מחשבות

קשה לי לראות אותך נובלת. 

קשה לי לראות אותך נלחמת  

קשה לי לראות שהגבר שבחרת לא שם עבורך

קשה לי לדעת שאני לא יכול להציל אותך. 

עם רק הייתי יכול הייתי הופך לשמיכה עבורך. 

כרית לראשך ומזרון לגופך. 

הייתי הופך לך לרגליים לידיים לעניים 

אם רק הייתי יכול 

אבל אני לא יכול קשה לי. 

ברגע של חולשה ברגע של פחד ברגע שהכל הפך להיות רישמי. עזבתי אותך. ברחתי נאטמתי את בכית ואני בכיתי את רצית ואני רציתי אבל לא יכולנו אהבה כמו שהייתה לנו אין בשום מקום בעולם. 

בילינו טיילנו דיברו שעות צחקנו בכינו עשינו אהבה (כן פעם הייתי ונילי)

והיום את חוזרת. צצה לי מהעבר אחרי כל הדברים שעברת ואני עברתי. "ניפגש לקפה" את שואלת ואני

כן קפה מה כבר יכול להיות? הכל יכול להיות ניפגשים והלב.. רק רוצה אותך כאילו אתמול עוד היינו על המיטה מחובקים דבוקים בדבק הכי חזק שיש דיברנו שעות צחקנו העלנו זיכרונות גילינו שאחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין שם אחד בישביל השניה אוהבים כאילו אנחנו עדיין ביחד רוצים אותנו בחזרה אבל נכון לכרגע זה לא אפשרי מבחינת שנינו.

אוי כמה בלבול כמה געגוע כמה רגשות אשם כמה רצון כמה אהבה ניפרדים ומבטיחים נשמור על קשר. ואולי רק אולי ניפגש ששנינו פנויים.

חיבוק חזק אחרון ניפרדים כל אחד לכלא שלו למשפחה שלו.

3 שעות של שיכחה מהחיים ממה שיש בבית עברו

"נגמר החלום חוזרים למציאות"

מגיע הבייתה להודעה אני עדיין אוהבת ולעולם לא הפסקתי.  ואני משיב כן גם אני.

ושולח שיר "מודה לאלוהים הלוואי תשארי

הלוואי ושוב תתחיל המנגינה שלנו מהתחלה"

ואז. מעדכנת זולגות לי דמעות. 

עד לפעם הבאה... שניפגש 

אחת הפרידות הקשות מתרחשת כשאנחנו אוהבים מישהו ובו בזמן רואים שאי אפשר לבנות איתו מערכת יחסים בריאה.

להישאר פירושו להמשיך לחכות לשינויים שלא יבואו, לסבול מעשים שפוגעים בנו, לקבל את מינימום המאמץ מצידו, לאבד את עצמנו בניסיון לא לאבד אותו.

אנחנו יודעים שההתרחקות תכאיב, אבל זו תהיה הדרך לריפוי. במקום זאת, הישארות בקשר רעיל הזה תמשיך לפתוח את הפצע עמוק יותר ויותר.

לפעמים אתה בוחר לעזוב, לא בגלל חוסר אהבה כלפי האדם הזה, אלא בגלל שאהבה שלך היא זו שגורמת לך לטפל בעצמך, ובאהבה הזאת לעצמך - עוזב.

"האימה האמיתית של הקיום היא לא הפחד מהמוות, אלא הפחד מהחיים. זה הפחד להתעורר כל יום להתמודד עם אותם מאבקים, אותן אכזבות, אותו כאב. זה הפחד ששום דבר לא יגיע לעולם. שאתה לכוד במעגל של סבל שאתה לא יכול לברוח ממנו ובפחד הזה, יש ייאוש, כמיהה למשהו, לשינוי, לכל דבר, לשבור את המונוטוניות, להביא משמעות לחזרה האינסופית של ימים.״

- אלבר קאמי

תבטיחי לי משהו..

"אוהב אותך לנצח"

לא, לא זה.

תבטיחי לי שתביני את חוסר הביטחון הקטן שלי, את הספקות שלי, את הפחדים חסרי ההגיון שלי.

תבטיחי  שתקבלי  את זה כשאני ארצה להרחיק את כולם

תבטיחי לי שגם כשאנחנו רבים, את עדיין מאמינה 

 שאני אדם טוב.

אולי אני צריך מישהי שמכירה אותי יותר מדי טוב ועדיין בוחרת לאהוב אותי.. במקום מישהי שאוהבת אותי כי היא לא יודעת הכל

נכנס אליה הבייתה. היא לבושה בבגדי הפטיש האהובים עלי.

אני מתקרב היא יורדת לנאדו.

ומושיטה לי את הקולר.

אני ממתין כמה שניות נותן לה לחכות מתכופף ולוקח את הקולר ממנה ועונד לה אותו מהרגע הזה היא שלי. 

הצעצוע שלי.

מרים אותה ונושק לה.

מסובב אותה לקרוס וקושר לה את הידיים היא נעמדת בתנוחה שאני הכי אוהב... טוסיק בחוץ ועוד איזה טוסיק...

לאו לאט אני מוריד לה את החצאית ומגלה את החוטיני שאני אוהב..

מתחיל ביידים לחמם את הפלחים. הם מאדימים לי ניהיה כבר חם

מחליף את היידים הפלוגר ואז לרחביה קצת קיין וחוזר חלילה.. מחליט היום אני משתמש בכל הכלים.. כלי אחרי כלי.

עד שהיא כמעט ולא עומדת. 

התחת הלבן מקבל סימנים סגולים. ולאט לאט הוא מתחיל להשחיר. מסובב אותה וקושר אותה הפוך. תחת לקיר הפנים עליי.

מחדיר לה אצבעות.. אחת ושניים והיא רטובה... מגביר קצב והיא משפריצה...

יכולתי למלא דלי רק מהנוזלים שלה...

תופס לה את שני הרגליים... ומרים אותה ומלביש אותה על הזין שלי. ותוך כדי שהיא רוכבת אני מכה בא ירכיים חזה ישבן... גמרתי שהאזיקים נעקרו ממקומם... הורדתי אותה... ונתתי לה להמשיך למצוץ...

ומשם הלכנו לחדר השינה. והמשכנו את האפטרקייר שם.. 😈

בַּבּוּשְׁקָה / נֹעַם חוֹרֵב

מַשֶּׁהוּ בִּי נִשְׁבָּר

וּכְבָר אִי-אֶפְשָׁר לְתַקֵּן

עַכְשָׁיו אֲנִי רוֹצָה בְּעִיקָּר

לְהִתְרוֹקֵן

מִכָּל מָה שֶׁנִּכְנַע בִּי,

מִכָּל מָה שֶׁמַּתִּישׁ

עַכְשָׁיו אֲנִי רוֹצָה בְּעִיקָּר

לֹא לְהַרְגִּישׁ

כִּי דַּוְוקָא כְּשֶׁטּוֹב לִי

פִּתְאוֹם זֶה מִתְעוֹרֵר

מוּל סִדְרָה בַּטֶּלֶוִויזְיָה

אוֹ עִם הַמִּשְׁפָּחָה

וְזֶה אַף פַּעַם לֹא נוֹתֵן לִי

בֶּאֱמֶת לְהִיקָּשֵׁר

זֶה אַף פַּעַם לֹא נוֹתֵן לִי

בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת שְׂמֵחָה

וְגַם כְּשֶׁאֲנִי קָמָה

וּמְנַסָּה פִּתְאוֹם לָלֶכֶת

וְגַם כְּשֶׁאֲנִי כָּכָה,

מְנַסָּה לְאַט לַחֲמוֹק

כְּמוֹ מִתּוֹךְ בַּבּוּשְׁקָה,

יָפָה וּמְחַיֶּיכֶת -

נוֹלָד בִּי עוֹד כְּאֵב,

מִיקְרוֹסְקוֹפִּי וְעָמוֹק

וְהַלֵּב שֶׁלִּי עָיֵיף

כְּמוֹ יֶלֶד זָקֵן,

כִּי מַשֶּׁהוּ בִּי נִשְׁבָּר

וּכְבָר אִי-אֶפְשָׁר לְתַקֵּן.

אהבתי אותה כמו שלא אהבתי מיימי

התחלנו כמו רוח סערה וכמו מגדל קלפים שחלק אחד לא יושב בידיוק במקום הכל נופל ומתרסק

אז מצאנו את עצמנו בונים את המגדל כל פעם מחדש 

וכל פעם אנחנו בונים באותה הצורה מהר כדי להספיק כדי לעמוד בקצב ושוכחים לעצור ולתקן והוא שוב נופל.

ובונים מחדש טריגרים עולים ואנחנו לא עוצרים לבדוק להקשיב לבחון אולי רק אולי אנחנו טועים. 

כמו רוח סערה שהתחלנו ככה סיימנו בלי המגדל בלי לתקן בלי רצון אמיתי לשנות רק לטרוף ולהספיק 

אז עכשיו המגדל קרס   והקלפים כבר בלויים ואין את היכולת לתקן  ואנחנו עייפים מידי כדי לנסות ולבנות מחדש. 

אהבתי אותה כמו שלא אהבתי מיימי. 

פעם כתבתי הרבה,

שירה בעיקר 

על הוא אוהב אותה והיא אותו 

לאחרונה אני כותב לעצמי על מי אני 

אז מי אני? את האמת עדיין לא יודע. 

אולי בעזרת הבלוג אצליח לנחש, לגלות. 

זה הפוסט הראשון לא בידיוק יודע איך לאכול את הפומביות.. לעולם לא כתבתי כדי שמישהו יקרא... 

מקווה שמפוסט לפוסט אפתח יותר .