|
|
|
אני לא בדיוק שולטת או מגדירה את עצמי ככזאת.
אני מצפה ממך לנסות אבל בסופו של דבר אני אחליט אם זה מתאים לי או לא.
אני מצפה ממך להפעיל את כל הכוח, מצפה ממך שתנסה לנשק, לגעת, לרסן. יכול להיות שאתן לך להמשיך ויכול להיות שאהדוף אותך. יכול להיות שאתפוס את ראשך עם הירכיים שלי ואמחץ רק כדי שלא תגיע לאן שתכננת.
אם תכנע מראש אני אאבד עניין. אז אני מצפה ממך שתמשיך לנסות. אולי מתישהו תצליח.
בפעם הבאה שנפגש אני אשים לך את הגרביים בתוך הפה ואומר לך "תסתום כבר!".
"כמה אפשר לדבר?? תפסיק לזיין בשכל ותתחיל לזיין אותי".
נ.ב.
בצהריים תכננתי לכתוב את זה אחרת וזה נשמע ממש טוב, אבל בן הזוג הפריע לי וכל המוזה ברחה בסוף.
קשה להיות אמנית בימינו.
יושי.
אני לא מבינה, אולי תתקנו אותי ואני טועה?
אני חייבת משהו למישהו?
אם מישהו כתב לי הודעה בפרטי, כנראה שהוא ראה את הפרופיל הדל וקרא שהגבולות שלי הם הודעות בפרטי. הוא עדיין שלח הודעה, בהתעלם מהגבולות.
ואני עוד עונה בנימוס "לא מעוניינת" וההודעות ממשיכות. אז מי הבעיה כאן? האדם שחצה גבולות או אני שעניתי בנימוס?
כנראה שאני חייבת משהו למישהו רנדומלי באינטרנט?
בוקר משגע,
יושי.
איך בקשה אחת גורמת לי להתהפך, הורסת את מצב הרוח בשנייה. נמאס לי מהעבודה הזאת, נמאס לי רק לסתום חורים ולא לעשות את העבודה שלי- התכל'ס. נמאס לי לעשות הרבה יותר ממה שאני אמורה לעשות. ואז עוד לחטוף ביקורת, כי אני עושה ושותקת.
וכל הלחץ של נכנסתי או לא נכנסתי? מרגישה כישלון, מרגישה את אי הוודאות.
יושבת באוטו ובוכה כי יש לי יותר מדי זמן עד התור ומעט מדי זמן מכדי להחליט מה אני רוצה לעשות עד אז.
אפשר בבקשה להיעלם? להפסיק להתמודד עם החיים האלה?
כל פעם שבן הזוג שלי צופה במיסטר ביסט, אני חושבת כמה הוא דומה לך. ומצחיק שגם אתה היית צופה בו, האם אכלת כאפה על כמה הוא דומה לך במראה?
כי אני אוכלת כאפה כל פעם.
כמעט שלוש שנים שאתה כבר לא דומה לו. לא דומה לאף אחד.
שלוש שנים שאני מנסה לא להיזכר בך.
שלוש שנים שאני אכולת אשמה.
שלוש שנים שלא ביקרתי אותך...
אני אנסה להגיע השנה,
אקנה לך פינגווין קטן,
מקווה שאתה עדיין אוהב אותם.
משהו בנשים קטנות עושה לי את זה.
מפעיל אצלי איזה מנגנון קדום ובלתי מוסבר- אני צריכה לגונן עליה, לעטוף אותה.
ואני בכלל לא נמשכת לנשים (לפחות לא שידוע לי).
אבל משהו בנשים קטנות...
אולי אני פשוט ג'נטלמן בגוף הלא נכון,
או שהייתי בגלגול הקודם.
סופ"ש נעים,
יושי.
ברוכים הבאים לקומדיה של **יה
אז נסעתי לדיזינגוף לקנות מתנה לבן זוגי.
לא נסעתי לבד, החרדה החברתית ארחה לי חברה.
ידעתי בדיוק מה (או לפחות מאיפה) אני רוצה לקנות.
עברתי ליד החנות והמשכתי הלאה כי החרדה החברתית ארחה לי חברה.
כבר באתי לפרוש, בלי המתנה ואז החלטתי לעשות לעצמי פרפ טוק- את אישה בוגרת, את אישה מינית, מה קרה, אף אחד לא מכיר אותך.
אז נכנסתי לחנות. כבר כמעט החלטתי ואז נכנסו עוד שתי נשים אז נהיה לי קשה להתייעץ ולהחליט.
נהיה לי חם, נהייתי רטובה.
יצאתי עם המתנה מהחנות והלכתי לבדוק כמה דממתי על עצמי ככה בפתאומיות באמצע החנות. אבל לא, לא התחיל לי המחזור.
הבנתי שרק המחשבה של השימוש במתנה פשוט עשתה לי את זה... אז אולי אני בכיוון הנכון ;)
חרדה חברתית נעימה,
יושי.
אני שוב עייפה ולא מצליחה להחזיק את עצמי ערנית. גם קר לי.
מה עובר עלי?
כבר אין לי כוחות ללכת לרופאים.
הייתי שמחה פשוט לדעת מה הבעיה שלי ולגמור עם העניין.
אין לי כוחות.
אין לי כוחות.
אין לי כוחות.
אין לי כוח.
אין לי כוח.
אין לי כוח.
תוספת נחמדה:
אני אוהבת להתאהב.
זה הרגש שליווה אותי רוב חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היה לי קראש, אם זה השכן בן ה-20, או ילד שמבוגר ממני בקצת, או מישהו מהכיתה... או... או...
זה הרגש שמניע אותי,
להתקרב, להתחיל, לעשות את הצעד הראשון, להמשיך עד שאני משיגה את המטרה.
כל זוגיות שהייתה לי עד כה, אני יזמתי בעקבות הרגש שגעש בי.
בתקופה האחרונה אני לא מרגישה אהבה. אני לא מרגישה את הצורך להתאהב. אני לא מרגישה את הצורך להכיר. אולי אני פשוט לא מרגישה.
חסר לי.
אני מתכנסת לתוך המוכר. נשארת באזור הנוחות.
יושי.
אני כל כך עייפה היום.
בסה"כ הלכתי לישון בזמן וישנתי בסדר גמור.
אולי בגלל שהכלבה נבחה ב-4 בבוקר? אבל בדרך כלל זה לא משפיע עלי עד כדי כך.
עייפה ברמה שנעצמות העיניים גם אחרי קפה.
אין לי כוחות היום.
שאל אותי מה אוכלים, שאלתי אם הוא רוצה להכין אוכל, שאל חזרה אם אני רוצה להכין אוכל. =_= "כי לך יוצא יותר טוב" אמר. מפה לשם, הוא במטבח מטגן דגים. ואני על הספה רגל על רגל.
שבוע רגוע,
יושי.
