מחשבות רטובות בתקופת מילואים

En la sombra se camina y en la sombra se disfruta. No hace falta que la luz exponga esos lugares que son nuestros, para nosotros mismos. Y para ellos que decidimos compartir también. Pero es nuestro. Si querés ser parte solo pregúntame. No tienen por qué andar haciendo conjeturas en modo de chiste. Te interesa como soy? Pregúntame en vez de sacar conclusiones tontas. No sos tan graciosa al final. Solo curiosa. Y discúlpame pero yo ya no soy un mapa nuevo para que pases tus dedos buscando el rumbo. Prefiero saber que mi explorador ya no explora en mi territorio, si no que ya es alguien local.

.Sigo paciente y si tiene que pasar, pasará

כאילו הכל טוב, עבדתי היום וכבר סיימתי. התעסקתי בעבודה שלי אבל כבר סיימתי. איך לא להתחיל לברוח לדמיון שלי? איך לא להגיע למקום שבו כולנו נמצאים בטוב ובפתיחות. שם אמי מחכה ל מלכה שלי? שם היא מחכה לי ש אני אגיע ואקריב את עצמי בשבילה עוד פעם. כמו שתמיד, אני בשבילה על הרגליים. 

אבל זה רק בדימיון. במציאות אני באוטובוס חזרה הביתה ואף אחת לא מחכה לי שם. לא לי ולא לכפות שלי, לא לתחת שלי ולא לריח הנדיר שלי.

מה ההמשך? להמשיך לחלום?? זה ייתגשם מתישהו? זה יהפוך לפוסט של המציאות מתישהו?

עד אז אני מתכופף עבורכם קהילה יפה. 

תשתמשו בי ברצונכם, גם ככה זה רצוני.

בוקר עוד פעם. עוד שבוע חדשה ואני התעוררתי לבד, חופשי. חסר לי קצת לחץ על הגוף קצת...קשירה. קצת מכות בוקר טוב. אבל לא, לצחצח שיניים, להגיד שייק. לכתוב בבלוג ללכת לעבוד 

זה קצת קשה ככה ללכת בלי סימנים על הגוף, בלי מחשבות במוח.