התחלה חדשה

מתנצלת אני בפני אדוני
על חוסר ציותי המלא
ואי התחשבות בדרישותיו
ושמיעה לעצמי ורגשותי הכנים

אנא סלח לי אדוני כי חטאתי בפניך

שאלוהים רק יעזור לי
להשאר בקו השפיות

העונש צומצם ל24 שעות
כשהוא מחולק ל-12 שעות כל פעם
מ-14.00 ועד 02.00
אבל זה לא מספק אותו
כי אין שעות לילה שהלכו לאיבוד
אז חייבת לו עוד 4 שעות לילה אמיתיות

טוען שאני חייבת הרבה יותר,
מפחדת שהוא יתחיל לעבוד כמו
הבנקים ולדרוש עמלות עבור
דחיית פרעון חוב.

ששפחה תחטוף עונש בגלל שקיפות של 100% לאדונה?
גם אם היא המרתה את פיו, ונתנה תשובה שאינה שיקרית
למרות בקשתו המפורשת להמשיך לשקר?

ואם כן ראויה היא לעונש, האם אין הנחות בגין שקיפות ושיתוף
מלא בינה לבין אדונה?

ואם לא ראויה היא להנחה, האם זה נורמלי לכתוב במשך 48 רצופות
כל שעתיים בבלוג התנצלות לאדונה?

הלכתי היום כדי לקנות סבונים ושמפונים לבית.
בדרך עברתי דרך מוצרי הטיפוח והחן (פורמריה)
היו שפע של מבצעים, וכמובן שלא יכולתי שלא לקנות
אז היה אחד והשני ב-10 שקלים והיו קרמים 1+1 (כמובן
שעוד מעט הלילה עומד להגמר לי אז אני כבר אקח גם
וגם למקרה היום פתאום יגמר).
קניתי בעיקר מוצרי טיפוח של חב' ג'ייד. לבסוף דיילת
שאלה אם אני רוצה לקנות תיק איפור קטן שבתוכו צללית,
ומחזיק מפתחות. היא מוציאה את המחזיק מפתחות ומתחילה
לצחוק, "תראי איזה מחזיק מפתחות, ממש בדיחה, תליתי אותו
על תנוכי האוזניים, על האף, על השפתיים, בכל מקום בגוף
שיכולתי לתפוס איתו תפסתי. ממש כמו בסאדו".
העליתי חיוך נבוך על פני, כשעל קצה לשוני כבר עומדות לצאת
כמה שאלות מי את ומה את? מה לך ולזה? ואם את לא אז איך
את יודעת, אבל העדפתי לעוף לכיוון הקופה ולא להסתבך ביציאה
מהארון בסופר המשפחתי שליד הבית.

יום חמישי בערב, שום דבר לא מעיד על הסערה הנפשית הצפויה לבוא.
דיברנו אחרי הצהריים שוב על חילופין, מסירות, מעורבבים, עוד זוג פחות זוג
חוויה אחרת עם מישהו אחר. לא מסתדר לי עדיין בראש. הראש מסרב לקבל
עוד אחד שצריכים להפתח לקראתו ולתת לו ממני. מנסה להסביר שאולי זה
יכול כן להסתדר לי, אבל בעצם כרגע זה לא עומד בפתח. נרגעת זמנית, אבל
יודעת שבשלב מסויים זה יבוא.
יודעת בדיוק מה תהיה התגובה שלי ולא רוצה אפילו לחושב על זה. לא רוצה
להגיע לשלב הזה.
בערב סיפרת שדיברת עם הזמנית, הכל הסתדר לה, הדברים הוסברו לה והיא
יותר שלמה עם עצמה. דיברתם על המסירה, וניסית להסביר את הצד שלך כאדון
שאם תגיד לי אני אעשה. היא מצידה אומרת (לאחר שיחה עימי ויודעת את דיעותי)
שאני מתנגדת לזה, ואתה חוזר וטוען שאני אעשה כל אשר תאמר לי לעשות.
אינטנסיבית ההגנה הטבעית שלי יוצאת לפעולה והפה שלי פולט בקול חסר פשרות
"שלא תעיז בחיים שלך להעמיד אותי במצב הזה". השיחה נקטעת מצדך באחת שלהיום
גמרנו לדבר, את תכתבי התנצלות בבלוג שלך. ובחיים שלך את לא מאיימת עלי.

עוד קודם לכן בשיחה של אחה"צ מנסה לברר איתך איפה עומד אצלך המושג "שפוי ובהסכמה". אתה צוחק ואומר שלא קיים ושולח אותי לחברים לי לצ'אט. הפחד עם הבלאגן ממשיכים לעלות למעלה והתוצאה הבלתי נמנעת היתה פליטת המשפט הזה.
כבר בתחילת יחסינו מצאת לך את השוט שיצליח להרעיד אותי ולסתום לי את הפה וזה ריבוי משתתפים איתך או בלעדיך. זה תמיד אצלי בראש. ברגע שיהיו אחרים אתה כבר לא תהיה. לא תרצה בחזרה את הסחורה המשומשת שלך.
לא מצליחה להבין איך עם קביעה כזאת מצדך וכל פעם עניין ההחלפות והמסירות עולה שוב. פעם אחת זה בסדר, ופעם אחת זה יעיד על סיום היחסים.
כבר שנה שאני מנסה להלחם באגו שלי. מנסה מצד אחד לחוות את השיפחה הכנועה, ללא דיעה, מחשבות ורגשות. אבל טבע האדם לא נותן לי להתעלם מעצמי וממה שאני מרגישה. זה כל פעם צף, זה כל פעם לא כל כך מסתדר לי עם כל השנים בהם הייתי צריכה לעמוד על המשמר ולשמור על עצמי כילדה שנשארה ללא הגנה פתאום שהאח המגן תמיד כבר לא היה, האדיוט שהחליט שאותי הוא רוצה גם אם אני לא רוצה.
ופתאום בצבא, ילדה מול כל הגדולים, בעולם גדול ללא הורים מכוונים ודמות סמכותית שמכוונת. פתאום צריכה לשמור על עצמי גם אם זה לדרוך על אחרים כדי לא לטבוע.
אחרי 25 של שמירה עצמית הקמת מגננות שונות דיעות מוצקות ובלתי ניתנות לשינוי, צריכה לעשות מהפך של 180 מעלות, ולמסור את כל האחריות ב-100% למישהו אחר. זה להלחם בעצמך כמעט 24 שעות ביממה, זה לדעת שבין הרצוי לקיים את רחוקה בכמעט 90%. את רוצה ואת לא יכולה להתכחש לכל הדעות שלך, והדעות הן כאילו חצובות בסלע. רק דינמיט יוכל לפוצץ ולרסק אותם למיליארד חתיכות שלא ניתן יהיה לחברן בחזרה. הנפש רוצה, המוח והראש לא נותנים להתפרק. דורשים כל הזמן את החשיבה העצמית.
לא להגיע למצב של נפילה.
מהתחלה אמרת שלא תפגע בי ולא תעולל בי שום רע. אין בך את הרצון הזה. אתה רוצה שאני אסמוך עליך ב-100%. וזה קשה. אני יודעת שאתה לא תפגע, אבל אם יש משהו שאני לא מסתדרת איתו בדרישות שלך ועדיין מקיימת אותן זה פוגע. גם אם זה במחשבה שלך ועדיין לא בא לביצוע. אני פוחדת מהרגע שתדרוש אותן.
ביום שישי הודעת לי על הקפאה עד יום ראשון בבוקר. שאלתי אם ההתנצלות לא עזרה ואמרת שאתה מאוד כועס. (בקריאה עשירית שלי בעצם ההתנצלות די חלביצה-גם אני לא הייתי סולחת). הלחץ הנפשי כבר עמד להתפוצץ בתוכי, ואמרתי שאני כותבת מכתב. לא יכולה להתכחש לעצמי. כתבתי אותו בצהריים. שחררתי אותו אחרי הצהריים, כשאני בלחץ אם זה יסביר, ישכנע, או יביא לסיום היחסים. דברים שלא יכולתי להמשיך איתם עוד. מכתב קשה, אבל מהלב. הרגשות רוצות להמשיך, והראש מכין את הנפש שאחרי מכתב כזה ספק אם היחסים האלו ימשיכו. ב-11 בבוקר בשבת הערפל מסביב לכל זה התחיל לפוג בהודעה שלך שאמרת בה "חבל שאת לא סומכת עלי". הרגשתי שנפגעת ושלחתי מייל נוסף להסביר שזה לא שאני לא סומכת. אלא שאני מרגישה חרא עם מה דברים מסויימים שקרו או שעתידים לקרות. כתבת שהבנת.
אחרי הצהריים שאלת איך עוברת השבת? (ואני בהקפאה - מותר לי רק להתחנן). ידעתי ששיחת הבהרה תהיה ביום ראשון, והסיכוי לפירוד הופך יותר ויותר לקלוש.
היום בבוקר כבר היה הרבה יותר טוב.

אנא סלח לי אדוני כי חטאתי לפניך.
מתנצלת אדוני בפניך על התחצפותי כלפיך בשיחת הטלפון הערבית שהיתה לנו.
על האיום שיצא מפי אליך "בחיים שלא תעז....".
הקו הדק המבדיל בין שיחה חברית ומה מותר ואיך מותר לדבר עם אדון חבר
גורמות לי לפעמים לנשוך את הלשון ולנצור אותה ולא להגיד באמת את הכל.
היום בגלל הנושא שעליו דיברנו לא יכולתי שלא לאמר את אשר באמת על ליבי
בצורה שבה אני הכי מרגישה.
אז באמת שלא התכוונתי להרים ראש מעל המותר, לא התכוונתי להתחצף או
לפגוע בך או אפילו לזלזל ולפגוע במעמד שלך,
אבל שאלוהים יעזור לך ולי אם נגיע באמת למצב שתדרוש שזה יתקיים.

ממני הקופה (זונה) שלך

ואת לא יכולה לשכוח את זה ילדה.

הקפצת היום את כל הבית לפנות בוקר כשהתחילו הרעמים והברקים.
שחררת צעקה שהקפיאה לי את הדם.
מצאתי אותך בפרוזדור אחרי שצרחת על אחיך לקום
ואת בעצמך היית בדרך לממ"ד.
חיבקתי אותך קרוב אלי ולקחתי אותך למרפסת הגדולה
שתראי שיורד גשם ויש ברקים ורעמים. הצלחת להרגע ונרדמת בחזרה.

אבל את לא תשכחי לאף אחד מאיתנו שלא היינו ליידך כשהבלאגן התחיל.

קיבלתם הוראה טלפונית ממני להכנס מיידית לממ"ד ולא לצאת עד
שאני מתקשרת להודיע אחרת. דרשת שנכין את הממ"ד וצחקנו
ממך. זה שזה נפל על צלע ההר מעלינו לא עשה עלי ועל אבא שלך
רושם. זה שביטלו את הקייטנות ונשארת בבית גם זה לא הזיז לנו.

בשאננות שלנו את שילמת את המחיר הכבד מכולם.
אצלך זה ישאר לעולמים חרוט לנצח בכל תא מגופך.
שום סליחה שלנו לא תעביר לך את הטראומה.
וכולנו גם בטוחים שהקייץ הזה לא יהיה יותר טוב.

אין מחשב היום בבית.
כן כמו שאתם שומעים.
8 שעות עבודה מול מחשב
בבית 4 שעות במחשב.
3 שעות מהן ברצף.
קיבלתי פלטפוס בתחת.
כאבי גב. וחוסר שעות שינה.
סה"כ 12 שעות ביום. עברתי את הגבול.

איזו הגזמה פראית לא יודעת לעשות לעצמי סטופ.,
מה רק בעונשים אני אבין?

אל תחפשו אותי במחשב.
לא אהיה בצ'אט כהרגלי בקודש בערב.

אלוהים מתי אני אשים לעצמי כבר גבולות
ולא אתפתה לכל הדברים מסביב?

ידעתי שיש מילה אחת ששכחתי.
השפחה האולטימטיבית
איך יכולתי לשכוח את זה. והייתה לי ההרגשה שמשהו התפקשש שלי.
מתי נזכרתי בה. כשרחצתי כלים. זאת אומרת מיליתי את המדיח.
מילוי המדיח בשבילי הוא סיום היום. בראש רצות כל המחשבות שלא
התפתחו במהלך היום. שבמהלך היום רק עלו ראשי פרקים להמשך
מחשבה.
כל מהלכי היום רצים לי באותם דקות של מילוי המדיח. מה היה איך
היה איך ניתן היה לעשות אחרת או יותר טוב. מה הולך להיות מחר
ואיך ממשיכים לתמרן עבודה,חוגים,איסופים ולהתיישב בסוף היום
ולחשוב שהצלחנו לשרוף עוד יום בהצלחה מרובה.
ובתור השפחה האולטימטיבית, אני מציעה לכל אחת שרואה את עצמה
כאחת כזאת לא לוותר על שטיפת הכלים. זאת אחת המטלות שפשוט
אפשר לעמוד ולא לחשוב לשם שינוי. סתם לעשות עם הידיים תנועות
מעגליות (צלחות,סירים,קעריות) או תנועות אנכיות (סכום), מחזק את
שירירי הידיים שמכון הכושר לא מגיע אליהם.