***

כשאני עם עצמי אני הכי אני.

***

געגוע המגע הוא הגעגוע הקשה לי ביותר בחפשי קצות אצבעות בעורפו.

***

האחרי זה הלפני של הפעם הבאה.

***

מי שמקשיב לאנרגיות מגלה עולמות אחרים.

***

כשהיא שאלה איך אני מרגישה ועניתי מצוין פלוס, גבותיה התרוממו במבוכה.

תשובה לא נכונה, הסתובבו גלגלי המוח שלה, כך בדיוק ראיתי.

מה פתאום אני כל כך שמחה בבוקר הרגיל הזה?

ירד המון גשם, העלים נראים לי שבעים, הרוח הקלילה וקרני השמש חוברות יחד לפזר עננים, וטוב לי.

מודה שהתבלבלתי כשהוא שאל מה אני מעדיפה, קשה או רך.

המוח שלי זינק לבחון את האפשרויות. יש עדיפות לקשה, יש עדיפות לרך, תלוי.

לא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית.

אמרתי לעצמי: נשכב ונחליט.

שכבתי פה, שכבתי שם, בסוף שאלתי אותו: מה הכי יקר שלך?

הצביע.

שכבתי, קמתי והזמנתי את המזרון הכי יקר בחנות, הכי נוח שיש, והכי קשה ורך בו זמנית.

על המסך הפנימי שוב מזגזגת האנרגיה מעוינים בירוק ובאדום,

מבקשת לקבל ביטוייה.

באין הקשבה ומענה היא סתם מציקה, מונעת התבוננות במציאות.

מציאות, אני אומרת, ותוהה כיצד אנחנו  מתבוננים על אותה נקודה ורואים שונה כל כך.

האם ניתן להתבונן באופן אובייקטיבי על משהו מתוך המכלול המקיף אותנו?

או שכל שאנו עושים הוא פרשנות שמנסה לחורר את רשת המסננים המתוחכמת יותר או פחות שהנחנו לפנינו. 

השורשים של עץ הפיקוס הענק ירימו יום אחד את הבית.

יש מי שפוחד מה"יום אחד" הזה כי הוא מסתכל על העולם כעל ישות שתפקידה להזיק לו.

"בואי נקדם את פני הרעה", הוא אומר. נתכונן, הוא מוסיף. אני בוהה בו בפה פעור, כמו שאומרים. נתכונן למה? אני מקשה.

איך אפשר לחיות היום עם מה שאולי יבוא אחר כך? הרי לחיות עם ה"אחר כך" זה ללכת לאיבוד בזמנים ולשכוח מעכשיו.

אני לא יודעת עד כמה זה מומלץ.

הרגע המושלם בו קצה הזין שלך נוגע לראשונה בשפתים התחתונות שלי בטרם יחדור, הוא רגע שאני משתדלת להיות בו בנוכחות מלאה ובתשומת לב מקסימלית, שאם לא כן, הוא יחמוק ממני לעד.

1. חיטוט 

נסתרת, חוקרת, נחבאת בצל

מציצה לאהבה כאד מתנחשל, 

נוכחת באותו מרחב

מצופפת, נמעכת, נדחסת,

מרסקת את נורת החשמל

והנה עלטה,

חיפושית שחורה מטיילת

בבוקר משאירה...

2. תנועה 

והיה בשובך ממעמקי הפנימית,

בה נחבאת כארנב במחילתו,

מרסקת ומועכת עצמך לבדלי פירורים, בוחנת מקומות אפלים

מעכבי מסע,

שוב נצנץ וקרץ,

והוא לך מכילה.

3. ידיעה  

רצף גל

אדווה על פני מים,

טבע היחיד החוקר

המשביע רעבונו לדעת.

דעת של הלב,

של תאי דם עד קצות נימים.

רטט הבנות, רעד הפנמה,

עמוק אל תוך היש

חדור בנחישות שבאהבה,

וכל גופך בי.

אתמול הסכמת.

התמסרת לגוף שלי, לידיים שלי, לרוך ולחום שרציתי להעניק לך.

אתמול הסכמת.

עצמת עיניים ולקחת בטוב כל מה שידעת מלכתחילה שאתה צריך ורוצה.

אתמול הסכמת.

שמעתי את הלב שלך, ושמחתי.

הגודש מתפרפר בבטן

משמיע אנחות ונאקות

זורם מכאן לשם

באי נחת הולך וגובר.

כל הפרפרת הזאת שואפת להתנקז

אל פתח אחד קטן בקצה הראש,

להתאחד עם מה שכבר נשלח מזמן.

בינתיים,

היא חונה לרגע בלב, 

מעבירה בו נצנוצים של אור,

והלאה למעלה

מתפרקת האנרגיה.

מסתכלת לרוח ולגשם בלבן של העין ונשארת לבושה במכנסיים קצרים,

מקשיבה להלמות הטיפות ולא גורבת גרביים,

מנקה את המאווררים ומשכיבה אותם במחסן לשנת החורף שלהם, אבל לא מוציאה את התנור.

כפות הרגליים, כפות הידיים וקצה האף כבר קרים ממש, אבל אני אומרת לעצמי: עוד לא!

זה זמן טוב לספוג את כל הקור שאפשר ולהתענג עליו כי זאת רק ההתחלה של הזמן הכי טוב בשנה, וגם הזמן הכי טוב שלי.

בראשית הייתה הארץ חשופה לרוחות שמיים ודבר לא נמצא בה. מה שנבנה הלך והשתנה עד שהתפורר, ומה שהתפורר נבנה מחדש. זה לא היה תוהו ובוהו כפי שאנו תופסים את המושג "תוהו ובוהו". זה היה דומה יותר לזרימה חלקה, כמו צילום במהירות גבוהה של פריחת פרח וקמילתו. זו הייתה חזרה אינסופית של תהליכי חיים. תהליכים שזורמים בתנועה מתמדת, משתנים ומושפעים, משתנים ומשפיעים, וחוזר חלילה. 

("שינוי מתמיד" מאת שלג באביב)

*****

"... עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר ששרוי במנוחה; שהשינוי אצילי יותר מן הקבעון; ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח..." 

("נדודים" מאת אולגה טוקרצ'וק).