על קצה ה...

בכזה דפר לא נתקלתי הרבה זמן.

כבר בדייט הבנתי שזה לא זה- לא פיזית, לא שכלית.

אבל נשארתי נחמדה כי לא רציתי להעליב.

הוא לא הבין גם כשאמרתי "לא מעוניינת בך..."

אז המשכנו לדבר, הרבה פחות.

הנרקסיסט החליט לנתח אותי (משיחות ווטסאפ)-

היית בדיכאון, בהרס עצמי... ואז אני הגעתי... וחייך השתנו (משיחות בווטסאפ). 

אני באמת באמת באמת באמת רוצה להבין- איך מגיעים למצב כזה? 

כמה ביטחון עצמי בבחור אחד...?

כי החיים הם שחור ולבן.

החיים שלי לפניו והחיים שלי אחריו.

אני מתה.

יושי, 

שלא יודעת אם לכעוס או להתגלגל מצחוק. 

מאז שניסיתי להעלות תמונה והכלוב פשוט לא נתן לי- לא ניסיתי לכתוב פה בכלל.

פתאום אני עסוקה שוב בחיי.

כל כך הרבה דברים לעשות.

אפילו יש מעט מוטיבציה. 

היה לי יום ארוך ואני מותשת. 

איזה כיף שחופש מחר :)

יושי.

נשארנו לילה בקיסו במקרה, 

מצאנו את גינת הזן הגדולה ביותר בעולם.

הגענו בחג ומתברר שרוב המקומות נסגרו מוקדם באותו היום.

לקח לנו זמן למצוא מקום פתוח.

אתה ואני.

יושי,

שמתגעגעת ליפן,

שוב.

בחיי שני גברים.

אתה והוא. 

אתה מצחיק ושנון, אין יום שאתה לא גורם לי לצחוק בו.

הוא דואג שיהיה לי נוח תמיד.

אתה זקוק להובלה שלי- מתי כן, מתי לא, איך כן, איך לא.

הוא לוקח בלי לשאול.

לכל אחד היתרונות והחסרונות שלו.

אני אוהבת את שניכם. 

יושי.

סטטית. לא מרגישה כלום. 

לא שמחה, לא עצב, לא כעס. 

לא כלום. 

עוד מעט אצטרך לדבר אצל הפסיכולוגית.

כמה שלא בא לי לדבר.

יושי.

הרגשתי את הדכדוך מתקרב לקראת הסופ"ש. בהתחלה עוד התכחשתי כי היו לי תכניות ותכניות מחזיקות אותי בפרופורציה. 

בשישי הרגשתי הכי יפה בעולם. 

בשבת הכיעור התחיל לחלחל. 

נסעתי ברכבת הקלה, הסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלון וחשבתי כמה מכוערת אני. 

אני לא יודעת איך אני נראית בפני אחרים. אני לא יודעת למה כל כך אכפת לי מה חושבים עלי. למה אני תמיד משווה את עצמי. למה אני מחפשת אישורים מהסביבה. 

אני על סף דמעות. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה.

זאת השנאה העצמית? זאת האכזבה מדייט שלא צלח? זאת ההשוואה האין סופית לאחרים? 

אולי הפתרון זה לגור לבד ביער, בלי אנשים אחרים. אני עם עצמי, עם האהבה והשנאה, היופי והכיעור שלי. 

בלי שיסתכלו עלי.

הולכת לדנג'ן היום. 

נראה לי החלטתי פחות או יותר מה ללבוש.

לא חשוף מדי, מתאים לי- נכון? 

חבל שלא שמים תגי שם עם הכינויים מהכלוב לכולם כדי להכיר ככה כלוביסטים נוספים.

אבל טוב נו, אולי עדיף שלא.

אנונימית עד הסוף.

או לפחות לבינתיים.

יושי.

סתם מראה סימני חיים.

עדיין טוב לי, מקווה שלא יגמר ויגיע הדאון. למרות שצריך להבין שגם זה בסדר וככה זה. לפעמים מרגישים טוב ולפעמים לא, זה דינמי, זה משתנה. 

מתברר שאין לי מילים לשמחה. אני כל כך רגילה להיות בבאסה, לכעוס- מלא מילים. אבל שמחה? למה לתאר אותה? אז אולי אנסה קצת עכשיו.

טוב לי. הצוואר פחות כואב לי, כבר לא מרגישה כאב בכל תנועה. טוב לי בזוגיות שלי. בתהליכים לחזור גם לאקס. וגם מדברת עם בחור שנופל לטייפ שלי (סוף סוף). בעבודה אני מרגישה יותר מוערכת, גם בלי פידבק חיצוני- מרגישה שאני עושה משהו נכון. 

אז נחמד לי, כיף לי, טוב לי. 

מתרגשת מעצמי. 

יושי.

התקופות בהן אני כותבת פחות או לא כותבת בכלל- הן התקופות השמחות יותר. כאילו אם אין עצב, אין צורך במילים יותר. 

אז כרגע אין לי צורך במילים.

יושי.