***

אל תתקרב אלי כי רק לאחרונה אכלתי שום ומי יכול לסבול ריח כזה חזק של שום אכול.

אל תתקרב אלי כשעיני נפוחות מדמעות.

אל תתקרב אלי כי עדיין לא התרחצתי ולא התבשמתי.

אל תתקרב אלי כשענני הצער מצעפים אותי כעור שני.

אל תתקרב אלי, אני לא אטרקטיבית בגלל כל אלו.

#

תתקרב.

אם אפשר, גם בגוף וגם בלב.

שלג כבד ירד בתחילת האביב ואני, שנחתתי שעה קודם לכן, הופתעתי מהלבן הבוהק שלא צפיתי. התעטפתי בצעיף עבה טורקיז-שחור ובוססתי, רגל אחרי רגל באבקה הדקיקה שרק לא מזמן נפרדה מהעננים.

המחשבות שלי נדדו אל הטהור, הקר והייחודי שבכל פתית, ואל הפער שבין הניקיון הצחור לבין האדמה עליה דרכתי בבירת גרמניה. 

למרות הפער הייתי מאושרת מהלבן שהרגל שוקעת בו, מהקור המדגדג באף, ומהפתיתים שנשרו ממעל, אותם יכולתי לנער מעלי בקלות.

 (וזאת לא הסיבה לכינוי שבחרתי לעצמי כאן). 

אלו התנועות פנימה והחוצה שמעידות על השינוי, זו ההתחככות עם העולם שבחוץ, ההשתקפות במראה החברתית והרצון להשתייך. 

זו הדרמה שבחילוף,  והסערה.

אך כשכל אלו נרגעים בסופו של יום, אל נמל הבית השקט, אנו שבים.

אולי אתה יכול ללטף לי את הצד האחורי של הרגל?

תתחיל מכף הרגל והבהונות ומהן לעקב, אל השוק, תתעכב קצת בשקע שמאחורי הברך (גומץ בית הברך, כך הוא נקרא), מהירך טפס אל שיפולי הישבן ואל הפלחים העסיסיים, כשאצבע או שתיים גולשות בין הרגליים, חותרות כבדרך אגב אל רטיבות הכוס.

***

ועכשיו הרגל השניה.

במה שקשור ביחסים בינאישיים, יש בי סוג של אמון מובנה בבני האדם באשר הם.

יש שיאמרו תמימות מוגזמת אבל ככה אני. אני לא חושבת רעות על מישהי או מישהו עד שהם מצדיקים את היותם מניאקים. 

כולם נודניקים, תאמיני לי.
שקופים כמו זכוכית זולה
מקשקשים כמו שני מטבעות של שקל שמתנגשים זה בזה בתוך קומקום נחושת ישן.
***
מי שבכל זאת נחשף, סוחף.
***
צריך רק אחד שהחיבור איתו נוגע עמוק בפנים כדי שאחריו הכל ייראה דהוי וחסר משמעות.
***
מקום טוב להיות בו. הבטן על הברכיים שלך, השדיים תלויים מתנדנדים מצד אחד, הכוס רטוב ופועם בצד השני, והישבן ממתין בקוצר רוח.
***
מהו דימיון? מהי מציאות?

אנרגיית רוגז היא אנרגיה זגזגנית, אשר שורפת את סביבתה, ומבקשת להותיר אחריה אדמה חרוכה. כשהיא תסיים לא יוותר דבר על פני השטח, לא ישאר דבר שיזכיר את מה שהיה.
בינתיים, אני לא מתאמצת, נעה קדימה בקצב שלי.
הרוחות הצידיות הן רק רוחות, אין להן באמת את היכולת להזיז אותי מהנתיב שלי, ובטח לא לשבור אותי. אולי להאט לזמן מה ולא יותר.
מעתה והלאה מי שרוצה, יצטרך להתאמץ, בעודי ממתינה לחדש שיעלה ויציג את עצמו בפני.
עמוק באדמה מצויים הזרעים ליופי העתידי. הם יצמחו רק כאשר האש תירגע ותיסוג אחור.

זה החורף השלישי בו הבצלים והפקעות שטמנתי מבצבצים בירוק בוהק. אני כבר לא זוכרת מי נמצא היכן עד שאני רואה עלים ראשונים של נרקיסים, פרזיות, כלניות ונוריות. כך גם הרקפות שפעם אספנו בחפירת הצלה לפני בנייה, והפכו עם השנים למרבד פורח.

כולם מציצים עכשיו ואני מברכת כל אחד ואחת מהם בתודה שחזרתם, נעים מאוד לפגוש אתכם שוב.

זה לא יהיה דומה לאביב האירופאי המופלא עם ניצני עלים בירוק בהיר רענן ופריחה שיש רק בהתחלה, לא פריחה שופעת של קיץ, פריחה מהססת, מבצבצת, בעיקר כרכומים בלבן, צהוב וסגול, ונרקיסים צהובים אבל לא רק.

זה לא יהיה דומה וזה ישמח באותה המידה, וירחיב את הלב באותו האופן בדיוק.

אחת התכונות של האוטומט שהוא נדחף והוא מעיף חזרה לנקודת התחלה, כמו במשחק המצרצר הזה שעל פניו חולפים כדורים נעים במהירות כלפי מעלה, צונחים - מתנגשים - אוספים נקודות בדרכם מטה.

ללא שליטה הם מנגנים את דרכם,

ללא בחירה.

בני הלוויה של האוטומט הם שדונים קטנים ודקיקים, כמעט אווריריים, מחכים להזדמנות שלהם להתפרע פנימה, לגרום לתנועה להיעצר ולהיתקע, לסגת.

אבל לא הפעם.

בלילה ליטפתי את עצמי.

נגעתי בשדיים, הכאבתי קצת, זה לא הספיק. שמתי אטבים והורדתי אותם, זה לא התאים.

לא מצאתי את הוייב הנכון, לא משנה איזה סרטון פורנו ראיתי ואיזה מחשבות חשבתי.

הצמדתי את הצעצוע היונק-רוטט לדגדגן עד שגמרתי, אבל זאת היתה גמירה ללא חדוה.