על קצה ה...

משום מה ערוץ היוטיוב שלי נהיה ממש פופולארי בתקופה האחרונה. עם סרטונים של כמעט מליון צפיות... 

הסרטונים מתקופת הטינג'ריות כשהייתי weeb לגמרי והפנאי שלי היה להכין סרטוני amv. הם אפילו לא כאלה מוצלחים. 

So I'm what of a YouTuber myself...

פחח. 

יושי.

תופסת את עצמי מתרגשת באמצע העבודה. מזמן לא חוויתי את זה. אני אוהבת את זה ובו בזמן טיפה נחרדת. כי שוב אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני נמשכת לשניים. אולי הפעם לא אצטרך לבחור.

יושי.

זה הזוי כמה שאני רוצה אותך.

ואם לא המחזור והטמפון, הייתי דורשת שתזיין אותי באותו הרגע. 

כמה פעמים כבר נפגשנו? 4? 5? ועדיין לא שכבנו. מבחינתי זה הישג.

ואולי זה למה גמרתי בכזאת קלות (יחסית, אלי). 

אז אני מצפה לפעם הבאה שניפגש, 

אבל אתה לא תדע :)

אני לא מבינה למה אני כל כך מתרגשת. מתגובות, מהודעות. לא מתרגשת במובן הטוב- אלא כועסת, לוקחת ללב. זה נשאר איתי יותר זמן ממה שזה אמור- ממשיך להרתיח אותי. 

אולי זה פשוט מזכיר לי שוב ושוב ושוב שאף אחד לא באמת רואה אותי.

אני יכולה לכתוב ולפרט ואנשים עדיין יפספסו את הנקודה. מין קצר תמידי בתקשורת.

אני כלי לקיבולת של אחרים. אני רוצה ככה, ואת תהיי ככה. ומה עם מה שאני רוצה? 

אני רוצה שקט נפשי.

אז אם אין לכם משהו שמחמם את הלב- אל תכתבו לי. תודה.

• יושי.

הכנתי אותו נפשית. 

יום כן, יום לא, יום למה לא.

שיתכונן.

נו למה, למה?

זה מייגע, זה מתיש, זה מדאיג, זה מכאיב. 

נמאס לי לנסות. אני רוצה שזה כבר יקרה.

בלי חישובים, בלי דאגות.

רוצה לשתות אלכוהול וקפה בנחת בלי לפחד.

אז יאללה,

למה זה חייב להיות כל כך קשה?

אמרתי או לא אמרתי? 

אני דפוקה.

הגוף שלי דפוק. 

הגוף שלי דפוק.

תמיד ידעתי.

העיקר זה תמיד "הכל בסדר איתך" ו-"את בריאה".

זיבי.

זיבי.

אני רוצה חופשה.

יושי.

יש משהו מרגיע בלעשות כביסה או לשטוף כלים.

יש לי את הסדר שלי, את ארגון הזמן. 

קודם מגבות ולמייבש, אחרי זה כביסה נוספת. בזמן הזה אני מקפלת את הכביסה היבשה ושמה בארון. 

תולה את הכביסה הרטובה, בסדר מופתי. החולצות תלויות ככה והמכנסיים ככה, הלבנים בצד המתלה. 

נשאר זמן לעוד כביסה? אולי מחר.

ממש טקס. רוגע. חזרתיות.

ונכון שיש מנקה- לכל שאר המטלות, הלא כיפיות- כמו אבק או שואב או לשטוף את הרצפה.

אבל הכביסה היא שלי.

יושי.

כל הנסיעה הביתה נזכרתי במה שעשינו אתמול בערב, ברכב שלך.

הייתי צריכה לעצור את עצמי מלגעת.

הרגשתי שהכל נרטב שם למטה.

ואפילו לא שכבנו עדיין.

משהו בבגדים השחורים, הגרביונים, עצם ההשקעה המינימלית.

משהו במשחקי השליטה- התפקידים, בדיקת הגבולות.

האגרסיביות, הפתיחות, פתאום מותר.

ממש עושה לי את זה.

יושי.

פעם היה זה חג של ציפייה, של התרגשות. כל הבית היה מקושט, הייתה אווירה, המשפחה הייתה מגיעה. היינו מחכים לשעה 12, או לפחות מנסים. היו טעימות קטנות של אלכוהול (ככה זה במשפחה אוקראינית). כל התכניות בטלוויזיה היו מרהיבות ומעניינות. 

אני לא יודעת מה קרה. זה הגיל? זה המשפחה שהצטמצמה? חוסר עניין? 

קמתי לבוקר רגיל. 

אולי בגלל שלא שתיתי אתמול.

אולי בגלל שהיום אני הולכת לעבודה כרגיל.

אולי בגלל הדיכאון.

משהו השתנה.

אכלתי יותר מדי שטויות ועכשיו בא לי להקיא =/

מקווה שעוד מעט בכל זאת אלך לחדר כושר ולא אוותר לעצמי. צריך לפצות קצת על כל האקסטרה שאני אוכלת :)

יושי.