לפני 18 שנים. 9 באפריל 2006 בשעה 19:16
בזעקה אילמת הנושבת בתוך גופי
קורעת עור וגידים
ליבי נדם.....
בזעקה אילמת אל מול עולם קורסת
נחבטת אל תוך מכאוב אכזר
נשמה מפותלת....
בזעקה אילמת
בחשכה נופלת
אלייך
אלייך
דואבת.....
מרחקים....
אוקיינוסים של דאייה.....לפני 18 שנים. 3 באפריל 2006 בשעה 20:59
מתישה את עצמי עד כלות, כדי לא להרגיש ולא לחשוב....
מפחדת מרגע, מפחדת מהזמן......
מפחדת מהמחר.
לפני 18 שנים. 27 במרץ 2006 בשעה 15:48
הוחלפתי לכמה שעות כדי להתארגן שוב, ולחזור לביה"ח......
לילות לבנים ללא ספק גורמים להזיות, ואיבוד חוט מחשבה זמנית.....
והקושי בתוך זה הם שיחות מלמול איתך, והודעות שנשלחות אלייך.
אמש בלילה בין בכי לבכי, וניסינות הרגעה, עצמתי את עיניי לכמה דקות אני חושבת, וראיתי את ידי אל מול גופך הצנום, ידי מועברות אל אורך גופך, ואני רואה בברור היכן ממוקם הכאב, ובכל נגיעה שלי חלק בך החל להאיר במרקם צהבהב, ולפתע ידי מבצעות מעיין פעולת חפירה בגופך האכול, ומשליכות את כל אותם מרקמים החוצה, מנסה להחיות, לשקם, ומרגישה חסימה, מנסה שוב ונעצרת..... עיניי נפתחות לאיטן ודמעות חמות נשרו על לחיי......
עוטפת אותך בחיבוק אינסופי......
לפני 18 שנים. 25 במרץ 2006 בשעה 16:27
התארגנות מהירה לפניי חזרה לביה"ח,
ושוב החיים מעמידים אותנו במראה כואבת.....
את שם, וגם אני שם..... אבל במקום אחר.
רוצה לכתוב כאן, לפרוק.....אבל המילים לא מוצאות את הדרך ממני לדף......
מביה"ח לביה"ח,
תחושות קשות,
אמוציות כואבות.
לפני 18 שנים. 23 במרץ 2006 בשעה 21:57
מתארגנת שוב לנסיעה לילית אל תוך מסדרון ארוך וחשוך.....
רוצה להיות לידך, גם אם זה רק להביט בך במרחק נגיעה.
הזמן הולך ומתקצר,
ושעון החול מסמן.....עת.
יש בי זעם גדול
יש בי כאב עמוק
ואינספור טלטלות
לפני 18 שנים. 20 במרץ 2006 בשעה 21:50
הבלחה לילית אל תוך מסדרון שקט וחשוך....
אני נכנסת לחדרך וצופה בך,
מביטה אל מיטך,
מלטפת את פנייך וידייך ממרחק,
מחבקת ומנשקת אותך מבלי לגעת בך,
נושמת איתך את כובד נשימותייך
ובוכה חרישית.....
רועדת
לפני 18 שנים. 19 במרץ 2006 בשעה 20:28
מקיץ אל החלום / גלי עטרי
~~~~~~~~~~~~~~~~~
שוב,
כמו מקיץ אל חלום
מתחמק מן האור
מגשש בין כתלי
החזון
ערפילי כחלב
כשל חולם מאוכז
המכווץ אישוניו
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות, רגליי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור
שוב,
בהמיה רחוקה
כמו עוד מוות בזוי
הנסתר בסמטה
שממול
מנותק ואסור
כטאבו על כתפי
אם אותו תבכה -
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות, רגלי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור
אל הרוח
אל המים
אל האש
כמו תפוח שרחק מן העץ
אל הדרך
עד אליך
עד לאופק
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק
אל תפנה
אל תבכה
אל תכבה
לפני 18 שנים. 19 במרץ 2006 בשעה 17:10
קולך החלש והמלמול החרישי, צימררו אותי היום.....
הצורך לעטוף אותך, ולהעלים את מכאובייך, נותרו לבדם.
לנסוע בלילה לאיזה רב עם הבגד שלך, לברכה, למשהו..... שאולי, אולי ייתן עוד תקווה
אבל לא......
הספירה החלה כשנותרנו מול הבשורה, ועתה...... מה עתה???
התקווה נמוגה
והיאוש מחלחל
ולנו נשאר......
לפני 18 שנים. 18 במרץ 2006 בשעה 23:14
מילים שכובד משקלן היא מעמסה על הנפש.....
מילים שאם שמים אותם על כף המוזנאים, לבטח הצניחה תהיה בירידה גסה מטה.....
למילים אין משמעות מעצם היותם מילים.....
כמה חבל.....
כמה מאכזב....
אולי עדיף לא לדבר......
לפני 18 שנים. 17 במרץ 2006 בשעה 23:41
מכל האתמולים שחלפו, רואה יותר בבירור.....
מכל האתמולים שחלפו, מצאתי את עצמי לבד בתוך העולם הזה....
לבד בחרדה
לבד במצוקה
לבד בין כל מכריי.....
מכל האתמולים שחלפו, רואה יותר בבירור.....
מכל האתמולים שחלפו, האנשים נמדדו.....
וכנראה שזה מוסר השכל הגדול ביותר עבורי,
אני לי, ולי אני.
והשאר......
כבר פחות, אבל פחות חשוב.