נפגשנו בחדר מואר קלושות, רק אור נרות רך מרצד על הקירות. האוויר היה טעון בציפייה – מרגע שננעלו הדלתות, כל העולם נעלם, ורק הם נשארו, עטופים בשקט מתוח. אף מילה לא נאמרה, רק מבטים, קצרים וחדים, שעוררו רטט קל לאורך עמוד השדרה.
הידיים נשלחו קדימה, בהיסוס או אולי בפקודה – קשה היה לדעת. חבל חלק, משי שחור, החל להתלפף סביב מפרקי הידיים, כל ליפוף הדק את הקשר, את ההסכמה המוחלטת, את הכמיהה שאי אפשר היה להסתיר. נשימות הפכו כבדות. הצליל היחיד היה פעימות הלב המואצות וחריקת החבל המהדהדת בחלל.
המשחק החל. ליטופים עדינים שהתחלפו בסימנים אדמדמים על העור. לחישות שקטות, לעיתים פקודות נחרצות, לעיתים תחינות שקטות – אף אחד מבחוץ לא היה יכול לזהות מי מוביל ומי מובל, מי נותן את האות ומי מתמסר. כל תנועה הייתה יכולה להיות שליטה מוחלטת או כניעה מוחלטת, כל נשיכה או משיכה בשיער סימנה את הגבול הדק – שרצינו לחצות אותו.
הגבולות נמרחו עוד יותר כשהעיניים כוסו בבד קטיפתי. החושים התחדדו, כל מגע עורר רעד חשמלי. האצבעות חקרו, חיפשו נקודות רגישות, ולרגע לא היה ברור אם הן בודקות או נבדקות. כל הצלפה עדינה של שוט העור הקצר הדהדה כמו פעימת תוף, התנגנה על הקצב המדויק שהם יצרו יחד.
לא הייתה שם השפלה, רק עונג מחוספס, הסכמה שנכתבה בשפת הגוף בלבד. בנינו עולמות בשקט, נגעו אחד בשני בדיוק בעוצמה שהאחר רצה – בלי מילים, בלי תוויות.
בסוף, כשהקשרים שוחררו והעיניים נפקחו, לא דיברנו. רק נשארו זה בזרועות זה, עטופים בשקט של אחרי סערה – חיוך קטן על שפתיים רטובות, והמבט הזה, שמבין הכול בלי לגלות דבר