***

אני משערת כמה השערות לגבי הנטישה הבהולה שלך. אין לי ציפיה שתאשר או תכחיש כי בין כה אין לך אומץ לעמוד מולי, עכשיו כמו אז.

לא היית בטוח שאתמסר לך, כנראה חשבת שזה לא יקרה, ולעולם כבר לא נדע.

אולי ירד לך ממני מאיזו שהיא סיבה אליה לא נחשפתי.

אולי פחדת להתעמת, אולי הבנת שטעית בקשר אלי, טעית בבחירה בי, טעית בהבטחות השווא שפיזרת, טעית בהתנהלות מולי ברגעי הקושי (אתה אמרת), וטעית בניהול הסשן היחיד שקיימנו, שרק היום, אחרי חוויות אחרות שעברתי, אני מבינה עד כמה הוא היה לא מדויק ופתטי. הגוסטינג שלך לא היה מעמדת כוח, אולי התביישת, הוא העיד על חולשה.

אכן נפגעתי ונשברתי, אך לא עוד.

אני סוגרת את המעגל הזה ואני ממש בטוב.

התחיל עם חשמלאי שבא לתקן את המפסק של הבוילר,

המשיך עם מישהו שכתב לי שהוא חשמלאי,

המשיך בטיפול מחשמל מרחוק,

המשיך בתחושה שחיברו אותי לזרם,

המשיך בכמה טקסטים קטנים שהתפרצו ממני החוצה במהירות האור,

מתה לשנצ

כולי עקצוצים 💡

:))

אתה חייב להיות מאוהב,
בשמיים ובארץ, על גלי הים המסחררים את סירתך, במעלה ההר הקרח, סדוק הקרחונים, ובעמקים הנסערים ברוח.
אתה חייב להיות מאוהב,
ברעיון, בתיאוריה ובמילה,
כי כשאתה מאוהב
פורצת ממך אש כחולה וטהורה
מסחררת את ראשך ומניפה את לבך אל על.

הפחד בקצה הוא עז ומוחשי יותר מבכל מקום אחר, כי הרוח השורקת באוזניים

והתהום הפעורה, מזכירים את כל מה שאפשר לאבד בשבריר שנייה של החלטה.

למעלה הוא המקום של אלוהים היודע כל, 

ובקפיצה, כל שברירי הידיעה מתנקזים אל נקודת ההתנפצות שרק האמון המוחלט יכול למנוע.

וככל שאנחנו מסתגלים מהר יותר למעבר מנוף הגובה לנוף התחתית, כך אנחנו שלמים יותר, ומסוגלים לחזור שוב

לחיבוק של אלוהים.

הוא לא מדבר הרבה אבל בכל פעם מחדש ומוסיף, מעלה את הרף, בלי להודיע מראש, במפתיע, בלי שאוכל להתכונן, כמובן בלי שאביע את דעתי הלא נחשבת בהקשר הזה.

מה זה היה, אני תוהה מבולבלת, אבל אין לי ממש זמן לחשוב או לנתח כי הוא כבר טיפס למדרגה הבאה, ועכשיו הוא מושך אותי בשיער ראשי, מזרז אותי להצטרף אליו.

כבמחול עתיק אני נעה,

מבמה לבמה, מחליפה תפאורה,

משמנת גלגלי החיים בשמן המור,

נוטפת כנר באפילת מרתף הטירה.

הבהוב עיקש, קסום

שולחת קרן אור

בלב ליבו של המסע

יודעת כי חוט הזיכרון

לעולם ישיבני. 

כששכבנו מחובקים פנים אל פנים,

ולב נגע בלב, 

והרגשתי דפיקותיו, דפיקותיו,

ראיתי חדר, עלייה, חדר, עלייה, חדר, עלייה, חדר, עלייה,

נפתחים למעגל עלי כותרת מושלם

של פרח הלוטוס.

ואנרגיה גדולה של אור באה

נקשה בקצה ראשי,

ביקשה לומר דברה

אנרגית אור הבורא.

ולא הסכמתי להתמסר לה

מעוצמתה כי גדולה

והסתחררתי לגמרי,

התפרקתי.

כשחדר, עלייה, חדר, עלייה, חדר, עלייה, חדר, עלייה,

אלו אשר בלבבות,

השתרגו לכדי רב כותרת,

באה רוח מן המערב לומר דברה,

ולא אפשרתי כניסתה בטרם אוכל לה,

כי עצומה היא אף מאוד

הן בשמיים והן בארץ.

לחשוף

לתפוס אותה בין השפתיים

לנגוס קלות

לא להכאיב

להכאיב

ללקק ולהרפות

למצוץ ולינוק

לנשוך חזק

ללעוס ולצבוט

ללטף 

להרגיע רעד

בלתי נשלט

לנשק

אין על התת מודע. במקום מסוים רציתי לכתוב "לנקות" וכתבתי "לנקום". הת' והמ' אפילו לא ממש קרובות זו לזו במקלדת, אבל ההקשר ברור לי. ביני לבין עצמי הנקמה, ילדותי ככל שזה נשמע, היא יכולתו של הלב שלי להתנקות ולהירפא.

***

מצבים רגילים אבל כאלה שקשה לשמור בהם על איזון רגשי: ציפייה, אי וודאות, עלבון, עצב ופחד.

***

הייתי מעדיפה שתתייחסו לטקסטים שאני כותבת במקום לכתוב לי שטויות בהודעות פרטיות.

***

לפעמים, אני כבר נמצאת במקום אחד זמן מה ומרגישה שמיציתי, ואז עוזבת. במחשבה לאחור, תמיד חכמים בדיעבד, אולי אפשר היה להישאר שם עוד קצת, אולי פשוט לעצור לתקופה ארוכה יותר, בלי קדחת הנדידה הלאה, אבל כאמור זה רק בדיעבד.

בלילה התנהל על רצפת המקלחון קרב.

בבוקר ספרתי את הגופות: אחד ערצב שמן ואחד עכביש גדול 🕷 

כמה נמלים שוטטו מסביב, 

תוהות אם כדאי לגרור חלקי גופות לקן, או רק לעשות אוי אוי אוי 

🐜🐜🐜🐜🐜🐜🐜