התחלה חדשה

הכל התחיל בשיחה טלפונית עם אדוני. ולאדוני אני מספרת הכל כולל גם על הרוטווילרית שלי בעבודה. על הגועליות שבה. על כל התנפלויותיה שלה עלי ולא עם סיבות מוצדקות. באותו מצב רוח שהיא נופלת בבוקר מהמיטה, ככה היא מגיעה לעבודה. ולא משנה עם עשיתי או לא עשיתי תמיד אני אהיה אשמה (מזכיר לכם משהו חברי רפת יקרים?).
אני יודעת שאני מועמדת למכתב פיטורין (אחרי 8 שנים), ראיתי את המודעה בעיתון, וחשבונית הלוח הבטוח היגיעה גם לידי (בתור אחת שמקבלת את הדואר הנכנס, לא טרחו יותר מידי להסתיר את זה ממני). היא עכשיו מנסה כל הזמן להראות לי כמה אני לא בסדר, ואני מצידי מראה לה כמה היא לא מבינה כלום בחצי מהשטויות שהיא פולטת בקצב מהפה שלה.
ביום חמישי היתה התנפלות חסרת שחר עלי עם הכנסה למשרד (ולא בעינייני עבודה), בשלב מסויים איבדתי את הסבלנות שלי ועניתי לה באותה תוקפנות שלה שלא תתנפל עלי.
את כל השיחה הזאת ומהלכי היום סיפרתי לאדונילי היקר, שאמר לי תפסיקי, את יודעת שימייך קצובים שם, אל תתני לה למצוא סיבות למה לא לשלם לך פיצויים. תפסיקי לענות לה, שתתבשל במיץ של עצמה. שנים התנהגתי ככה, לא היה לי תמיד את הכוחות הנפשיים לענות לה. אבל עם צבור השנים, איבדתי את הסבלנות גם לזה.
בשיחה שניה שלנו אחה"צ שהתחילה בצורה קצת יותר חייכנית, שאל מה העניינים, אמרתי בסדר, שאל יש בכלל ביננו עיניינים, ואני כמובן עם הראש הלא חושב שלי תמיד והפה שפולט שטויות בקצב אמרתי ששכחתי כבר את העיניינים ביננו. אמר אפשר להזכיר לך די מהר את העיניינים ביננו, רוצה הקפאה? להקפיא לך את בעלך? אולי את הרוטווילרית אני אקפיא לך?
מיד קפצתי על המציאה, תקפיא לי אותה, ככה שאסור יהיה לי לענות לה, לשמוע את מה שהפה שלה פולט בקצב ושהיא תשמע לי כמו זבוב מטריד. לא להתייחס למה שהיא אומרת, לא להגיב לה, לא לענות אלא אם כן זה בעינייני עבודה בלבד. אמר בסדר. מיום ראשון הקרוב מהשעה 08.00 ועד לשעה 13.00 אסור לך לדבר איתה, לענות לה ובכלל לא להכנס איתה ראש בראש. שתצעק שתתעצבן, את לא עונה. ישאלו אותך בעינייני עבודה תעני, מתחילים ליפול עלייך בעיניינים לא קשורים את שותקת. להקשיב ולשמוע אותה מותר לך, להתייחס אסור לך.
מהרגע ששמעתי על דבר ההקפאה, הכל ירד ממני, כל החרא שהסתובבתי איתו כל היום נעלם כלא היה. רק המחשבה שאני לא אענה לה, ולא אתן לה יד להוצאת העצבים שלה, גורמת לי לצחוק וכיף בכל נים בגופי. אני לא אתן לה צ'אנס להוציא הכל ממנה. היא תשאר עם העצבים שלה יום שלם (אלא אם כן היא תמצא קורבן אחר).
כל העובדים במשרד צוחקים עליה, חלקם אף מעודדים אותי, ושואלים איך את שותקת, איך את לא קמה והולכת. לא היינו יכולים להיות ככה במקומך, כך שתבינו שגם מה שאני עונה, זה עדיין לא חזק כמו שהם חושבים שהייתי צריכה לענות לה.
אני רק צריכה לעדכן כמה מהעובדי משרד, שהם עלולים להיות הטרף שלה, אחרי שהיא תראה שממני לא יוצא לה כלום. ולהתריא בפניהם מראש, שכדי גם להם לשתוק ולא לענות לדבילית שקוראת לעצמה מנהלת, ולא יכולה לשלוט בעצמה בדבר הכי פעוט, כמו הפה שלך.

ולך אדונילי היקר הרבה תודות, שאתה עוזר לי להחזיר את השכל שלי למקום שלו בראש שלי, במקומות שבהם אני מועדת ולא חושבת בזמן על זה שאני לפעמים אני פשוט צריכה לשתוק (ובבקשה מכם לא להציע לי גאג בפה, כי אני יכולה לדבר מהבטן). וכבר כתבתי בעבר שאם לא היית קיים בשבילי, הייתי צריכה להמציא אותך. אז תודה רבה לך על שלא התייאשת ממני, ועדיין אתה איתי.

ממני הקופה (זונה) שלך

ים, תום, ועוד שיהיה לכם בהצלחה ובתאבון

עוגת גבינה ועלי ורדים מסוכרים - יש להכין יום מראש[b]

לבסיס:
200 גרם פירורי ביסקוויטים
100 גרם חמאת תנובה מומסת
1/2 כוס סוכר
1 כפית קינמון
1 כפית אבקת קפה נמס

למלית:
750 גרם גבינת תנובה 5% או 9%
1 מכל שמנת להקצפה
כוס וחצי סוכר
2 כפות מי ורדים או אחד וחצי כפיות תמצית וניל

לציפוי:
100 גר' שוקולד מריר

אופן ההכנה:
לניקוז הגבינה:
יום לפני ההכנה, שמים את הגבינה בבד נקי, המונח בתוך מסננת במקרר ללילה לניקוז הנוזלים.

לבסיס:
מערבבים בקערה את כל מרכיבי הבסיס, מעבירים לתבנית, מהדקים לתחתית, ומקררים חצי שעה במקרר.

לעוגה:
1. שמים את הגבינה בקערת המערבל ומקציפים במהירות נמוכה עד שהגבינה חלקה.
2. מקציפים שמנת וסוכר לקצפת יציבה. מוסיפים מי ורדים ומערבבים.
3. מקפלים את הקצפת לגבינה לקבלת תערובת אחידה.
4. יוצקים את התערובת לתבנית ומקררים כ-5 שעות.

לציפוי:
מגררים בפומפיה את השוקולד מעל העוגה.

שיהיה לכולם בתאבון וטעים.
לא להתעצל להכין את העוגה, ולחכות להזמנה ממני.
לא תצטערו עם התוצאות.

ידוע לכל שבכיתה ז' עובדים על עבודת שורשים.
חוקרים ומנסים לפשפש בנבכי המשפחות השונות, שהתחברו להם.
זה לא בדיוק מעניין את הילדים, אבל הם חייבים. כמבוגרים אנו עוזרים להם ובעצם זה יותר בשבילינו מאשר בשבילם. זה לא כל כך אומר ומדבר אליהם. חייבים להגיש אז עושים.

קיבלתי ממשפחת אימי צד אחד של שורשים, וממשפחת אבי צד אחר של שורשים.
הצער בכל מה שקראתי ושכתבתי לעבודה של הילד זה, שמי שלא ברח מת, נרצח, נשרף.
מהצד של משפחת אימי, מתוך 7 אחים, אחד נרצח אך זה היה בטרם המלחמה, סטאלין התחיל את העבודה עוד לפני היטלר. אך המשפחה שלו, נספתה אחרי זה בשואה מאחר ולא ברחה. 3 ברחו לארץ, אחד לארה"ב בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת. ושניים ברחו לאזור האסייתי של רוסיה.
מהצד של משפחת אבי, מתוך 7 אחרים, 2 שרדו, אחד בגלל שהיה לו חנות מכולת הוגלה לסיביר, וסבתי שלקחה את 2 הילדים למחנות עבודה באורל. השאר פשוט הוכחדו מעל פני האדמה, ללא כל זכר שהוא.

בזמן מלחמת לבנון השניה, לקראת הסוף, כשכמות האזעקות באזור התגברה, התחלתי אט אט לאבד אימון שהדבר הזה הולך להגמר. באחד השיחות עם הצעירים, טענתי שאני לא מצליחה להבין את עצמי, למה נשארתי באזור. למה אני לא בורחת, מה הטמטום בלהגיע כל יום לעבודה. הרי כמעט בכל המלחמות, ההיסטוריה מלמדת שמי שברח ניצל. ואני כל כך יודעת היסטוריה, למה אני לא למדה ממנה כלום. אמרו לי שאני מגזימה. אמרתי נכון. אבל זה הוכח בשטח. טילים נפלו בבתים שאף אחד לא היה שם. האם באמת יד האלוהים כוונה לכך?
האם אני שיושבת בביתי ולא זזה לשום מקום, יד האלוהים מסיטה את כיוון הטיל מעל ומצדדי הבניין שבו אני שוכנת? רבים נשארו כמוני בביתם ולא ברחו לשום מקום. מעניין לדעת שאם היה צבא רגלי כובש, אם הייתי ממשיכה לשבת על התחת ולא לעשות כלום.

ממשיכה בעבודה, עכשיו שלב בחירת התמונות לעבודה מגיעה. מבקשת מאבי את כל האלבומים שחור לבן, והתמונות שאימי אספה וידעה כל דבר וכל פיפס מהם. הרבה לא יכולתי לנחש, חוץ מאמה (סבתי שלא יצא לי להכיר), סבתי ועוד דודים שניחשתי שזה הם. אבל הכי מעציב אותי זה התמונות המקובצות בהם אימי מופיעה בהם עם עוד 40 אנשים. תמונות גדולות, מבעד לשחור לבן אני רואה שהיא הייתה באמת הכי כהה. אי אפשר היה לפספס ולו במעט את יהדותה.
שער שחור כפחם, עיינים גדולות ענקיות, צבע עור כהה (יחסית לכל הבהירים הגויים שם) ומן עצב בעיניים. בילדותי שאלתי אותה, אם יש לך דודים בקנדה וארה"ב למה באת לארץ. אמרה שנמאס לה להיות בחברת גויים. לא רוצה לשמוע יותר את הכינוי "ז'ידובסקיה". רוצה לחיות בין יהודים, להרגיש כמו כולם, ולדעת שהיא לא מופלית לרעה בגלל שהיא יהודיה. רוצה לחיות כמו יהודיה, רוצה להמשיך לשמר את מסורת העם היהודי (לא בדתיות אלא במסורת חילונית דתית). לא רוצה להסתיר את יהדותה.

קוראת לאבי, חייבת לדעת מי הם האנשים האלה בתמונות. חלק מהם אני אומרת לא צריך. הוא אומר חכי, גם אני חייב להזכר, אני גם רוצה לדעת מי הם היו. לא ממש התעניין בתמונות האלה כשהיתה חיה. פתאום הוא רוצה להזכר מי הם היו.
התקשרתי היום לגיסתו של אבי (אשת דודי אחיו של אבי) ביקשתי ממנה את התמונה היחידה שיש במשפחה משחר ילדותם של אבי ודודי. תמונה מלפני המלחמה. תמונה שרואים אותם עומדים עם הטליתות והפאות. ילדים כמו של היום חסרי דאגות. הם שם עומדים בני שנתים/שלוש - וחמש/שש. בתמונות מאוחרות יותר, בשנות העשרה המאוחרות שלהם, רואים על פניהם קשיחות קלה המראה את השנים הקשות שעברו עליהם .

כמי שיודעת מה כל צד במשפחה הזאת עבר, כואב לי. לא יודעת עד כמה הסיפורים באמת חודרים לילד, עד כמה באמת זה מרגש או לא מרגש אותו. מבחינתו זאת עוד עבודה שצריך להגיש ולקבל ציון.

מה יישאר בראש, יגידו השנים בעתיד.

מה שהתחיל עם שישי נקיונות פיניש לקראת ליל הסדר, והמשך לעוד אחה"צ וערב של ריקודים עם (שבסופו של אותו יום גיליתי שיש לי שרירים בכפות הרגליים, לא יכולתי ליישר את כף הרגל מרוב כאבים), המשיך בליל סדר ערוך למופת, ורב משתתפים. בסופו של אותו ליל סדר בירכנו את אלוהים מעבר להיותו "בורא הגפן" גם "בורא המדיח". יום חופש של חג בביתה של חמותי, עזר לי להחזיר את כל השכמות ואת חוליות גב השדרה למקומותיהם. רביעי עבודה מאומצת של סגירת חודש בעבודה, חמישי חופש עם הבעל והילדים, שישי בחזרה לבישולים ולכביסות, וההתלבטות עם עצמי האם ללכת למסיבה בצפון או לא.

השיקולים שלא ללכת היו בגלל הגיל. מזקני השבט של המקום הזה. למרות שלא כל כך נראית בגיל הכרונולוגי, עדיין אני לא יכולה להתחמק ממנו. הסקרנות לדעת ולהכיר את האנשים מאחורי הניקים הכריעו בסופו של דבר את ההחלטה. לבעל הודעתי שאני הולכת ליום הולדת של חברה מההרקדה, ולאדוני שלחתי בקשת אישור השתתפותי במסיבה. לאחר חצי שעה של שאלות ותחקירים, אושרה בקשתי להשתתפות. הודעתי למארגנים את הגעתי. לקחתי מס' טלפון, מאחר ויש לי את כל היכולות להגיע למקום, ולחפש את הכתובת שעה, ולגלות שהסתובבתי מסביב לזנב של עצמי.

את ת' אספתי ב-22.30 ושמנו פעמינו לכיוון ההר. הכרתי שם את פ' שהיתה הראשונה שעשו לי היכרות עימה. לקראת עזיבתה את המסיבה אמרה לי "את מחמירה עם עצמך, את לא דבל דאבה, את בסדר גמור". צחקתי ובקשתי שתשמור את זה בסוד. לא לגלות לכל החברים. במהלך הערב הכרתי עוד חברים, כולם צעירים משתדלת לא לציין את גילי אם לא התבקשתי במפורשות. היו שם שתי בנות שמתנשאות לכמעט 1.85 מ', הרגשתי שם כמו גוליבר בארץ הענקים. מעדיפה לשבת ולא לעמוד לידן. היה שלב שבחצר נוגנו שירים של דיויד ברוזה מהתקליט האישה שאיתי. צחקתי עם ד' ואמרתי לו שכשראיתי את ההופעה הזאת בשנת 1983, חלק מהאנשים במסיבה הזאת לא היו בחיים. היה לי קשה קצת להתנתק מהפרש הגילאים, למרות שכולם היו בסדר והשיחה איתם זרמה. היחידה שממש הכניסה לי את הנוקאוט היתה פ' שלאחר ששמעה את גילי, פרצה בצחוק ואמרה " וואוו את כמו אמא שלי". והילדה בקושי בת 18 וחצי. לך תחביא את עצמך, מזל שת' תרם לי את כתפו להתחבא שם.

במהלך המסיבה דיברתי עם א', וניסיתי להסביר את עצמי למה אני לא יכולה להכניס את הבעל לתוך כל העניין הזה. למה בכלל התחלתי עם זה, ואיך הגעתי לזה. שאלה אם זה יכול להביא לגירושין מבחינתי, אמרתי שלא, אלא אם כן הוא יגלה ויחליט שהוא מסיים את הזוגיות הזאת. לא אני ולא אדוני לא מדברים על גירושין על מנת שנוכל להיות ביחד. כל אחד מאיתנו לקח את מערכת היחסים הזאת כתבלין לחיים שהוא חי אותם. ניסת לדבר על אהבה. אמרתי שזה לא נטול אהבה, אלא שזאת אהבה מנותבת. אי אפשר לתת את כל ה-100% כמו באהבה רגילה. בכל זאת, זאת אהבה שניה. ניסיתי להסביר לה איך אני רואה היום את הזוגיות באופן כללי, ויודעת שנשמעתי רע. תארתי מערכת יחסים שגרתית ואפורה, אבל אלו החיים שלי, המרתון של החיים אחרי הניסיון של "להקים משפחה בישראל". הדאגה והניסיון להראות חיים זורמים ללא שום דאגות מיותרות. יש בזה איזשהי שחיקה. בייחוד כשאת נכללת בהגדרה של "אלמנת הייטק". לא מקטרת על זה, אבל עייפה מזה.

המסיבה מבחינתי היתה אחלה. לא גדולה מידי ולא רועשת מידי (18 שנה לא הייתי במועדונים). היכרתי אנשים נחמדים מאחורי הניקים. במיוחד אחרי דיבורים אינספור בצ'אט כבר מתתי לדעת מי עומד מאחורי הניקים.

כשחשבתי ללכת למסיבה אמרתי לעצמי 23.00 מגיעה 02.00 חותכת הביתה. לבית התגנבתי כמו חתול בשעה 05.10 לפנות בוקר כשעוד מתוכננת למשפחתי ולי טיול בחיק הטבע.

היום קמתי לעבודה, שבורה, רצוצה עם עיינים נפוחות אחרי שלא הצלחתי להרדם טוב בלילה, כל הגוף כאב לי, כולל הגב. וזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שערב חג סגרתי כרטיס במקום עבודה בשעה 15.00. ועדיין לא הספקתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות.
בערב יצאנו להצגה בתאטרון שהיו חייבים לנו עוד מתקופת המלחמה בקיץ. ועד עכשיו אני במין תחושה שזה ערב חג הכי הזוי שהיה לי אי פעם.

מחר שוב פעם מנוחה אצל חמותי שתחייה. ואחרי זה חוזרים לרגיל והידוע. נגמר סדר הכנת לחמניות. יצאו לי מכל החורים.

הולכת לישון בשלב זה. (בעצם להעיר את הבעל).

כשאלוהים ברא את התימני הראשון
אמר לעצמו "לא נורא".
כשברא את השני אמר
"שיט, נשרף לי עוד אחד"

ערב טוב ונעים לכולם

בדרך כלל עם הגיעי להביתי הקט לאחר יום עבודה מאוס במקום מאוס
ולאחר שיחה עם ילדי וליבון דברים, נוהגת אני לקחת לעצמי הפסקה קלה לפני המשך עבודתי בבית ולהכנס לצ'אט ולפטפט עם האנשים השונים השוהים שם.
חברות נחמדה צמחה ביני לבין פ', איך שפוגשים אנו מקדמים אחד את השניה ברצף של קללות ועקיצות. בראותי אותו נכנס או נמצא אני יודעת שהבלגן מתחיל. הרוח השקטה
ששורה בצ'אט עד רגע זה תתפוגג לה ובמהירות.
לרוב אנשים לא מתייחסים אלינו, ואנו ממשיכים בשלנו, אלא אם כן התבקשנו ממש
יפה להפסיק את מנהגנו הנלוז.
היום, אחד עלוב ואפסי פתח עלי את הפה שלו בדבר הגזענות שלי שאינה במקומה,
למרות כל נסיונותי להסביר לו שכך אני מקדמת את פניו של פ', ופ' מרשה לי לכנותו
בכינויים של "זבל שחור" לא עזר כלום. העלוב הזה פשוט מלא ברגשי נחיתות, שהוא
לא היה יכול לעצור בעצמו. חשב שיפתח עלי את הפה המסריח שלו אני אתקפל ואשתוק.

הצחיק לי את קצה הדגדגן, הוא אפילו לא ידע לאיזה ג'ורה הוא הולך ליפול.
כשראה האפס הזה שאין סיכוי ולו קלוש ביותר שאסתום את פי, הלך והתקשר למי
שהיתה גבירתי, ניסה לסכסך ולהגיד לי שהיא עכשיו מוציאה את כל הרעל שהיה לה
בפנים בגללי ועלי, ואיזה לכלוכים שהוא שומע עכשיו.
אבל בגלל שהוא אפס עלוב ואומלל יציר כפי האל שלא ברצונו, הוא לא ידע שמה שגבירתי חושבת אני יודעת.
לאחר מכן ביצע אאוטינג לאדוני בצ'אט הכללי עם הניק המלא של אדוני, שהוא ידאג לכך שכל מילה תגיע לאדוני, והוא ידאג לכך שאני אענש. עד כדי כך עליבותו היה משפילה
שהוא ניסה לסתום לי את הפה בזה שכל העולם יידע מיהו ומהו אדוני.
ואני שואלת אותך עלוב נפש אומלל וחסר עמוד שדרה, אתה באמת חושב שאני צריכה
אותך כדי לדעת מיהו ומהו אדוני. אתה באמת חושב שכשאני נפגשת איתו יש לי מהמאית שניה הראשונה כיסוי עיניים שלא אראה את אדוני ואדע את מוצאו. אתה באמת חושב
שאם הייתי גזענית עלובה הייתי ממשיכה בקשר הזה מעל שנה?

ואם אני צריכה להתנהל בקו הזה, האם עלי להיפגע מכל הבדיחות על הפולניות והרוסיות, או פשוט להמשיך לצחוק. הרי בסופו של דבר כולנו צוחקים אחד על השני. לכל עידה יש את הפלוסים והמינוסים שלה.

מתי אפס עלוב תתעלה על עצמך ועל כל רגשות הנחיתות שצברת לך עם השנים?
צא מזה. וזה באמת הצעה מאוד ידידותית.

אתמול נסעתי להזמין מראה גדולה לחדר של הילדה.
בדרך חזרה הביתה, החלטתי לנסוע דרך הכבישים הפנימיים של הקריות.
לא לנסוע על דרך המלך. זאת שעת עומס עדיף בדרכים עקלקלות.
מגיעה לאזור ילדותו. 12 שנות ילדותי הראשונות עברו שם.
שכונה שנבנתה בתחילת שנות ה-60. הבלוקים הידועים המפוזרים בכל רחבי הארץ.
16 דיירים בבלוק. 4 דיירים בקומה. 3 חדרים בכל דירה. קיבוץ גלויות אמיתי. מסתכלת
על הבלוקים האלה, הדיירים לא משפצים את חזות הבלוק, הוא נראה אפור ומגעיל.
הבלוק שאנחנו גרנו בו, נראה שהוא היחיד ששופץ בזמן האחרון. האחרים נראים מטים
ליפול.
מסתכלת על משטח הדשא הענק, ורואה אותנו ילדים, יושבים ומשחקים, התמונה
והזכרון הכי חד שיש לי ממשטח הדשא הענק הזה, הוא ריצת האמוק למקלט שהיה בגן הציבורי הצמוד אלינו במלחמת יום כיפור, בימים הראשונים של המלחמה, כשהוכרזו כמה ימי הג"א, וכל הילדים נשארו בבית, אז נתנו לנו לשחק למטה, אבל קיבלנו הוראה חד משמעית, עם התחלת האזעקה לא מחכים להורים שיגיעו, עוזבים הכל ורצים למקלט.
אנחנו תופסים את הילדים הקטנים ורצים איתם בכל הכוח למקלט. המבוגרים יגיעו יותר מאוחר. בעקבותינו. בדרך כלל איך שהיגענו למקלט, היתה תמיד אזעקת הרגעה.
אחרי אזעקת הרגעה, חוזרים בחזרה למשטח הדשא, הכל מחכה לנו בשיא הפסטורליות
כפי שעזבנו. כל השמיכות, כל כלי האוכל והבובה שהיו על השמיכות נשארו. אף אחד לא
לקח, נגע.
חוזרת למציאות ורואה שבכר הדשא הזה צמחו שיחי פרא גבוהים. אף אחד לא מטפל
במשטח הדשא, שהיווה עבורינו הילדים את תמצית שעות הפנאי. הכל מוזנח מסביב,
אף אחד לא חושב שצריכים לטפל בגינות המשותפות. גינות שהיו פעם מטופחות, שגנן
היה מגיע לסדר.
מגלה פתאום בתוך כל האפור הזה בניין שלא שייך, בניין חדש, מנסה לחשוב מה היה שם
ברווח הזה. ומגלה שהבית הבודד שהיה שם, בעליו נפטרו, והיורשים מכרו את השטח
לקבלן. אז בניין עוד יותר מכוער צמח לו שם בין כל האפור.
ממשיכה לנסוע בכביש, רואה את הגן, את גן המשחקים שהיה פעם גדול, פתאום הוא
הצטמק לי. נראה קטן, עוד כמה בניינים נוספו שם במקום הבתים הבודדים שהיו ויושביו
נפטרו. בית הכנסת והגנים נשארו באותו מקום, בית הספר היסודי שצמוד אליהם, נראה
הרבה יותר טוב מהאסבסטונים שאנחנו למדנו שם.
בית הספר היווה תמיד הגבול של שכונת המגורים שלי. מאחורי זה היו חולות שהפרידו
בין הקריות. היום החולות מאוכלסות בבנינים וכמעט כבר אף אחד לא זוכר איפה נגמרה בעבר כל קריה והתחילה השניה.

"אז היה לך טוב אתמול"
כן אדוני
"טוב אז יומיים עכשיו את רק מלטפת לא גומרת"

זאת היתה ההוראה אתמול בבוקר.
אני כבר יומיים מלטפת משתוקקת ורק נוזלת
לא גומרת. זה משגע את השכל, לא נותן מנוחה
לנפש. לא יכולתי היום יותר ואחה"צ ביקשתי
מאדונילי גמירה אחת קטנה. לא יותר.

"מה פתאום, תחכי ללילה לבעלך תאנסי אותו ותתפוצצי עליו".
אלוהים זה יהיה מאוחר, כמה אני אוכל עוד לסחוב את הרטיבות
הזולגת הזאת. ויש לי היום באמצע עוד הרקדה. לחכות עד שתיים
בלילה בשביל זה. אני אמות עד אז.

מחכה שהשעות יעברו במהרה.

יוצאת מהמקלחת עטויה בחלוק הרחצה, סוגרת את דלת חדר השינה
ומתכוננת לאוננות ולגמירה בפעם השלישית והאחרונה.
נשכבת על המיטה, פותחת את הרגליים, האצבעות מחפשות את הרטיבות
שזולגת כבר כמה שעות בקצב. מחליפה ראש לרוקט, עוצמת עיניים, ושוב
מרגישה את אדוני לידי, הפעם אנחנו ביחד, כשאני על הרצפה, והוא יושב על המיטה
הגדולה, ושוב מביט בי באוננות שלי, צוחק עלי, לוקח לי הרבה זמן לגמור
בצורה הזאת בלי חדירה ממשית. הכל אדום שם, רוצה לגמור, ולא יכולה
זה מתפוצץ כבר ועדיין לא יכולה לגמור. לוחצת את הרוקט בטירוף לעצמות
שם חייבת כבר לגמור, הכל שם כל כך מגורה, מכל כך הרבה שעות משחק.
לא יכול להיות שגם הפעם השלישית תיקח הרבה זמן.
בסוף זה מגיע מחניקה שוב את הצעקה שרוצה לצאת ממני. מרגישה את
ליטוף היד שלך בשיער שלי. ושומעת אותך אומר, עשית זאת קופה קטנה.

כן עשיתי זאת אדוני היקר.

הבעל היגיע מהעבודה. אין סיכוי לעשות משהו לפני שהוא
הולך להתקלח. מחכה בסבלנות שהכל מסביב כולל הילדים
יירגע.
20.50 נכנס להתקלח. הילדה במיטה, בדרך להרדמות, הילד
במחשב עם דלת סגורה. רק אני נשארתי עם עצמי ועם חלק ב'
של המשימה.
מביאה מהחדר שינה את הרוקט, יושבת מול הטלויזיה בוהה
בתוכנית המהפך ומתחילה לשחק עם עצמי למטה. מפעילה את
הרוקט ושמה בנקודה החמה, ומתחילה להתכנס בתוך עצמי,
מדמיינת אותו שם מולי יושב בתוך הכורסא, מביט בי ובאוננות שלי
רוצה שהוא יתקרב, אבל פוחדת שהוא יתפוגג ביעף. ממשיכה
להתמקד בי ובמחשבה שהוא כבר קרוב לידי, מרגישה את הבל
נשימתו קרוב אלי, הריח המוכר שבא והולך עם כל מפגש. רוצה
שייגע שירגיש את התפיחות שיש לי בין השפתיים למטה.
רוצה שהוא יימחץ יסובב, ויגרה שם. רוצה את הכאב שהוא יודע
לתת. ממשיכה לשחק, חלק אצבעות, חלק הרוקט, רוצה כבר
לסיים, הכל כבר קרוב כל כך.
לא שומעת את הסביבה, לא שומעת את צעקות השכנים בגול שאיזשהי
קבוצה הבקיעה. ממוקדת כולי בי ובנקודה הזאת שם למטה, שכל כך קרובה
להוציא ממני צעקה גדולה. וגם הפעם מחניקה אותה כשהיא מגיעה.
כן אדוני גם הפעם סיימתי, רק כל סיומת כזאת במחשבה שאני רק צריכה
לחשוב עליך ולא להרגיש אותך לידי מקטינה את ההנאה.