כשירדת מהטוסטוס המפואר שלך והורדת את הקסדה, חשבתי בליבי, הוא חתיך
בשלב הראשוני הזה ניסיתי לקרוא אותך , לקרוא אם התאכזבת, משום מה לא היתה לי תחושה (אינטואיציה) אופטימית
אני לא מוציאה מכלל אפשרות שיתכן והאינטואיציה הזאת נבעה מתוך מגננה פן אתאכזב..והרי אני לא מגיבה טוב לאכזבות (מי כן?)
הצעת שנטייל או נמצא לנו ספסל לשבת, הבאת קולה..ודיברנו..ודיברנו...ודיברנו...ואני מביטה בך, ושואלת את עצמי, מה? כן? זה?
אני לא חושבת הלאה! חיה את השיחה, הרגע, והעובדה שהיה לך קר באופן חריג ממש, לא הוסיפה לאופטימיות שלי.
אני לא יודעת מה אני באמת מרגישה, אני רק יודעת (ומסבירה בהמשך) שהרבה תלוי בך, שהרבה תלוי במה שעושים מיד אחרי הפגישה...
תיאמנו ציפיות למרות שכבר לא מאמינה בזה (בשלבים מתקדמים התיאום הזה לא עומד במבחן המציאות)
ולא שכחת לחקות אותי מתחרטת לך 3-4 פעמים עד שהסכמתי להחליט שמוכנה להפגש (ותודה שהתעקשת)
כן,,אני זאת שמציעה בסופו של דבר שנקום
ולא מכיוון שלא היה לי כיף, אלא משום שחשבתי על הנסיעה שעוד נכונה לך..גם חשבתי שאולי אתה רוצה להתקפל ולא נעים לך, הרי דובר על פגישת הכרות (פרופר )בת 10 דקות
שנמתחה לשעתיים וחצי..
לא נגעת בי אפילו לא בטעות
ואצלי לא התעורר שום צורך שתיגע..עטיתי על עצמי מסך שמנע ממחשבה כזאת להשתחל (וכנראה משום שהכנת אותי לזה שלא יהיה כלום כלום מלבד הכרות)
שאלת איך אני בעיסויים, והתפקעתי מצחוק "גרועה ביותר"
בכל זאת הושטת לי את כף ידך , ונכשלתי בענק למרות שהמטרה הבסיסית הושגה, שבירת קרח המגע
אחרי 3 פעמים של דחיית הפרידה, נאלצנו לקום..אתה שואל אם אפשרית נשיקה בלחי, ואני מגישה לך את הלחי, נושקת ללחי שלך חזרה..
חיבקת אותי חיבוק עוטף ואני בדיעבד אצטער על תחושת ההפתעה שגרעה מלנצור את חיבוקך כפי שרציתי
את "נשיקת הדודים" לא שוכחת לך גם יומיים אחרי
ועד שלא אקבל חוויה מתקנת, אמשיך ללגלג ולעקוץ (בהומור כמובן)
הותרת בי ציפיה אדירה
וטעם לעוד.
