התחלה חדשה

אז לפני שבאמת הכל נגמר רציתי להגיד שוב תודה

לדובשה שלי - על זה שבירכת אותי
וירדן שברכת אותי בפרטי משלך
ללהבה חשופה - אני מבטיחה לך שנה הבאה אני מזכירה לך מראש
לג'ולייס והפונפונים
לאושה שלי - לא מספיק לך להתעצבן הפאקצות בעבודה את מוסיפה לך פאקצות גם מפה? (מבינה את הכעס שלך אבל הם לא שווים את זה)
ושרמוטל - שלמדה לקבל באהבה את העוקצנות שלי ולקצץ אותם
לאנהבל B - אין לי מילים, הוי לרגליים האלה שלא נגמרות
לפרח גדולה - שתמיד אני שמחה שאת בסביבה שלי
לפיגי החזיר הכי חמוד בכלוב ובעולם
לרני - שמשום מה אני כבר לא רואה אותך פה הרבה זמן
לצ'יטה - שתמיד נעים לשמוע ממנו
ולמאדאם T ופיקוד צפון הבלתי נילאים
לאדוני היקר - שטורח כל כך הרבה בשבילי (רק שלא תאבד בבקשה את הסבלנות אלי)
לWHIP היקר - תודה שהזכרת לי שבארה"ב שולחים את הילדים לחודש ימים קיטנה
למלך החלומות - שבימי עבודתי המשמימים היית שם בצ'אט לשעשעני
ללידי מישל - גבירתי לשעבר - הרבה תודה על הכתוב
ונסיך הכתר - תודה על האיחולים

אז היום הזה התחיל בשעה 00.20 כשאדוני היקר שלך לי SMS שהוא רק רוצה לאחל לי יום הולדת שמח.
העיר אותי ראש העיר שלנו כשאמר לי שהוא רוצה לאחל לי יום הולדת שמח (בדרך כלל מקבלים גלויות ליום הולדת - מה קרה השנה? שנת בחירות או משהו?)
ישר אחריו התקשר חבר שלנו - ושאל אותי הערתי אותך? אמרתי לא מה פתאום, ראש העיר שלנו הקדים אותך
ושתבינו השעה הייתה כבר 09.45 בבוקר.
אז ב-10.00 קמתי מהמיטה ושתי הודעות היו לי אחת מאדוני, ששאל איך ההרגשה להזדקן בשנה, והשניה מהבן, אמא עוד לא עלינו למטוס. ויש פה דיוטי פרי מאפן. אין לי מה לקנות. (באמת מבאס חזר עם עודף הביתה).
בין 10.00 ל-12.00 בצהריים התחיל מבול של טלפונים, ביקור קצר של אבי, ונדנודים של הילדה מתי נרד למרכז לקנות לך את המתנה (החלטה משותפת שלי ושלה שקונים לאמא ארנק סוף סוף).
בצהריים הייתה הפוגה קלה, כך שאפשר היה לישון צהריים,
ואחרי זה המרוץ לדעת מתי תזמורת הנוער נוחתת בארץ.
אז זה קרה ב-16.05. אמא נחתנו. אל תתקשרו אין לי מספיק סוללה, לא הטענתי אותה (כוס אמשלך, יכולת למלא אותה אתמול) חושבים ביחד עם בעלי שיחיה עם מוודעים את שעת ההגעה של הילדים לקריה, ומחליטים להתקשר לעיריה, משום מוסרים לנו פלאפון של אחת מהמלוות והשעה המיועדת היא 19.00.
10 ימים בני הקט לא היה ליד שולי שמלתי, והנחמה היחידה שהייתה לי שציידתי אותו בפלאפון, שאוכל להיות בקשר זמין איתו כל זמן נתון שארצה. ביום הראשון הוא היה על הפנים, לילה ללא שינה, בחילות בנחיתה, וחוסר יכולת של התאוששות במהלך כל היום.
ביום השני הוא כבר נשמע הרבה יותר טוב. כך שהבנתי שעברנו את המשבר.
ב18.55 צילצול ממנו, אמא תיכף עוד כמה דקות מגיעים, תוכלו לבוא לקחת אותי. השבתי לו (בעודי ממתינה לו כבר במקום ההורדה עם הורים אחרים) שהוא יכול לבוא לבד הביתה, זה לא רחוק, המזוודה על גלגלים, כך שאין סיבה שנבוא. הקול העייף שלו אמר טוב אז תחכו לי בבית. אני כבר אגיע. שאלתי אותו אם באמת הוא חושב שאני אתן לו ללכת לבד, ושאנחנו כבר כולנו בהרכב מלא מחכים לו במקום ההורדה. קולו היה נשמע מעודד ביותר למרות העייפות.
כשהוא ירד מהאוטובוס, זכיתי לחיבוק ראשון מזה כמה שנים. כולל 2 נשיקות על כל לחי. (ושתבינו אפילו בבר מיצווה שלו, הוא סירב לחבק ולתת לי נשיקות מה שלא עזר לו כמובן והכרחתי אותו) הסתכלתי עליו ושאלתי אותו כמה הוא חושב שהוא גבה. אני כבר צריכה להסתכל עליו מלמטה, אפילו לא בגובה עיניים.

החזרה שלו היתה המתנה הכי יפה וטובה שאי פעם קיבלתי ממשהו ליום ההולדת.
אין כמו לקבל את הילד שלך בחזרה גם אם הוא נסע לטייל ושמרו עליו מכל משמר
המחשבות תמיד הולכות לכיוון הגרוע ביותר. אם פחדנו שיאבד את הדרכון והכסף,
אז התנחמנו שהנזק היחיד מכל הטיול, זה איבוד הקפוצ'ון שהיה לו.
הכל חזר בשלום לארץ. על פירוק המזוודה שלו אני לא ארחיב כאן את הדיבור, כי מה כבר אפשר לצפות מגבר בהתהוותו, שיחזיר מזוודה מסודרת כמו של אמא הביתה?

שיחת טלפון עם בת דודתי, זה לא קורה כל יום, ואפילו לא כל שבוע
אבל כשזה סוף סוף קורה, הטלפון מינימום לא נסגר למשך השעתיים הקרובות.

היא התקשרה אלי לפני יותר משבועיים, הייתי בחפיפה במשרד ובבלגן, דיברה על זה שקנתה מיטה וחצי ורצתה לעניין אותי במחיר. אמרתי לה אני אתקשר אליך מהבית. אז זה קרה היום בבוקר. בזמן עבודות הנקיונות שלי, חשבתי על הדומה והשונה במערכות היחסים שלנו עם האמהות שלנו.

היא תמיד היתה המפרעת והמורדת, בעלת הפה הגדול, ראש ושכל מבריקים, ועם כל הפגנת הכוח שלה, היא הלכה תמיד בתלם כמו שציפו ממנה. גמרה בגרות 5 יח' מתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, כל מה שיכלה לקחה מורחב במקצועות הריאלים, גמרה במגמת אלקטרוניקה (שנחשבה אז לווואאאאוווו). שנתיים צבא ואחרי זה ישר לטכניון, גמרה מהנדסת מחשבים.
ואם כל ההתנגדות שלה כלפי אמה, נשארה לצידה וקרוב לידה גם אחרי שהתחתנה והביאה 4 בנות לאויר העולם. בשיחה היום אמרה שזה היה שיקול קר של כסף. האמא טיפלה לה בכל הבנות מגיל 3 חודשים בהן היא נאלצה לחזור לעבודה.
אמרתי לה, אבל את בכל זאת צעדת בתלם צעד אחרי צעד כמו שציפו ממך, ואת בעצמך יודעת שאת היית הולכת לתחום ההוליסטי, אבל לא יכולת לעשות מזה כי לא זה מה שציפו ממך. לא הלכת אחרי הרצונות של עצמך, אלא על פי רצונות הסובבים אותך.
התגובה הכי מייאשת שלה הייתה, "ועדיין אני כשלון בפני אמא שלי כי לא יצא ממני משהו גם אחרי כל הלימודים האלה, דישדשתי במקום".

אני הייתי האנטי טזה שלה ושל כל הבנות הדודות האחרות. הייתי שקטה מאוד עד גיל 16, אחרי זה התחלתי קצת לבעוט אבל עדיין זה היה משהו עדין, משהו שמגדירים אותו כהתמרדות גיל ההתבגרות. בצבא הלכתי רחוק מהבית, לא להיות תחת השליטה והפיקוח המאסיביים, חזרתי הביתה אחרי הצבא, בלי הרבה כיוונים, והחלטתי להתחיל לעבוד, ללמוד תמיד יהיה זמן. לקח שנתיים עד שהחלטתי שאני לא יכולה לסבול את הבית, ועזבתי לדירה שכורה, מה שדירדר את מצבי מצד משפחתי ל"זונה". יצאה את בית הוריה ללא חתן. הבושה וההשפלה עבור אמי ז"ל היתה רבה. אף אחת מהבנות דודות לא העזה לעשות צעד כזה. רציתן לצאת מהבית רק עם חתונה. לא לפני. כשלבסוף התחתנתי גם התרחקתי קצת מאימי, אפילו השיקול הקר של הכסף לא שיחק ולו במעט.
קצת אוויר, וכמה שיותר, לא להיות נתונה כל הזמן תחת ביקורת שטלתנית ולא בונה במאום.

עברנו לדבר על האבות שלנו (הם אחים). שאלתי אותה עם יצא לה לדבר עם אבא שלה על הזכרון שלו מתקופת המלחמה, והיא ענתה בגיחוך, "מצאת לך". אמרתי לה תשמעי הם היו ילדים גדולים כשהמלחמה הזאת נגמרה, לא ייתכן שהם מדחיקים את זה ככה. אני יודעת שבזמן הבריחה, הם התחברו לסבא החורג שלנו, שהוא טיפל בהם כל המלחמה, אני יודעת שסבתא עבדה על מנוף בתעשיית הברזל במשמרות, ואת יכולה לתאר לעצמך את סבתא שלנו הקטנה על מנוף? מעבר לזה האבות שלנו לא מוכנים לתת לנו מידע.
את רוב המידע שיש לנו על איך הם היו במלחמה זה מהזכרונות שנשארו לדודה שלי (אמא של בת דודתי) מסיפורי סבתי על אותה התקופה. להוציא משהו משני האנשים האלה זה כמו להוציא כסף מקמצן חרוני.

מהון להון עברנו לדבר כל אחת על אוסף הקריסטלים והפורצלנים הגרמניים שיש לנו מהנדוניה של האמהות שלנו. בדרך מרוסיה לארץ הם נתקעו שנתיים בפולניה, ושם הם קנו את כל הזכוכיות האלה. מעבר לזה שיש לזה ערך כספי רב ולא מבוטל מבחינת אספנות, יש לנו ערך רב יותר של סנטימנטאליות לדברים האלה, גדלנו כשהם מסביבנו בכל הויטרינות שרק יכלו לתקוע בכל פינה, וגם על איך מזהים פורצלן אמיתי (שמים את האצבעות מאחורי הכלי ואם רואים אותם מקדימה הפורצלן אמיתי). אז אני התברכתי בויטרינה פולנית אחת, (השאר בארונות) אמי ז"ל התברכה בשניים, דודתי התברכה בשלושה, ובת דודתי הוכרחה לקנות לפחות 2 ויטרינות לפורצלנים ולקריסטלים השונים.

המשכנו לדבר לנו על עוד כל מיני נושאים, כמו למה צריך מותגים? למה לקנות בתחילת העונה כשהכל יקר ולא לחכות עוד חודשיים, ואז יהיה יותר זול? איכשהו מכל השיחות האלו כל פעם אני מרגישה שלמרות ההבדל ביננו בשנתיים (היא המבוגרת יותר) היא אחותי התאומה. גם גדלנו באותו הדור (שלא היה כלום, או יותר נכון, להורים שלנו היה יותר קשה, שני הבתים תפקדו מבחינה כספית כמעט אותו הדבר) אנחנו מעריכות דברים אותו הדבר, ובחיים לא ננסה לקפוץ מעל הפופיק שלנו, אם אין אז נחכה עד שיהיה.

אתמול הקטנה נכנסת ב- 12.00 בצהריים הביתה עם התעודה ביד.
תביא לראות אני והגדול קופצים עליה, חכו, אני עוד לא ראיתי, לא הרשו לנו לפתוח את התעודות בכיתה. הפולדר שבו מרוכזים גליון הערכה+חוזרים שונים להורים נפתח, התעודת מעבר לכיתה ד' מועפת, המזכרים נשלחים לכיווני, את תמונת המחזור הגדול לוקח להסתכל עליה, והיא יושבת אחד לאחד עם הערכות של שני הסימאסטרים ועושה השוואה אם היה שינוי לטובה או לרעה. מרוצה מעצמה שקיבלה מצטיין בתנ"ך (וואו אני מצטיינת? אני בקושי מבינה מה המורה רוצה ממני. אני בקושי מבינה את מה שכתוב, אני לא מצליחה לעשות שיעורים לבד בתורה בלי העזרה שלכם. אני מצטיין????) בסך הכל תעודה טובה (לא רוצה להשוויץ, אבל יש לי במה להיות גאה).

הגדול בשלב מסויים מעיף מבט לכיוון תעודת המעבר לכיתה.... פתאום הוא קולט, אחותו עולה לכיתה ד'. אמא את קולטת שהיא עולה ל-ד'? היא כבר גדולה. תראי איך שהיא גדלה לנו ולא כל כך שמנו לב. היא כבר ממש לא קטנה. הוא עומד מאחוריה ויש ביניהם הבדל בגובה, כמעט של ראש וחצי. נשאר לה עוד ראש אחד כדי לעבור אותי, ואז הנבואה של האחיות בטיפת חלב תתגשם. בגיל 10 הילדה שותלת אותך באדמה (משמע הילדה עוברת אותך בגובה).

כשהקטנה שומעת את דברי אחיה, היא לוקחת נשימה ארוכה, מזקיפה קומה ומאושרת מכל המחמאות שקיבלה היום. גם את חוות הדעת של המורים עליה וגם את מחמאותיו של אחיה בגלוי (דבר שנדיר מאוד אצלו).

כן, התגעגעגעגעגעגתי המון זמן. הרבה זמן לא יצא לשנינו להפגש.

אבל מראש לוקחים את כל הדברים האלה, כשמדובר בשניים נשואים+משפחות ומחוייבויות שלא קשורות בנו + מרחק של צפון ומרכז. אי אפשר להתקשר ולהגיד עוד רבע שעה, חצי שעה או שעה. זה מצריך יותר מחצי יום. אבל בסופו של דבר זה היגיע.

ההתרגשות ליום של מחר, לפגישה, למה שהולך לקרות (משהו שידוע רק לך ולא לי). העליה לרכבת, ולצפות ששום דבר לא יעכב בעדה, הכנת כיסוי התחת, והידיעה שכיסוי התחת הולך לתת לך מנה על ההדרדרות שלך. רוצה לדעת מה עובר עלייך, למה התחלת בכלל עם זה, ואין לי ראש בכלל להסביר לה למה. היא ממילא לא תבין. רק השאלה את מוכנה לתת את הכיסוי הזה או לא. כן אני אתן לך אותו, אבל את חייבת לי הסבר. בסדר ההסבר יגיע, למרות שאני יודעת שאת בתוך ליבך כבר מלאה בשאת נפש על המחשבה לאן התדרדרה אותה חברה שלך, שבמשך 40 שנה הלכה בתלם ולא סטתה ולו לרגע אחד ימינה או שמאלה, גם כשהיא היתה בדירה שכורה לא חגגה כמו כולם. כן דווקא עכשיו נשואה +שני ילדים, התחילה להתפזר לכל הצדדים, ומבחינתך היא מתפרקת לך מול העיינים.

לדעת אדוני, שאתה מחכה לי שם בתחנת הרכבת, ומשם אנחנו נפליג לנו אל מחוז חפצינו להעביר כמה שעות שקטות, רק אני ואתה. היגענו לאותו מקום, והתמרחתי עליך עוד בעמידה, כשאתה לוחץ לי את הפטמות עד דק. כשאתה הורדת בנון שולנטיות את החגורה והמכנס שלך, אני פשוט נפלתי למיטה פשוקת איברים, עברו שניות מהרגע שנשכבתי ועד שהתחלתי להרגיש את הצלפות החגורה שלך על ישבני הקט, הרגליים והגב. לא ספרתי ולא צעקתי, רק רציתי להרגיש. אט אט ההצלפות פסקו, התפשטת עד לתחתוניך ונשכבת לצידי, לא הייתי צריכה יותר מידי כדי להתכנס בתוכך, ולהתחיל להסניף אותך, ולנסות להדביק את ריח גופך אלי.

תפנקי אותי. אין בעיה אדונילי יקירילי, הרי לזאת נפגשנו היום. התפשטתי גם אני ונעמדתי על 4 מעליך, בעודך שרוע זרוק איברים על המיטה. מנסה להעביר בך צמרמורת עם ציפורני במקומות רגישים שכל אדם כבר מזמן היה דבוק על התקרה, ואתה רק שוכב לך רגוע. התחלתי ללקק את כולך מלמעלה ועד למטה, בדרך למטה נפגשתי בבד המחוספס של תחתוניך, ושאלתי את רשותך האם אפשר להורידם. תנסי ותראי מה תהיה התוצאה. מצד אחד התשוקה להרגיש את כלי תפארך בפי ומצד שני הפחד מהתגובה של הצפוי לקרות. התשוקה עלתה על הכל, ותחתוניך הוסרו כלאחר יד. באמצע הליקוק והמציצה של הזין האציל שלך, תפסת שוב את הפטמה ומחצת אותה, ואת ראשי דחפת עד לשורש איברך הזקור. וכך הלוך וחזור, משחרר ושוב דוחף את הראש עד הסוף. לבסוף המשכתי עם לשוני ושפתי לטעום את גופך, הביצים היו בפי, לשוני ניקתה אותם היטב ואת שביל הגישה אל חור ישבנך. המשכתי את מסעי על גופך עד לכפות רגליך, כל אצבע או שתיים זכו לנקיון מושלם בפי.

כשכרעתי ברך לפני המיטה, על מנת לסגוד לשתי כפות רגליך תפסת את שערי הפכת אותי והושבת אותי על הרצפה, כשגבי אליך ואתה מעלי. שתי ידי מוחזקות, ואתה מצליף סטירות על שתי שדי הלבנות, מה שהאדים אותם במהירות שיא. אם יכולתי קודם לסבול את הצלפות החגורה, זה היה משום מה מעל יכולתי (ברכבת בחזרה כבר ידעתי למה). קמת מעלי והובלת אותי בשערותי בעודי על 4 ברחבי החדר, ומוריד את ראשי אל אצבעות רגליך לנשקם.

קדימה לכי למלות את הג'קוזי במים. ציווית ונשכבת בחזרה במיטה, חוזרת אליך ושוב ממשיכה לנקות את כולך בלשוני ובפי. בואי אני צריך להשתין. הולכים לשירותים, תמצצי קופה, מוצצת בלי יותר מידי התמהמויות, ואז בלי הכנה מוקדמת, אתה הופך אותי עם הגב אליך ומכופף אותי כשישבני זקור כלפיך ומנסה לחדור אלי לתחת. זה כואב. מבקשת KY. לא! אתה אומר. תרגישי אותו בלי כלום. ככה כמו שהוא. תמצצי ותרטיבי אותו טוב. את תהיה הסיכוך של עצמך. בסוף אתה חודר עם כולו פנימה אלי, הכאב והתענוג מתמזגים להם ביחד, ומה שאני יודעת זה, שאני לא רוצה שזה ייגמר מהר. רוצה אותך שם בפנים, בחור של התחת שלי, עם כל הכאב והלחץ.

כשזה נגמר אנחנו נכנסים לג'קוזי, להרגע קצת. מגלים שמילאנו יותר מידי מים, והקצף והמים גולשים החוצה. מורידים קצת את מפלס המים. וממשיכים לשבת ולדבר ולקשקש בעינייני דיומא. אתה יוצא ומשאיר אותי שם לבד. (בסדר ג'קוזי, אבל משעמם לבד). יוצאת אחריך לחדר ומגלה שכמעט כל החדר מוצף, מנסה ללכת וכל צעד שני כמעט מחליקה. שבי על המיטה ואל תלכי, אין לנו ביטוח למקרה שמישהו מאיתנו יישבור לעצמו משהו.

מרגע זה ואילך, איפה שיכולת להשאיר סימן השארת, על שתי השדיים שלי השארת שתי כפות עצומות ואדומות, מזכרת מכפות ידיך, סימני כפות ידיך הושארו על ישבני, גבי, רגלי, לאחר מכן התווספו להן גם הצלפות החגורה. כשבאנו לצלם את הסימנים, גילינו לתדהמתינו ששום כפה לא נשארה בשלמותה כפי שהיא ניתנה. הסימנים הלכו וגוועו להן.
ובסוף כשהתלבשנו כדי לצאת, לא יכולת להפסיק ולהתגרות בי, בעודי מתלבשת התחלת לבעוט בישבני, ספגתי וספגתי עד שלא יכולתי כבר לעמוד בהתגרות המכוונת הזאת, ושלחתי לכיוון ישבנך בעיטה הגונה, דבר שזיכה אותי לעוד 10 הצלפות עם החגורה, כשאני סופרת כל אחת ואומרת תודה רבה לך אדוני היקר.

וכך נסעתי לביתי הקט עם מעט סימנים, שעד הגיעי לביתי נעלמו לגמרי, את חור ישבני מרגישה אני עד עכשיו, והריח שלך נישא באפי, דבוק לשערותי, גופי ובגדי (הסבון של הג'קוזי לא יכול היה לגבור על זה).

תודה על הכל אדונילי יקירי

ממני הקופה (זונה) שלך

זהו. היום הגדול היגיע.
ב-10 בבוקר הודיעו לי שמהיום בעוד שעה יש לי חופפת.
אחרי 8 וחצי שנים, ייסתם הגולל על מקום העבודה שבו אני עובדת.
שנתיים כבר שאני שאפ אנד דאוון במקום הזה.
השנה וחצי האחרונות היו סיוט והשבעה חודשים האחרונים בפרט,
אחרי שמרוב פארנויה של המעסיקים אנחנו נמצאים 24 שעות ביממה תחת מצלמות.
בחודש וחצי האחרון אימתנו (העובדים) גם שיש עלינו האזנות סתר.
מה שאסור בעליל לפי החוק היבש.
לאף אחד מהעובדים אין את הביצים לעלות למעלה ולהרים חלקים
מהתקרה האקוסטית על מנת למצוא את המקרופונים.
כל אחה"צ הייתי בטלפונים, אם חברים, חלקם שעדיין עובדים איתי
ביום יום, וחלקם כאלו שפרשו לפני כמה שנים, והתקשרו לעודד, חלקם צחק
ואמר שאם פטרו אותי, זה כמו להודיע על מוסד מרכזי שנסגר.
הכל עובר דרכי, אם צריך להמשיך הלאה עובר, ואם לא נחסם כבר אצלי.
לא כל כך מהר מגיעים למנהלים או לראשים שנמצאים מעלי. הרבה דברים
נסגרים בדיבור איתי.
בעבודה אנחנו לא מעיזים לדבר על דברים הקשורים ברכילות הפנימית של המשרד
רק בבית. נהיינו (העובדים) פרנואידים. לא יודעים מה שומעים ומה לא. עם החברה
לעבודה, סיכמתי שנגמרו הצחוקים הציניים שלנו. מעכשיו אנחנו נופת צופים. הכל
חלב ודבש, יופי וטופי במשרד, שום לחץ, שום מריבות, לא צועקים. ביקשתי ממנה
תני לי להעביר לה את החומר, לסיים את החודש הזה, אחרי שאלך תרעילי אותה כמה
שאת רוצה. אבל אל תבריחי לי אותה לפני.

אני כבר 10 שעות נמצאת בבלאגן עם עצמי. מצד אחד נורא שמחה ומאושרת, כי זה מה שרציתי. לצאת משם עם מכתב פיטורים ופיצויים. לא שהפיצויים גדולים מי יודע מה, אבל לא לתת להם את התענוג ולהשאיר עם הכסף שלי אצלם. והצד השני, זה שיש לי גולה גדולה
באמצע הגרון כזאת שחונקת ומפחידה מהעתיד הלא ידוע. אמצא לא אמצא ואם אמצא אז
מה ואיך. להתחיל להתרגל למקום חדש, לעבודה אחרת, לחזור וללמוד שוב את נוהלי
המשרד החדש, ולראות מה אפשר לחדש ולרענן בו.

מנסה להאמין לדברי חברתי שעבדתי עימה בחברה הזאת 6 שנים והיא פוטרה שנתיים לפני שהכל לטובה. נסתרות הם דרכי האל. ואולי יהיה לך קשה בהתחלה, אבל תמיד מסתדרים.

כשהייתי בת 22 אחד המנהלים בחברה שעבדתי בה אמר לי לעולם אל תסתכלי אחורה, גם כשאומרים לך שלום, רק קדימה.

מנסה לשמור על אופטימיות בדרכי שלי. מקווה שבאמת יהיה הכל לטובה.

חשבתי שתמונה שלך תעזור לי
אבל זה הגביר את הגעגוע יותר
מחכה שבקרוב אריח אותך שוב
והכל יידבק בכל דבר שתגע בי
וזה יילך איתי לעוד הרבה שעות
אחרי שנפרד שוב.

ממני הקופה (זונה) שלך

כן, יש לי אחד כזה בבית שנמצא בשלביו הראשונים של הגיל הזה.
קצת קשה וקל לי ביחד המצב הזה. מצד אחד הוא בוגר מבין ועוזר והז יחסית נוח
ומצד שני הוא גם קצת נשאר הילד/התינוק הבכור שלי.
היחס בין להבין אותו מצד אחד ולדרוש ממנו מצד שני, לפעמים מביא אותי גם לבלבול.

כמעט 3 שנים מאז שהוא התחיל לשים מחיצות ביננו. בהתחלה זה היה רק פיזי, כבר אסור לנו להכנס אליו כשהוא מתקלח, כשהדלת של החדר שלו סגורה אז לא פותחים לפני שדופקים. אין על מה לדבר בכלל, על לראות אותו בעירום.

להכנס לנפשו של הילד, זה רק כשהוא רוצה, או לחילופין כשאני מוצאת כמה שעות שקט איתו כשלא אחותו (בתי הקטנה) ולא אביו באיזור. ואז אפשר לדבר על הכל. בדיוק כמו שהיה קטן, ואז בימי החורף הארוכים והקרים של כרמיאל, כשרק שנינו לבד בשעות אחר הצהריים, מעבירים את הזמן במשחקים וסיפורי חוויות מהמעון על מה שהיה ואיך היה.

בקייץ הוא נוסע לגרמניה עם תזמורת הנוער. אני מנסה להסתיר את ההסטריה שבי. אני כרגע בלחץ של לחפש לו חולצות צווארון לבן חלקות מכופתרות עם שרוול ארוך. שלחו אותי לקרית אתא. מנהל הקונסרבטוריון שלהם החליט שמכנס שחור פשוט (ללא דוגמאות, כיסים, ולא דגמ"ח) וחולצה לבנה אחידה לכולם עם כפתורים וצוורון, יהיו בגדי הייצוג שלהם בכל ההופעות למינהן, ועל זה הז'קט הרקום של תזמורת הנוער.

חצי מהקריות עברתי, אך בשום מקום לא מצאתי שרוול ארוך, כולם כבר עם הקצר. וחוץ מזה הוא נמצא בכזה גיל שה-18 קטן עליו, והשמאל ענק עליו. בחנות כשהוא לבן את המכנס (שלפי דעתו היה נראה נורא, ולפי דעתי ישב עליו טוב) ואת החולצה שמצאנו במידה 20, הוא נראה מבואס. אמרתי לו תכניס את החולצה למכנסיים, הכניס קיבל חלחלה ממה שהוא ראה במראה, אין סיכוי שאני הולך ככה, אמר ורטן. אמרתי אף אחד לא ישאל אותך איך אתה רוצה ללכת. פשוט יגידו לך תכניס את החולצה למכנסיים. ותגיד תודה ילד, שהוא עדיין לא מצא לכם עניבות. כי אפילו בבר מצוה שלך לא היית קשור, ואין סיכוי שאני או אבא נדע לקשור לך עניבה, כי עד היום אבא שלך לא יודע לקשור עניבה. גם לחתונה שלנו הוא בא לא קשור, והפקיד קבלה במלון סידר אותו לחתונה. אם תהיה נחמד לסבא, אז אולי סבא יסכים ללמד אותך, ואם תעצבן אותי מאוד, תקבל גם את החפתים של סבא, ואבוי לך אם תעיז לאבד אחד מהם.

באין ברירה הסכים לקבל את דין הבגדים ההזויים האלו עליו. 3 חולצות לבנות (שאם יתלכלכו בזמן ההופעה בגרמניה יהיה להחליף ללא לחץ) מכנס אחד שחור, ופתאום ראיתי חגורות, היי בוא תראה איזה חגורות מקסימות (כהרף עין מצב הרוח עלה) בחר לו אחת שמצאה חן בעיניו.

בדרך הביתה, אמרתי לו שאני צריכה למצוא עכשיו מקלט מדיני. ישר הוא הבין את העניין, ואמר אל תדאגי, אני אומר לאבא רק חלק מהסכום. בדרך שאלתי אם הוא לא רוצה להתחיל לשים דאורדורט, אמר שכן. סוף סוף החליט שכן. כבר שנתיים לערך אני מציעה והוא דוחה את הרעיון על הסף. הפעם כן. בואי נלך לקנות, אחרי האימון אני לא יכול להריח את עצמי (ובא לציון גואל). בניו פארם, אני רואה שהוא מתעניין בג'ל לגילוח ובסכינים, שואל ומנסה להתעניין, אמרתי לו שזה לא ממש התחום שלי, שיפנה לאביו. הסכים איתי לשם שינוי והמשכנו לחפש לו דאורדורנט. מצאנו שילמנו ויצאנו שמחים וטובי לב.

ברכב שאלתי אותו, אם התחילו לצמוח לו שערות בבית השחי, אמר שעוד לא, אבל קצת בחזה מתחילה לו פלומה אמר. לגבי הפנים שאלתי אם הוא רוצה להתחיל, ואמר שלא ממש. וסיפר ששנה שעברה צחקו עליו הרבה ילדים, אבל השנה לכולם יש ויש כאלו שבכלל עברו אותו. שאלתי לגבי שערות במפשעה ואמר אוהו, חבל לך על הזמן. זה כבר התחיל מזמן מזמן. ואני בליבי יודעת שזה התחיל מזמן, עוד לפני שהוא שם לב אני שמתי לב, ורק לא ידעתי, מתי הוא ישים לב, ויתחיל להרחיק אותנו ממנו.

בצחוק שאל על הורדת שיער מהביצים עם שעווה. אמרתי לו שאין בעיה, אני מוכנה לנסות לעשות לו בתנאי שהוא לא יתבע אותי בשום דרך שהיא. שאל למה? אמרתי כואב מאוד. למה בכלל שתנסה להוריד שיער עם שעווה? לא ענה, והמשיך לשאול על שיטת הורדת שיער עם ליזר, גילוח, ומה עדיף. שאל אם אני ארשה לע' (אחותו הקטנה) להוריד שיער?
אמרתי לו שכן אבל רק מגיל 12. יש לה עוד 3 שנים והיא די מודעת לכמות השיער הרבה שיש עליה, שאל אם זה יהיה בשעווה או בלייזר? אמרתי בשעווה, השיער שלה בהיר וליזר לא תופס בהיר. רק שיער כהה. המשכתי וביקשתי ממנו, לא להעיר לה בחיים, ולא משנה מה ואיך וכמה היא תרגיז או תעצבן אותו, בחיים שלא יעיר לה על השיעור שלה. או בכלל על הגוף שלה, כי יש לה מודעות גבוהה מאוד לגבי עצמה, ואני לא יודעת לאן זה יוביל אותה. הבטיח לי הבטחה של גבר צעיר שהוא לא יעיר לה כלום לגבי הגוף שלה.

רק דבר אחד אמא אני לא יכול לסבול אצלה,
היא מפתחת טעם של פריחות. ואת זה אמא אני לא אתן לה.
לא מסוגל לחשוב שאחותי תהיה פריחה כמו כל הפריחות אצלי בשכבה.

כן ילד אני יודעת. גם אני נלחמת בה בטעם הזה.
גם בעיני הטעם הזה לא לרוחי.
אבל לא לאורך זמן אני אוכל לשלוט בזה
ופה תהיה העזרה הגדולה שלך.
בכל זאת היא גם מקשיבה גם לך.
אין לי ברירה לפעמים אני צריכה גם להתפשר עם הטעם שלה
כמו הסנדלים המנצנצים שהיא בחרה לעצמה ונאלצתי לקנותם
(אולי אמא סוף סוף תקני לי משהו מנצנץ, שיהיה לי טוב בעיינים?)

ומעניין מה עוד יצפון לי גיל ההתבגרות שלו
ואיך היא בכלל תתחיל ותסיים אותו

בתחילת שבוע שעבר אדוני הטיל עלי משימה שתבוא ממני לבעלי כאות תודה לו על כל התחשבויותיו האחרונות בי.
הייתי אמורה לקחת אותו למקום מחוץ לבית, ולא משנה איפה, רק לא בבית, ובלי הילדים, רק שנינו לבד, ולהביא לו את המציצה של חייו. קצת משהו שונה מהרגיל שלנו.
בהתחלה נבהלתי מהמטלה הזאת. מה רע במיטה הזוגית, בלילה כשהילדים ישנים? אף אחד לא רואה, לא מפריע, הכל ברגוע. "תכניסי קצת פלפל לזה, קצת יותר אקשן לקבוע שלכם".
אלוהים עדי, שבעלי שיחיה ממש אבל ממש לא הבן אדם הנכון לדברים האלו. אבל אדוני אמר ובאשר אמר כך אעשה.

ואכן ביום רביעי חג השבועות, שמנו פעמינו עם עוד משפחה אחת לאחת משמורות הטבע שבארצינו, שמחתי לגלות שמקור המים שבשמורה מוגן ולילדים לא יקרה כלום באם ישארו לבד, הייתה פעילות במקום לילדים, מסיפורי התנך ותחילת ההתיישבות בעמק.
לאחר שמיצינו את הישיבה מתחת לעץ, ומיצינו את סיפורי התנך והמקום, השארנו את כולם בפעילות והלכנו לנו לבדינו לתור את המקום אליו הגענו. לאחר שסובבנו לנו בכל מקום בשמורה, הגענו למגרש הכדורגל, שהיה די מבודד (למרות שהוא כמעט בכניסה לשמורה), כמעט כל האנשים חונים ויורדים מהר לכיוון הדשא לתפוס מקום. לא היה אף אחד באזור המגרש כדורגל. עשינו את העיקוף שלו והגענו למקום שהיו בו עצים ושיחים יחסית צפופים. התחלתי לעשות לבעלי טיזינג, למרות שהוא לא ממש שיתף פעולה ולא היה לו את הרצון לעשות משהו במקום פתוח שמישהו יוכל לראות. ניסיתי לשכנע אותו שאף אחד לא מכיר אותנו, גם אם יראו אותנו. לבסוף הצלחתי כן להשעין אותו על עץ וירדתי לו, מצצתי לו את הזין, את הביצים והיה לו קשה כל הסיטואציה הזאת. הוא גמר די מהר, ישר לתוך הפה שלי בלעתי את הרוב, חלק יצא קצת, ואחרי זה הלכנו לשטוף את עצמי. הוא רחץ לי את הפנים ודאג שאף אחד לא יראה איזשהו סימן שנשאר בטעות.

חזרנו שמחים וטובי לב, וסיפרנו לאחרים מה הם מפסידים בזה שהם לא הולכים לטייל בשטח השמורה, יש שם יובלים של המעיין, שסתם כדאי ללכת ולשכשך שם רגלים. ושייצאו קצת מהמטר המרובע שתפסנו לנו ליד השולחן פקניק וייצאו לתור את המקום.

מיותר לציין שכל הסופשבוע עבר לו מאוד רגוע וללא מתחים וריבים מיותרים, מה עוד שלמחרת המשכנו לנו את חופשת השבועות עד לתחילת שבוע זה.

כבר יומיים אני מתחבטת עם עצמי אם לכתוב על זה או לא לכתוב על זה.
אני יודעת שאני אקבל מלא ביקורות, קיטונות של שוב את יוצאת נגד הבנות, שוב את לא מבינה כלום מהחיים שלך, אין לך רגשות (פולניה, למה כבר אפשר לצפות?). ל-N ול-ש יהיה שוב במה לאכול אותי, ובמעידה הראשונה שלי זה יוטח בפני אם זה קשור או לא קשור, אבל לא נורא שיהיה לכן בתאבון. אבל לא יכולה להמשיך וחייבת להוציא את זה החוצה בעקבות השרשור בבנים על הבנות.

דובר שם על שתי בנות, בגירות (אחרי שלושים אם הבנתי נכון), חברות טובות, אחת עם נטיה קטנה לבסד"מ והשניה עם נטיה גדולה לבדס"מ הרוצה לרצות את הדום שלה עם ניסיון של שנים ומוביל בתחומו (נשמע כמו הצעת עבודה לתפקיד שיווקי מעניין).

ביקש מהן או אפילו דרש מהן סשן משותף עם מוטיבים לסביים מובילים. כמה שהן לא דיברו בינהן הן לא ממש היו סגורות על כך שהן רוצות את זה. אחת אפילו לא רצתה יותר מהשניה, והשניה רצתה כי הוא רצה.

ואני שואלת קיבינימט עד מתי יגיעו למצבים האלו? כולם התקיפו את הדום המוביל בתחומו ובנסיונו לאן הוא נעלם? נכון, יש לו יד ורגל בעניין. אבל בנות יקירות, לאן הלך השכל שלכן לטייל? אתן רואות שאתן מדברות בינכן, ואתן לא מגיעות לשום הסכמה כל שהיא בנושא של איך ומה ובכלל למה אנחנו צריכות לעשות את הסשן הזה כשאנחנו בכלל בלי נטיה לסבית כלשהיא?

גם אני עמדתי לא פעם במצב שרציתי מישהו, אבל ידעתי שברגע שאני אעשה צעד אחד לכיוון שלו אני מפילה את עצמי. ואני אפול נפשית חזק, אז עצרתי את עצמי, ותאמינו לי לא הייתי ממש בגירה כמו הבנות בסך הכל שנתיים שלוש מעל העשרים. רק יצאתי לעולם הגדול, פעם אחת זה היה מישהו בן 35, שנורא רציתי אבל זה היה מוגזם מידי, ופחדתי לתת לעצמי להסתחרר איתו. ופעם אחרת זה היה שותף לדירה במשך שנה, שלא יכולתי לדעת שאני אהיה עוד אחת משובל הבנות שילכו ויבואו כשרק יתחשק לו.

כשהייתי לפני סשן ראשון עם מי שהיתה גבירתי, דיברנו הרבה בטלפון. לכל אחת מאיתנו היו ציפיות, באנו לסשן כשאנחנו יודעות שזה יקרה. לכל אחת מאיתנו זאת היתה הפעם הראשונה להיות עם אשה. לא ממש ידעתי מה עושים ואיך והיא הרגיעה אותי במשפט "שאשה יודעת מה טוב לאשה". אבל הגענו לסשן בידיעה ובהשלמה שזה יהיה. גם אחרי שנגמרה לה מערכת היחסים שלנו של גבירה ושפחה, נשארנו עדיין חברות. אבל כל זה היה מתוך השלמה ורצון של כל הצדדים לממש את זה ולא מתוך הכרח.

מישהו יכול להסביר לי פעם אחת ולתמיד מה הבעיה בלהגיד לא? מילה של שתי אותיות, והברה אחת. משהו שלא נמשכים אליו, לפעמים אפילו נראה ונשמע מגעיל, משהו שאולי אפילו יעשה רע על הנשמה, למה צריך להסכים ולבצע את זה? נכון שהדום מנייאק ורצה להשביע איזה פנטזיה שלו, אבל לאן התפלק לכן השכל?

זה היה צריך להיות היום יום די פשוט וכייפי.
בבוקר כולם נעלמו עד השעה 8 (בית ספר, סידורים).
קמתי אחרי שכולם הלכו. שתיתי את הקפה שלי ועשיתי תיאומים אחרונים עם שרמו מתי ומאיפה אם אני אגיע הם יאספו אותי.
ידעתי שאנחנו צריכים ללכת לחמותי לשתות קפה עם עוגה של שבועות כי גיסי נמצא היום עם הילדים. בשבועות הם היו אצל גרושתו אז דחו את הפגישה להיום בצהריים.
מראש הודעתי לבעלי שיחיה שזה לא נוח לי בשישי הזה, כי יש לי גם את ההרקדה מאחרי הצהריים עד הלילה. התעקש אמר תלכי חצי שעה מאוחר יותר.
לקראת השעה 2 בצהריים הוא נהיה לי פתאום עצבני, מה את עוד מתקלחת לפני (נו באמת, נראה לך שאני יוצאת עם הג'יפה לאן שהוא? בטח שאני עוד מתקלחת לפני). אז גם לפני 3 לא נצא. אמרתי נצא, אם תרגע.
2 דקות לפני שהייתי צריכה לצאת להרקדה, הילד דפק את הרגל שלו בממטרה שהייתה על הדשא, מה שהשאיר לו שריטה עם בונגולה צהובה יפה. הבעל התחיל לעשות קולות של אל תלכי, כקונטרה נתתי לו את הכרטיס קופת חולים של הילד, למקרה ויחליטו ללכת לקופה. אמרתי לו שהילד יתקלח בבית, ואחרי זה תמרחו פולידין.
הגענו להרקדה, באיחור של שעה וחצי ומהרגיל. עוד לפני הכניסה, פגשנו מישהי שאמרה שיהיה היום מפוצץ כי היגיעו חברה של אמותת "רעים" שהיו בטיול בצפון, והם מסיימים את הטיול שלהם בהרקדה.
שאלנו כמה חבר'ה? ענתה יצא אוטובוס אחד מירושלים, אחד מתל אביב ואחד מחיפה. אז את חיפה לא החשבנו, כי אלה החברה הרגילים, אבל ראבק עוד 100 איש על הרקדה שהיא בדרך כלל עמוסה? כאילו אף אחד לא חשב להודיע את זה לרוקדים הקבועים של ההרקדה הזאת? אולי היינו עושים את ההחלטה שלנו ומחליטים לא להגיע. מה הטעם להגיע ולא להצליח לרקוד. ואם הצלחתי לרקוד אז לא היה אחד שלא נכנסתי בו, או לסירוגין חטפתי על ימין ועל שמאל. בשעה תשע וחצי בערב התייאשתי בריקודי זוגות ויצאתי החוצה. פתאום התחילו הליחשושים שאוטובוס ראשון יוצא בעשר וחצי לכיוון מרכז, נו יש עוד תקוה. הכי כאב לי שהג'ינג'ית שמגיעה מירושלים התעסה. להגיע את כל הדרך מירושלים לצפון ולא להצליח לרקוד.
בין כל הריקודים האלה, היו גם טלפונים מהבית, להרגיע אותי שבסך הכל זה יחסית בסדר, אבל רמז דק מהילדים ש"אבא היה רוצה שתהיה פה". כאילו, עד מתי בן אדם? היית במילואים והם היו חולים ואני הייתי לבד, עברתי דלקת ריאות איתם, ואתה בדיוק באותה תקופה לקחת פרוייקט גדול בעבודה על עצמך, מה שדרש הרבה לילות שאתה לא איתי. אז סריטה מחורבנת אחת אתה לא יכול להסתדר איתה.
בצער וביגון רב, הודעתי גם שאני לא אוכל להגיע ולהמשיך את הלילה למסיבת יער הקטנה שאליה הוזמנתי, ואיתכם הסליחה חברים יקרים.
זהו, מה שנשאר לי לשבת עכשיו מול המחשב ולאכול את הלב (וזה אחרי שבדקתי את מצב הרגל של הילד, ונראה נכון לעכשיו שזה בסדר, נראה מה יגיד המחר)