התחלה חדשה

היכרתי אותה לפני 5 שנים כשהיא התחילה לעבוד בחברה שעבדתי בה לא מזמן.
תוך זמן קצר הפכנו להיות חברות/אחיות בלב ובנפש. כבר שנים שלא הייתה לי חברה כזו, אחת שהיא חברה שלך מתוך רצון ולא בגלל שנאספנו פה כמה אנשים וחבר מביא חברה וככה כולם הופכים להיות חברים או בעגה הישראלית חבר'ה.
מישהי שתמיד ברגעים הקשים תהיה לידך, ותדע מה את בדיוק עוברת, בלי הרבה מילים להסברה. בעבודה תמיד השלמנו אחת את השניה, התפקידים השונים אך התלויים אחת בשניה הביאו אותנו למצב שהיינו מכסות את לשניה את התחת במצבים.
ספגנו ביחד את מצבי הרוח של הנבלות (ע"ע בוסים), איך שהם נפלו מהמטה ככה הם היו מגיעים לעבודה ומנסים ליפול עלינו, עם הזמן פשוט אמרנו להם שיילכו לחפש להם עץ אחר ושירדו מאיתנו. או אם ממש היינו רוצים לעצבן אותם יותר היינו אומרים להם לחזור לעץ שממנו הם ירדו. אחרי משפט כזה היה שקט של שבוע בראש.

אז אותי פיטרו באמצע השנה, ואנחת רווחה יצאה מגרוני. איחלתי לה שהיא לא תצטרך לחכות כמוני 8.5 שנים כדי להגיע למצב הזה. שאצלה זה יקרה הרבה קודם. מאז שפוטרתי אני, הנבלה (ע"ע בוסית) נופלת עליה ומחפשת אותה כל הזמן, הדברים היגיעו למצב כזה שהיא קיבלה מכתב מאיים על תפקודה או אי תפקודה (בסך הכל פקס שהיגיע ב-19.00 בערב, חיכה למחרת בבוקר) ועל כך שאם יקרה מצב כזה בהמשך היא תקנס על לא פחות ולא יותר מ-250 ש"ח.
מכתב זה העלה את חמתינו (אחותה, בת דודתה ואנוכי). השתיים הראשונות כתבו מכתבים, אני איחדתי בינהם ושלחתי אליה לאישור והדפסה. בנתיים היא הודיעה לי שחברה טובה שלה מצאה לא מקום עבודה ושתבוא לראיון. כל הצהריים של השבת התחבטנו בעניין ניסוח המכתב, ואיזה מהסעיפים מכל אחד מהמכתבים להוציא על מנת שהלחץ דם לא יהרוג את הנבלה (ע"ע בוסית). בסופו של דבר הדפסתי לה את המכתב, ואת קורות החיים שלה להיום והבאתי לה לעבודה.
אחה"צ היא התקשרה כשהיא צוהלת ושמחה, תודה לך, אמרתי על מה? אולי תגידי לי כבר מה היה בראיון? אמרה לי: התקבלתי. דמעות התחילו לי בעייני (ואני רצינית, כי מי שלא היה במקום הזה לא מבין על מה אני מדברת) ואמרתי לה שאני שולחת לה הרבה חיבוקים ונישוקים. וכן אני אעזור לה במקום החדש. (שנים היא לא התעסקה עם נושאי המזכירות).
שעתיים דיברנו בטלפון על איך יהיו התגובות של הנבלות (ע"ע בוסים). יש לה מהיום יומיים להגיש להם מכתב התפטרות. ובתחילת פברואר לשים את המקום הנורא הזה מאחוריה ולהתחיל מקום חדש, שנקווה שיהיה לה שם רק לטוב.

רק בקשה אחת יש לה אלי, ובקשה אחרונה, ביום האחרון שלה שם, אחרי שהיא תיפרד מכולם שאני אבוא להוציא אותה משם. שאלתי אותה להכנס פנימה? אמרה כן. אני רוצה לצאת משם מחובקת איתך. ולצחוק איתך על כל העולם.

מקווה שיהיה לי הכוח הנפשי לדרוך שוב במקום הזה רק כדי שלה יהיה טוב.

ו- W היא חברה אמיתית ולא איזה ניק פה שגיליתי שזאת היא. תמצא הפעם תגובה אחרת.

מזה שנתיים שאדוני ואני בקשר, וכשנה וחצי שאני משוייכת לו.

עוד בתחילת הקשר ביננו כאשר שאל אותי איזה ההתנסויות מיניות לא חוויתי ואשר ארצה לחוות אותם בקשר שלנו. אחד מהרצונות היה לחוות אישה. אז נכון שהיה לי סשן עם שולטת, סשן חד פעמי. אבל זה היה רק סוג אחד של התנסות עם אישה.
לכן בא אדוני והציע לי כפרס לחוות שוב עם אישה, בגובה העיניים, משהו שאמור להיות משהו אחר לגמרי מההתנסות הקודמת כאשר יש שולט אחד על שתינו.
עדיין אני לא בטוחה שאני הולכת על זה, אבל זה קיים כל הזמן במחשבה.
יש לי את הפחדים שלי מעצמי, ומעצמי בלבד. אף אחד לא מכריח אותי לקיים את הפרס הזה.
זאת תהיה החלטה שלי בלבד.

ולכן שוב אני מציינת, אם יש זוגות של שולט+נשלטת, או שולט+שולטת הרוצים לצרף אליהם אשמח להזמנה. אפשר להשאיר הודעות בפרטי

אמר לפני כמה ימים שהוא מכין לי הפתעה.
ניסיתי להוציא ממנו איזו הפתעה, שייתן איזשהו רמז לכיוון למחשבה על הפתעה.
אבל הוא בשלו, אני לא רוצה לגלות לך. זאת הפתעה.

יומיים שיגעתי לעצמי את השכל, באיזו הפתעה מדובר.
היום הוא סוף סוף גילה לי.
אני מרשה לך להצטרף לזוג, שולט ונשלטת, או שולט ושולטת.
קחי לך את הזמן, תבדקי ותראי אם את בכלל רוצה את זה.

ולכן אשמח לקבל לפרטי או לפה הצעות מכם

אז הכל התחיל כשקניתי את השולחן הגדול לפינת האוכל לפני שנתיים.
מאז חלמתי על המפה הגדולה שאני אסרוג לה. פינטזתי כבר על המפה הזאת. אבל לא היה לי את הזמן והכח להתחיל אותה כשעבדתי.

אז כשסוף סוף פוטרתי ממקום עבודתי, ולאחר שגמרתי למרק את הבית, ולעמלן את כל המפות והמפיות שהיו בצד (כן לעמלן, קראתם נכונה, עמילן כזה כמו של פעם, שצריכים לבשל אותו בסיר, ואל תנסו לשכנע אותי שיש עמילן סינטטי בשוק, כי זה דפק לי כמה מפיות, הפך אותן לאפורות), התחלתי בחודש אוגוסט את הסריגה של המפה הגדולה 2.5x2.5 מ'. בעלי לא סובל לראות אותי סורגת. זה גורם לו להרגיש שהוא חי עם אישה בפנסיה. אבל אני הייתי חייבת לעשות אותה. אם לא עכשיו אז מתי?

בנתיים התחלתי לעבוד, ונרשמתי סוף סוף לקורס הנהח"ש מסודר (שנים עבדתי בזה, אבל לא רציתי ללמוד, אז לפחות שתהיה עכשיו תעודה, משרד העבודה אישר השתתפות במימון הקורס, אז למה לא?) למרות ש-W צחק ואמר עכשיו לקראת הפנסיה החלטת ללמוד את זה? הקורס אמור היה להתחיל ב-23.12.2007. הלחצתי את עצמי כל יום כמה שעות טובות לשבת ולסרוג ולסיים את המפה הזאת לפני תחילת הקורס. בזמן הזה פיתחתי יחסי אהבה שנאה למפה הזאת. מצד אחד נורא רוצה כבר שתהיה גמורה ושאוכל לשים אותה על השולחן הגדול, ומצד שני לא מסוגלת יותר לסרוג אותה. תופסת לי הרבה מהזמן הפנוי (כולל ישיבה מול המחשב בערב בצ'אט). בשבת האחרונה סוף סוף הסתיימה לה עבודת הסריגה. וחשבתי לעצמי זהו, עכשיו עוד שבוע לקורס.

רק מה? הנבלות מהמכללה התקשרו אתמול להגיד לי שהקורס נדחה ל-2.1.2008. וזה אחרי שהאינסטלטור אמר שהוא לא יגיע, השכן מלמטה כעס על זה (הנזילה היא אצלו בתיקרה).

כשסיפרתי לבעלי, הנ"ל אמר לי בשיא הציניות, יופי יש לך עוד שבועיים להתחיל ולגמור מפה חדשה. אמרתי לו נכון מה יש צריך שיהיה מפות ומפיות להחלפה. אמר לי תגידי את נורמלית? הייתי צריך לקחת משהו מהמקום שכל המפות והמפיות מרוכזות שם, הייתי צריך לפרק את כל הארונית כדי להגיע לזה. את יודעת כמה יש לך שם. אמרתי לו שצריך את כל זה לנדוניות של הילדים(בת ה-10, וגם יש לו בן שצריך לבוא עם משהו מהבית. שלא ייצא מהבית עם ידיים ריקות והצד השני יגיד קמצנים).

לרגע נכנס ללחץ ולא ידע עם אני עדיין בציניות שלו, או שעברתי לפסים של מציאות.

אז זהו יש לי מפה ענקית חדשה, ושאני אתחדש לי.

זה התחיל בבוקר יום שבת לפני כחודש.
SMS ממנו שאומר תבחרי לך תכשיט. יש לך הודעה באתר.

נכנסת מהר לכלוב לראות מה שלח. על איזה תכשיט הוא מדבר ועל מה ומי מדובר.
שלח את הקישור לפרופיל שלה, ולתמונות שבא רואים המון תכשיטים יפים לרגל, לכף הרגל, ליד, לאצבעות, לצוואר וכן גם לזיין.

תבחרי ותשלחי לי את הלינק לתכשיט שמצא חן בעינייך. לוקח לי בערך 10 דקות לעבור על הכל, ולהחליט מה הכי יתאים לי.
שולחת לו את הלינק בחזרה. אין בעיה הוא אומר זה שלך.

ביום שישי האחרון היא הגיעה אלי עם התכשיט, למסור לי אותו. אישה מקסימה שכמותך.

אז הרבה תודה רבה לך אדונילי היקר על התכשיט המקסים שלמעשה משמש כקולר, יושב על הצוואר ונותן לי לדעת שאני שלך.
ולך אישה יקרה המשיכי ביצירותייך המקסימות.

והקישור לאתר שלה פה בכלוב הוא:
www.thecage.co.il/profile,26254.html

והשרשרת שאני בחרתי לעצמי היא:
www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=1167&pos=37

אשה מקסימה מאין כמוהה. אם כל החמות בארץ היו כמוה, חצי ממלחמות היהודים היו נגמרות. אין לי ולו מילה אחת קטנה רעה להגיד עליה, חוץ מזה שהיא החמה הכי חמה ואוהבת, מבינה ומנסה תמיד להביא לשלום בית. עם השנים והמריבות שהיא צברה על גבה בגלל התערבויות משפחתיות שונות שהיא חוותה, תמיד בחכמתה היא יודעת איך לכוון את הדברים על מנת שהצד האחד יוכל לראות ולהבין גם את הצד השני. אם היינו משמרים את המסורת שגם את החמה מכנים בתואר "אמא" אין ספק שלא היתה לי בעיה עם זה. ואכן עם נישואיי לבעלי, קיבלתי אמא שניה, מבינה ותומכת המוכנה לעזור בכל אשר רק תוכל.
על האהבה שלה לנכדיה (גם שלנו וגם של גיסי) אין על מה לדבר בכלל. לא כל שכן על אהבת הנכדים כלפיה.
סבתא בשבילם היא תרופה לכל דבר. אוזן קשבת כאשר אנחנו קשוחים, מאכלים שרק סבתא יודעת לעשות והכלות שלה לא מתכוונות אפילו ללמוד איך לעשות (מאכלים ומאפים יוונים אותנטיים), ושלא תבינו, אין לה בכלל כל רוגז על כך שאנו ממעטות להיות במטבח (אתן עובדות, אין לכן את כל היום כדי לעשות בצק עלים בבית. אף פעם לא עבדתי לאחר שילדתי את הילדים, היה לי המון זמן להכל).

ולמה אני מספרת לכם את כל זה בגלל
שלפני שבועיים גיליתי שהשנה היא תהיה בת 70. לאחר שאימתתי את זה איתה, היא הזהירה אותי"הפעם בלי הפקות ומסיבות הפתעה". "תהיה מסיבת הפתעה את מסולקת מצו הירושה שלי וללא יכולת עירעור בבית משפט". ובתור הכלה של הבן הבכור, אני אמורה לשמור על כבוד בכור המשפחה ולעשות את כל אשר חמותי מבקשת וללא עוררין.
צחקתי והקטנה ישר שאלה למה היא אמרה את זה? ואז סיפרתי לה.
כשסבתא היתה בת 60 (ואת היית בתוך הבטן שלי, בתהליך של התהוות) י' (גיסי) ואני רקחנו את מסיבת יום ההולדת. מאחר ואז בעלי ואני גרנו בבית קטן, ולא היתה לנו היכולת לארח 40 איש, נמנעתי מלהעלות רעיון של מסיבת הפתעה מאחר ודבר כזה היה מכריח אותו לארח בביתו שהוא גדול בהרבה מביתנו דאז, וגיסתי היתה גם בהריון, ולא רציתי להעמיס עליה (היא מהסוג העייף ביותר ועוד עם הריון זה בכלל משהו שצריך להתנענע תוך כדי משיכות של חוטים).
בעלי בראש שלי חמותי, לא צריך כלום, היא רוצה לארח אותנו ביום שישי בערב שיהיה ככה. לא צריך יותר מידי מהומות. אבל גיסי ואני לא היינו מוכנים לוותר. לבסוף הרעיון בא ממנו. לעשות את מסיבת ההפתעה אצלו בבית. אמרתי לו שאח שלו לא מוכן. אמר לי שהוא לא שואל אותו ואם אני בעניין איתו. אמרתי שכן. (גיסתי כאמור פדלאה תעשו מה שאתם רוצים). אמר שוטי. תגידי רק מה צריך לקנות ולהביא אני אדאג שהכל יהיה פה. מאחר וזה היה חנוכה אז הלכתי על תפריט לביבות מכל מיני סוגים. בקשתי מהם שיכינו קצת סלטים טריים, 2 העוגות עלי. ושידאגו לשתיה.
את חמותי הם הזמינו אליהם בטענה שהם צריכים ביביסיטר ושיש להם הצגה בתאטרון.

ביום שישי כאמור התארחנו אצל חמותי להדלקת נרות וארוחת ערב חגיגית. פתיחת מתנות והרבה "באמת, נו לא הייתם צריכים". באמת נראה לך שלא נקנה לך כלום ליום הולדת 60.
בקיצור שבת היגיע ואנו מגיעים לבית גיסי וגיסתי, ומתחילים לערוך את השולחן, וחשכו עייני. גיסתי החליטה שלא צריך סלטים ירוקים, וקנתה רוגלך עלובים מאיזשהי קונדטוריה עם סופגניות. טענה ש"אין לי כח ולא היה לי ראש לזה". כוסאמשלך הצולעת, ולא יכולת להגיד לי את זה, אני הייתי מכינה גם את זה. מה בסך הכל ביקשתי 3 סוגים של סלטים טריים. את מי את חושבת שאת מארחת פה? את החברים של הילדים שלך? את מארחת פה אנשים מבוגרים. ולארוחת ערב.
בעלי שקלט את הפרצוף שלי, מיהר אלי ולקח אותי הצידה להרגע. כן הוא ידע כמה אני עמדתי יום קודם במטבח, ומכיר את הלחץ שלי כשמשהוא לא נעשה כפי שבקשתי כשאני אמורה לארגן דברים. נשמתי רבע שעה בצד רק כדי להרגע, גיסי היגיע גם ואמר שהוא נורא מצטער אבל הוא לא יכול להגיד לה כלום במצבה, אמרתי לו אבל יכולת להגיד לי. (ושתבינו מצבה זה חודש שלישי, כשאני בחודש שביעי). נרגעתי כי האורחים התחילו להגיע ולא יכולתי להמשיך להיות למעלה. אבל עד עצם היום הזה לא סלחתי לה. כי בשביל חמתה היא יכלה להתאמץ. במיוחד בחמה שטורחת לתת מעצמה כל כך הרבה רק כדי שלכולנו יהיה טוב.
כשחמותי נכנסה בדלת באותה המסיבה וגילתה שם את כל משפחתה המורחבת, לקח לה ערב שלם להתאושש מזה. ולי היא אמרה באוזן בשקט, זה יעלה לך ביוקר. ושאלה מי היה איתי בעניין הזה עוד, כי זה בטוח לא בעלי. אמרתי לה שיש לה בדיוק ניחוש פרוע אחד לנחש, ושזה לא כלתה השניה. צחקנו כל הערב ועזרנו לה לפנות את כל המתנות לביתה הקט.

שבוע לאחר הבירור איתה נפגשנו עם גיסי, וכשהיינו ביחד לבד הוא שאל אותי מה קורה עם הפקה השנה? אמרתי לו שאין סיכוי, והפעם היא נחרצת. אמרה לי שלא תכיר בנו יותר כמשפחה עם אנחנו מארגנים לה הפקה פרועה (את ההוצאה מצו הירושה לא סיפרתי לו).
התחלתי לחשוב על יום כייף ב:
חמת גדר - "איכס עם הריח של הביצים הסרוחות והתנינים" - לא רוצה
יום כייף בחמי טבריה - המוני - לא רוצה
יום כיף בחמי געש - בעלי - "מה זה"? - אמרתי כמו חמי טבריה רק בגעש. - נחרצים אמרו לו.
בקיצור היא הכריזה שהיא כאמור לא רוצה מסיבת הפתעה, ושהיא רוצה להזמין אותנו למסעדה לאיזו שרק נבחר. הילדים קפצו על ספגטים, אמרנו להם שנמאס לנו. גיסי כאמור פנה אלי כאילו שהאחרים לא קיימים ואמר לי הפעם הכל עלייך. איפה שאת רוצה, איך שאת רוצה רק תודיעי לי תאריך ושעה.

אז נפל הפור ועכשיו אני מתלבטת בין שתי מסעדות
מסעדת הבוקרים - מול קניון חיפה
מסעדת רנה - ביפה נוף 24

אשמח לקבל מיודעי דבר המלצות בעניין שתי המסעדות ולאן הכי כדאי ללכת

בתודה מראש
ורדית

התחלתי היום לעבוד במקום. חודשיים ניסיון לראות איך זה הולך.
אף פעם לא היתה פה פקידה. אני הראשונה פה.
הבעל בית עומד להתרחב, והוא כבר לא יוכל לעשות הכל לבד.
חייב פקידה שתכניס אותו לסדר.

אז קמתי היום בשעה 06.30 בבוקר!!!!!!!
אלוהים איזו שעה הזויה. כבר 4 חודשים שאני לא שומעת שעון מעורר. לא ידעתי מאיפה בא לי הצלצול הזה.
מה קרה? מי מת? למה? מה נפל עלי?
טוב קמתי.

הודעתי אתמול לילדים שאמא יוצאת לעבוד. קריאות השמחה והגיל פרצו מכל עבר.
ולא, לא בגלל שיהיה עוד מקור הכנסה, זה מעניין להם את התחת.
אמא יוצאת לעבוד, משמע סבתא תהיה פה.
אכלתם אותה ילדים יקרים, אמא יוצאת ל-5 שעות עבודה. תשכחו מזה.

אז כהרגלי בקודש, קמתי שטפתי ידיים והלכתי לשתות את הנס קפה הראשון שלי לבוקר.
לא יכולה לעשות כלום, לפני שאני מרגישה את הטעם של הנס.
כן לא נורמלי. בלי לשטוף פנים ושיניים. אבל ככה אני מתעוררת.
עכשיו מתחילים לחזור לשגרה הנורמלית. אפילו הלכתי לישון אתמול ב-23.00.
הבעל מבסוט. אשתו לא תעשה לו עוד רעשים עד 3-4 לפנות בוקר.
היא תהיה לו זמינה בכל שעה שהיא כשהוא ייכנס למטה. לא עוד לחפש אותה איפה היא נמצאת.
(טלויזיה או מחשב).

גלגל החיים חוזר לסדרו.

לאן נעלמו לי 2 ס"מ.
כולכם יודעים פה גברים ונשים כאחד שהעולם כולו יכול להשתנות לטוב או לרע בגלל 2 ס"מ.
פרחו להם כלא היו.
וזה לא שתגידו שאני מתנשאת לאיזה גובה של 1.85 מ' וששני ס"מ לא ישנו דבר.

בשנת 1983 עם התייצבותי בלשכת הגיוס לבדיקות הראשוניות, ירד עלי הקרש של הגובה
על הראש, ומאז נקבע גובהי 1.57 מ'. מאז לכל מקום שהלכתי אמרתי את הגובה ואף אחד לא ערער על הגובה הזה.

לפני שבוע הלכתי שוב לבדיקות רפואיות. ושוד ושבר. לרופאה בחדר יש מד גובה ומשקל אלקטרוני, אשר אומר לה את המשקל והגובה. אז הגובה היה 1.55 מ' והמשקל היה XXXX.
והרופאה נכנסה ללחץ. מה זה המשקל הזה מה. ואני אמרתי לה תחזירי לי את שני הס"מ. עד לפני שניה הם עוד היו, איפה לקחת לי אותם.

ואם 2 ס"מ אבדו לי במשך 24 שנה, לאן אני אגיע בגיל 60? 70? 80?

אדונילי יקירילי שלי.

הלוואי שזה יצליח ואחרי זה תחזור להיות כשם שהיית

שלא תעבור יותר את הכאבים שהיו בחצי שנה האחרונה

ושתתעורר מחר והכל יהיה כבר מאחוריך.


ממני
הקופה זונה שלך

היום סגרתי 5 שבועות בבית.
לאחר 8.5 שנים מאומצות של עבודה, בית, תינוקות (שבנתיים גדלו), ילדים. פתאום חופשה ארוכה כזאת שרק אלוהים יודע מתי היא תיגמר.
אי אפשר להגיד שלא חיכיתי וציפיתי לפיטורין הללו. והן באו לי בזמן הנכון.
עם תחילת הקיץ, החופש הגדול. לילדים שלי תהיה קצת אמא בבית. משהו שהם ממש
לא רגילים לזה. לא אמא לחוצה בזמן ובמטלות הקבועות שעל כתפיה, אלא אמא שיהיה לה את כל הזמן רק בשבילם.
אז בשבועיים הראשונים להיותי בבית, חילקתי את הזמן בין פרוייקטים שונים ומשונים של
נקיונות בבית (כל מה שאתם עשיתם עבור "דום פסח", אני עשיתי עכשיו). כל יום פרוייקט
נקיון אחר. בין לבין, הכנתי את הדברים לטיול לחו"ל של הילד עם תזמורת הנוער. ביום
בהיר ורענן אחד שבוע לפני נסיעתו אמר לי הילד שהוא צריך עמעם לטרומבון. תוך 36 שעות, הפכתי להיות מומחית בעמעמים לטרומבון (עמעם ישר, עמעם ספל, עמעם הרמוני והנפוץ ביותר עמעם ווא-ווא שעם משחק של היד משמיע קול כזה, עמעם מתכת או עמעם פלסטיק ואיזה עדיף) איזה יש ואיזה הכי מומלץ, וכמובן טלפונים לכל חנויות צליל וזמר לברור מחירים לפני קניה. עם שחר קמנו ונסענו לחיפה-הדר.
בני הקט, שכל עולמו סובב בקניות וסידורים ליד הבית, נחרד כאשר ירדנו מהמונית ישר
להמולת רחוב החלוץ הסוען, ושאל בדאגה אם אני בטוחה שפה אנחנו צריכים להיות. אמרתי שלא פה, צריכים ללכת עוד 10 דקות (עם הטרומבון ביד) עד למגדל הנביאים.
יצאנו משם עם עמעם כשהוא שמח וטוב לבב, ומבקש מכל הלב, על סף תחינה, מהר לחזור הביתה, הדר הזה לא בשבילו.
לך תספר לילד הזה שרוב הנערות שלי היתה על קו 51, מהקריה לחיפה, כדי לראות סרטים (כי יחלוף זמן רב, עד שהסרט המדובר יגיע לקריות), לשבת במסעדות, בתי קפה וכל המרכז היה פה. הקריות והמפרץ היו שוממים לגמרי.
ביום רביעי בשעה 3.00 לפנות בוקר נפרדנו ממנו ומכל יתר חברי התזמורת, וחזרתי עם מועקה כבדה על הלב הביתה. למרות שדיברנו עם הילד כל יום, הוא היה חסר. ולמרות שידעתי שכייף לו, אני הייתי בחרדה, שיעברו להם כבר ה-10 ימים האלו.
בקיצור בשבוע השני לשהותי בבית, בעלי נשבר, הוא כבר לא יכול כל פעם לחזור הביתה, ושיעשו לו עוד פעם שינוי, עוד פעם זרקו לו דבר מה מלפני שנת אנטיוכוס. הוא כרע היה במצב של כריעת ברך לתחינה שאמצע כבר עבודה ואצא כבר מהבית. הרגעתי אותו ואמרתי לו אל תדאג בשבוע הבא אני והקטנה אצל חברה בת"א. תחזור לבית שקט ורגוע שאף אחד לא הזיז שום דבר ולא זרק כלום.
אמר נחמד לך, שבוע ת"א, שבוע פסטיבל כרמיאל, תכננת לך יופי של חופש גדול לעצמך.
אמרתי מגיע לי בעבור השנים הקשות שעבדתי. לא מרגישה ולו נקיפת מצפון אחת פצפונת. כייף לי.

השבוע התחלתי להחתים בלשכת האבטלה. הפקיד שמטפל בי, הראה לי איך אני צריכה להתייצב כל פעם. שכלולים במשרד העבודה. הציבו שם מחשבים שמזהים את האדם הבא לחתום ע"י טביעות אצבעות. לא היו יכולים לחשוב על משהו משפיל יותר. למה אני צריכה קיבינימט לתת טביעת אצבעות שלי? למה טביעת אצבעות שלי צריכה להיות בכלל באיזשהו מאגר מידע? דרך ארוכה עשה משרד העבודה ב-9 שנים האחרונות, בין הכרטיס הצהוב שמחתימים בו ידנית, לבין מכונה ממוחשבת שאומרת לך אם אתה באמת הבן אדם האמיתי שבא לחתום. שייחנקו להם.
זהו השבוע הזה יחסית עבר באי מעש רציני. אבל לא לדאוג מהשבוע הבא חוזרים בחזרה
לכושר הניקיון (נשארו עוד התריסים והחלונות של המרפסת הגדולה).