התחלה חדשה

בחודש האחרון מלא שרשורים ובלוגים נפתחו בנושא הזה.
עד כמה מנטאלי ועד איזה גבול הטוטאלי.
עוד לפני פרסום הכתבה היו פה סיפורי נפילה על מזבח המנטאלי והטואטלי (לא שכחתי
שום מילה נוספת, נכון?)
כמה שלא ניסיתי להסביר שמי שתתנתק מעצמה בשם הקרבה על המזבח הזה
לא תגיע רחוק עם עצמה. הרבה גינו אותי, שמו אותי ללעג, אמרו שאני לא מבינה,
לא הייתי במצב הזה, אין לי זכות לשפוט, מי אני ומה אני.
נכון אני כלום. סתם אחת שנחתה פה אבל לא התנתקה מהמציאות של עצמה, כמו
שרבות כאן מוכנות לעשות על מנת שיהיה להם דום מבסוט מהשפחה שלו.
ואז הכתבה הזאת באה ומתפוצצת לכולן בפרצוף. נורא, אולי סוף סוף יהיה לזה סוף,
ואתן באמת חושבות שהוא יהיה האחרון?
כל עוד אתן לא תשלוטנה בעצמכן, ותמשכנה לתת את גופכן, נפשותיכן, רגשותיכן ואת כל כולכן ב-100% בידיהם יקומו ויהיו עוד, ולא משנה כמה הקהילה תנדה. תמיד יהיו כאלה שירצו להגשים את פנטזיית השפחה האולמטיבית עד הסוף.
אף אחת פה (חוץ מאחת שגיליתי שאנחנו באותה דעה) באמת לא רואה שלהגיע
לשלמות הטוטאלי והמנטאלי מביא לכיליון? לאן אתן רוצות להגיע? למחלקה הסגורה?
כי לא שמעתן את ציפור נפשכם ואת גופכן זועקים אנחנו לא יכולים יותר?
כמה עוד סיפורים יסופרו כדי שתינו שאתן לא יכולות להתעלם מעצמכן רק כדי לרצות
מישהו אחר. זה לא עובד גם בונילי, בסופו של דבר זה מתפוצץ ולא תמיד טוב. ואל
אחת וכמה פה.
כמה כדורים ופסיכולוגים עוד תבלעו כדי לחזור למה שהייתן פעם?
באמת זה שווה את זה?
הטוטאלי והמנטאלי?

אני אקבל כל דעה של מישהיא.
הפוסט הזה פתוח לדיון

לכל אלה שלא מוצאים את עצמם בימים האחרונים
ואני בתוככם, כל אחד מסיבותיו הוא השיר הזה בשבילכם:

אין דבר

ביצוע: סקסטה
מילים: אהוד מנור
לחן: נורית הירש

לפעמים השמש לא מאיר,
בא ענן של גשם ומסתיר.
אך פתאום מופיע איזה שיר,
שר לי ומודיע ומזכיר:

אם קשה ללכת - אין דבר,
כל שעה הופכת לעבר.
אל תביט למעלה, לך ישר
כי בסוף הלילה יש מחר.

לפעמים לא נוח ומרגיז,
לפעמים אין כוח להעיז,
אך פתאום מופיע שיר עליז,
שר לי ומודיע ומכריז:

אם קשה ללכת - אין דבר...

עצב בא והולך לו,
בא והולך לו, לא נישאר.
גם אם עצב מולך לו,
אין דבר, הנה כבר זה עבר.

לפעמים אתה כבר מיואש
ומצב הרוח די מותש,
אך פתאום מופיע שיר חדש,
באוזניך שר בקול נרגש:

אם קשה ללכת - אין דבר...

היום היינו אמורים לבלות במפגש חברים מהקהילה,
ובמקום זה, עקב טפשותי שכחתי משימה שאדוני
הטיל עלי לבצע מזמן. וכשהאדון שאל לביצוע המשימה
גימגמתי, כשאני זוכרת שדיווחתי על ביצועה ואדוני
טוען לזכותו שלא ידעתי אותו.
אי לזאת ובהתאם לכך, אדוני החליט להענישני ולבטל
את הגעתי למפגש זה. לא עזרו כל תחנוני, ועוד הגדיל
וביקש ממני שאקבל זאת ברוח טובה.
הבאסה שלי שכבר הייתי מוכנה נפשית שאני הולכת
לפגוש את האנשים מאחורי כל הניקים המוכרים לי.
הכנתי כבר את כל זמני היציאות וההגעה שלי בחזרה
הביתה. ופתאום מן נפילה שכזאת. ואני יודעת שיהיו
מחר דיווחים על איך היה ומה היה ואני לא הייתי שם
למרות שהייתי מוזמנת למפגש.
כמה מפגרת אני עוד יכולה להיות??!!!

כלבה מעורבת -רוטוויליר+אמסטף+דוברמן+בולדוג

בלתי ניתנת לאילוף. תוקפת בכל החזיתות.
צריכה להישאר קשורה בכל שעות היממה.
לא כלבת משחק. כל המשחרר אותה לוקח
את מלוא האחריות על עצמו.
לכל המתחייבים לקחת אותה על מנת לאלפה,
נא להצטייד בקולרי מתכת עם שיניים, על מנת
שתוכלו לעצור אותה עם נסיונה לשחרר כל עול.

וכמה שיותר מהר יותר טוב.
עשו עימי חסד חברים.

בתודה מראש
ורדית

כבר יומיים שאדוני מחפש אותי בעבודה ואני לא כל כך יכולה לדבר איתו.
אתמול רק ב-2 בצהריים דיברנו בפעם הראשונה (לפני זה בהודעות ובצ'אט)
אבל אין כמו לדבר בפון לשמוע את הקול. אתמול בפעם הראשונה שמעתי
ממנו אנחת רווחה כששמע את קולי. "וואאוו עבר חצי יום ורק עכשיו אני
שומע אותך". היום הצלחתי לדבר איתו עוד לפני. ולא האמנתי למשמע
אוזני שאדוני אמר לי במפורש שהוא מתגעגע.
ההתגעגעות הייתה תמיד החלק שלי. ומרוב הגעגוע שלו הוא ביקש היום
שאצרף בשמו לפוסט זה שיר המוקדש בשבילי ממנו

מתגעגע

מילים: רמי לב
לחן: עדי לאון

פתאום כמו מכת חשמל
הלב שלי נפל
אמרת שאת עוזבת
ומסתכל לתוך ענייך הכחולות
עכשיו הם חשוכות
ריקות מרגש

כל הלילה לא נרדם לבד
עובר מצד לצד
ולא רגוע
זה כואב בתוך הלב
כי יש עוד געגוע

מתגעגע
ולא מבין לאן הלב שלי נוסע
ומרחף
מתגעגע זה לא חולף
עוד תראי שאשתגע בגללך

והסיפור הזה בוער
בכל הגוף עובר
ואין לי רגע שקט
רואה אותך כיאלו את בכל מקום
המציאות הזאת אותי חונקת

אחרי זה תגידו לי שאין לו רגשות

אחרי שמציתי את עניין הנשואים = בוגדים
הבנתי שאין כפרה לבוגדים = נשואים

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי
במקום לפתוח הרמון שפחות עם דום אחד
אפתח הרמון עם דומים לרוב.

בהמשך להחלטתי זאת הינכם מתבקשים להגיש
מועמדות בכתב בפוסט זה.
עם בדיקת כתבי המועמדויות תקבע גם כמות
השפחות הנוספות שתהיינה בהרמון (מצטערת
לא אוכל לספק את כולכם) +עבדים נוספים
לשרותים שונים.

החיים היפים

ביצוע: מוטי פליישר
מילים: ירון לונדון
לחן: יאיר רוזנבלום


אישה אחת לאה
ושתי עיניה עייפות
פילגש די מלאה
אבל רגליה די יפות
וילד בן ארבע
וילדה בת שנה
מכונית משומשת
מיד ראשונה
החיים, החיים היפים.

כל בוקר על הסף
נושקים במצח לאישה
פרחים כל יום שישי
לציפורנים היא רגישה
בכל יום הולדת
ואבוי אם ישכח
הוא לגן החיות
את השניים ייקח
החיים, החיים היפים.

משכורת די טובה
עם סיכויים להתפתחות
חשבון קטן בבנק
שרק שוב לא יהיה פיחות
מפעם לפעם
ישיבות לוחצות
מחייבות היעדרו
עד שלוש בחצות
החיים, החיים היפים.

נותרו עוד קצת חובות
אבל חובות הם רק חובות
ואיש עוד לא הושלך
בגלל משכנתא לרחובות
מפעם לפעם מכניסים עוד ריהוט
המצפון די שקט
העיקר הבריאות
החיים, החיים היפים.

ביטוח תאונות
על כל מקרה אי נעימות
שיעול בהשכמה
אך אין עוד כל חשש למות
לוקח פילולה בלילה וישן
יעלה במשקל
אם יפסיק לעשן
החיים היפים
לפעמים מעייפים החיים,
החיים היפים.

ולכל יפי הנפש פשוט אין לי יותר מה להוסיף מזה

לא תארתי לעצמי שגם באתר כזה הנושא של בוגדים=נשואים יהיה מעין מוקצה.
כבר כמה פעמים שאני נתקלת גם בפורומים השונים במאין תחושת מוקצה מעצם היותי
נשואה + אדון שלא לדבר על הגברת.
החוצפה הכי גדולה שאני נתקלת בה בנושא הזה זה בצ'אטים.
שולטים לוקחים לעצמם את הרשות והחוצפה להציע לי הצעות שונות ומשונות.
"ומה בעצם הבעיה שלך? מה פתאום רק אדון אחד? על מי את עושה רושם?
נאמנות לאדון שלך? הצחקת אותי, לבעלך את לא נאמנה, אז לאדון?"

מי אתה חתיכת חוש בן שלולית, שתקבע לי איך וכמה ולמה אני רוצה. ומהם בכלל
כללי המשחק שלי. מה אתה יודע עלי על בעלי או על אדוני שאתה בכלל מרשה
לעצמך להמשיך ולתת לי הצעות ותירוצים שונים ומשונים, למה אני יכולה להיות גם
איתך?

אדוני פתח לאחרונה כמה פוסטים בבלוגו, סיפר את דרך מחשבתו והתנהגותו. כן
אני יודעת על כל אחת שהוא היה איתה. לקחתי את זה בחשבון כשהתחלנו את
מערכת היחסים הזאת. לקחתי בחשבון שאין לי גם את הזכות לבקש להיות בלעדית
כי אני לא זמינה (מרחק, בית, משפחה, ילדים וכן גם בעל).
אז אולי בגלל כל הסיבות והתירוצים אני גם לא שפחה טוטאלית מנטאלית, ועוד כמה
מנטרות שלא עולות לי כרגע בראש, כי אדוני לא מספר 1 ולא בראש עיסוקיי?

מישהו פעם העלה על דעתו שבן אדם נשוי שפוזל הצידה במערכת הנישואים, זה בגלל
שאין לו את הכל בבית. שיש אילוצים שמחייבים אותו להמשיך ולהשאר במסגרת הזאת.
כי בגלל שאין יחסי מין זוגיים, אז לא תמיד מפרקים משפחה. מוצאים את הפתרונות,
לבד אומנם, אבל ממשיכים לתת לילדים שהובאו לעולם את המסגרת המשפחתית הנכונה?

שנינו נשואים ובעלי משפחות ומחוייבויות. לשנינו המשפחה והמחוייבויות הן בסדר ראשון
במעלה. האם שוב נכשלנו במבחן הטוטאליות?

אם אני יכולה לשתף את אדוני בכל מה שעובר עלי כי אם הבעל יידע על זה דמי בראשי,
מה רע בזה. אם כתבתי בבלוג בלילה שרע לי, בבוקר אדוני מתקשר ולא שואל מה נשמע
סטנדרטי, הוא אומר קראתי תתחילי לשפוך, וזה לא משהו שיכולתי לספר לבעלי, האם
זה לא מעיד על איכפתיות? האם באמת צריך להיות איכפת לי עם כמה הוא היה בסשנים
חד פעמיים?

איך תמיד כל הבודדים (רווקים/רווקות/גרושים/גרושות) נשואים במסגרת הבדס"מ דואגים לנפנף לבוגדים=נשואים את דגל הנאמנות בלעג. אתם באמת חושבים שאחנו צריכים אתכם
כמראה כדי לדעת מה אנחנו עושים? אנחנו אנשים מבוגרים, ולקחנו על עצמינו את האחריות
הזאת. ואם יש משהו שקל במערכת הזאת זה נשוי עם נשואה. יודעים את הגבולות של
הבגידה והנאמנות. ושמים כל דבר במקומו הנכון.

תעשו טובה, צאו לנו מהורידים. לא צריכים את המראה שלכם. יודעים לנווט את עצמנו לבד

אז כמו שאמרתי כבר, ברגע שהתחלתי לרחוץ אותך מהרגליים, הרגשתי שוב התחלת השפלה. אבל מהר מאוד התחלתי להתענג עליך. למשש אותך יותר, ללחוץ אותך יותר, לחוש אותך כל שריר וכל פיסת עור ובשר. לכל מקום יכולתי להגיע בלי לבקש רשות. לגעת בך כמה שאני רוצה ללטף ולמשמש ולהתענג מגופך החלק.

2 תינוקות הבאתי לעולם. אף פעם לא ראיתי את טקס רחצת הערב והאכלה שלהם כעול/תיק/או משהו שתקוע. שעת הרחצה אף פעם לא היתה משהו מהיר. נותנת להם להנות מהאמבטיה המלאה במים, מלטפת אותם עם המיים, שוטפת את עורם הלבן הצח והחלק. פעם בשבוע הייתי רוחצת אותם באמבטיה מלאה בשמן רפואי אמול (אני חושבת שזה השם). כל ילד רחצתי בערך עד גיל 6-7. זו היתה השעה הכי טובה להוציא מהם את כל מה שמפריע להם באמת. רבע שעה שבה אפשר להוציא את הכל מהילד, גם דברים שהוא לא ממש תכנן לספר. את כל החגיגה הזאת הפסיק בעלי, דרש שבגיל 7 ילד יגיע למצב שבו הוא יכול כבר להתרחץ לבד. האמת שגם קודם נתתי להם לרחוץ את עצמם לבד. סתם הייתי שם לפיקוח ולדיבוב.

ואתה פשוט נתת לי בחזרה את הכייף שלטפל, לרחוץ, ולהתענג אומנם לא על תינוק אבל על ילד גדול גדול, עם עור חלק, והרבה שטח ללטף ולהתענג עליו.

לאדוני יש עוד שפחה (זמנית)
אשר בזמן אמת (סשן) מבצעת את כל אשר מורים לה
אבל בביצוע הוראות עתידיות היא מתעלמת מהן.
אדוני מוכן להתחשב בבקשות ולדחות דברים,
אך למה לשחק בו? הבטחת תקיימי. ביקשת עוד יום
אל תמציאי תירוץ נוסף.

אי לכך ובהתאם לזאת אדוני החליט לענישה, ולהעמיד אותה במקומה.

מדובר בשפחה נמפומנית ובלתי ממושמעת בעליל.
אבקש את עזרתכם ברעיונות כיצד יוכל אדוני להענישה
ולהראות לה היכן מקומה ביחסיהם.

בתודה מראש לכל הממהרים להגיב.
ממני ורדית