|
|
|
ארבעה ימים של הטמוטטות, קריסה ודמעות ללא סוף.....
הגעגועים אלייך מתעצמים, ואני זומבי, קבורה בעודי בחיים.
הכאב הוא בכל גופי, והפחד משתק.
צעדת מוות אל סוף, אליך יפה שלי.....
כאלו הם ימי מאז הלכת,
נאחזת ומרפה
מתקרבת ונסוגה
מרימה מבט ומשפילה
הולכת וחוזרת לאותה נקודה
שחור לבן
לילה ויום
אגלי הטל
בדמעותיי
כמו החול המחלחל בין אצבעותיי
כמו המים הנוטפים מפרקי ידיי
כמו אבן קרה ונטולת רגשות
כמו רגעים שחומקים במהירות האור
זמן
חיים
אדמה
עולם
ואת כבר אינך, לא איתי כאן......
מהלכים מוטעים
חזיונות מטופשים
מחשבות טרופות
דמדומים.....
רוחות רפאים
BOO
מביטה בתמונותייך האחרונות איתי, תמונות רצופות יפות, מחוייכות.
את ואני, רכבת שדים שלי.....
והגעגוע זועק מתוכי, ולכוחי אין אחיזה, והדמעות החמות פורצות ללא שליטה....
את חסרה לי כל כך, יפה שלי.
הזיכרונות רצים כמו סרט בהילוך מהיר, ואני רוצה לגעת, לחבק עוד פעם אחת, לשמוע את קולך המתחבר לנשמתי, שמנגן לנו את חלומותינו......ואת אינך.
והכאב לא מרפה ממני, רק מתעצם בתוכי.
והיום ערב חג שבועות.....ולחג הזה יש טעם כל כך מר, ספוג בזיכרונות של מפגש משפחתי, אווירת חג לבנה......
הכל שונה, אני שונה, מציאות איומה.
ימים חולפים
והגעגועים.....
כמו תהומות אינסופיים
כמו נפילה למרחקים
אורות כבויים
ימים חולפים
ואת,
יפה שלי
השמש שלי....
מחשיכה באורי
כמו תהומות אינסופיים
כמו נפילה למרחקים
געגועים......
הבוקר היינו אל מול קברך הטרי, נשאנו את עיננו לשמיים לקול תפילת הקדיש.
אחותך הספידה אותך בדמעות כבושות, במילים יפות......
ומילות השיר מתוך אני קורא בשמך של איציק קלה הדהדו באוזניינו.
אני קורא בשמך - איציק קלה
*****************************
אני קורא בשמך את לא עונה לי
וקולי חוזר כמו הד
בלילות של נדודים את חסרה לי
ואני כל כך בודד
אני קורא בשמך את לא עונה לי
וקולי חוזר כמו הד
בלילות של נדודים את חסרה לי
ואני כל כך בודד......
אובדן טראגי,
כאב אינסופי,
וריקנות תהומית,
אין נחמה אין מזור ואין מילים.
חיים שלמים אבנה לי
ובמכה ניצחת נמוג
חיים שלמים אקים לי
וברוח איתנה יפול
במערכות שלמות נלחמתי
ובמאבק החיים חשופה נותרתי
כואבת
מדממת
אילמת
חיים שלמים
חודש עבר מאז הלכת מאיתנו, חודש שבו הכל התהפך, הכל השתנה.
חודש שבו הייתי בשתי לוויות נוספות של קרובים אלינו,
חודש שבו חברה אחת ילדה את בנה
חודש שבו חברה אחרת הביאה לי הזמנה לחתונתה שמתקרבת
חודש שלם ללא פון לאחר שנגנב יומיים לאחר פטירתך, ואני מתוך בחירה מעדיפה את השקט הזה, את הלבד הזה.
***************************************************************************************
ערכו לכבודך סעודה אתמול, ערכו "מסיבה" שבה כל האנשים הגיעו ואכלו, פשוט ישבו בשולחנות המסודרים ואכלו, והמסורת הזו שמכתיבה את מה שהיה שם פשוט הגעילה אותי, הכעיסה אותי, ונראתה לי הזויה.
****************************************************************************************
חברה טובה שלך באה והתישבה לידי, דיברנו עלייך, על הייחוד שבך, שלך.
חשבנו לרגע שתפתיעי כמו תמיד, ישבנו ובכינו, ישבנו ונזכרנו בך יפה שלי......
הגעגועים אלייך כל כך גדולים, ומיום ליום זה נעשה קשה יותר ויותר, והריקנות הזו בנשמה כואבת עד כדי צריבה, נפש חצויה.
****************************************************************************************
לקחתי את הנסיך שלך היום יחד איתנו, והוא מילא אותי בכל נשיקה וחיבוק, והחיוך שלו כל כך שלך, ובעיניו אני רואה אותך, ונזכרתי בילדות שלנו, פיסת זיכרון נוספת שלנו, לקחת אותי יחד איתך לאיזה יום הולדת של חברה, ושמרת עליי, היית איתי כשם שהנסיך שלי היה עם הנסיך שלך.
**************************************************************************************
מחשבות מתערבבות, תחושות איומות, זעקות פנימיות, שקטות, הורסות, ממוטטות, ואני מתנדנדת בין שני עולמות, מתנדנדת בין מציאות איומה לחלום בלהות.
איכשהו מוצאת פה בבלוג שלי את הדרך לפרוק, ומצד שני מרגישה שזה לא המקום הנכון להיות בו, לכתוב בו, ולהיחשף, אבל בכל זאת חוזרת לכאן כל פעם לכתוב, וגם זה הזוי......
לעזאזאל
שונאת את העולם הזה
שונאת את החיים האלו שמעמידים אותנו מול חוסר אונים וכאב אינסופי
שונאת את האנשים עם המחשבה הצרה והמילים הסתמיות שנאמרות
והנחמה היחידה - שניפגש כולנו בעולם הבא!!!
היום קילחתי את הנסיך שלך
והבטתי בזוג עיניו שהן כל כך שלך
באצבעות ידיו ורגליו שהן כל כך שלך
בחיוכו המתוק והכובש שהוא כל כך שלך
והתמאלתי בו, בך.
ובחיוך ראשון מאז אינך
הרגשתי אותך קרובה אליי
עטפתי אותו, והלבשתי אותו בפיג'מה שהוא אוהב, ולחשתי לו את שהיית רוצה לומר לו, כמה הוא נפלא וטוב, כמה הוא בוגר, כמה הוא נבון, וכמה אני אוהבת אותו.
ועם זה הוא עלה למיטה לישון.
מתענה בגעגועים אלייך יפה שלי,
מתייסרת על זמן שהיה ולא יחזור יותר,
כואבת את שנותר כזכרון,
ובוכה על מה שנגמר, נשאר, ואיננו.
