מיהו איש של מילתו?
העוזב את בת זוגתו בסטקסטינג מאוחר
למען עבודתו למחרת.
מיהו איש של מילתו?
העוזב את בת זוגתו בסטקסטינג מאוחר
למען עבודתו למחרת.
לא נעלמתי, אני מאושרת.
זהו מכתב תודה.
תודה על ההתעוררות שלי בבוקר.
תודה על הגוף המתפקד, העיניים הרואות והמוח החושב.
תודה על קושי.
תודה על הורים ומשפחה שמחזקים אותי ורואים אותי,
תודה על היכולת להתמודד איתם גם בקשיים.
תודה על חברים ששם איתי במים ובאש, וגם כאלו רק לקפה, ועל הזכות להבדיל בין השניים.
תודה על עיניים שמסוגלות לראות אדם לעומק, ולשפוטו לכף זכות.
תודה על היכולת להקשיב לעצמי, ולפעול על פי כך.
תודה על החופש, לבצע את ההקשבה הזאת בפועל.
תודה על החופש לנשום עמוק.
תודה על החופש לעצום עיניים ולחוות שלווה.
תודה על החופש לתת לאנשים להחזיק את הלב הפועם שלך ביידים.
תודה על החופש להחזיק את של מישהו אחר ביידים שלך.
תודה על היכולת לבנות בשני ידיים את העתיד שלי.
תודה על היכולת לממש את הפוטנציאל שלי.
תודה על התשוקות הכי גדולות שלי,
תודה על המוסר עבודה המחונך שלי.
תודה להרגלים שאני מפתחת ומשנה,
תודה לטעויות שאני מקבלת ולומדת.
תודה לשיעורים שאני עוברת,
תודה לשמחה שאני משחררת.
תודה על החוויות שלי,
תודה על הנשימה שלי,
תודה על המוח והגוף,
תודה על היכולת להודות.
ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שנוחות ורגשות הם העקב אכילס והמעלה הכי גבוהה של האנושות.
הבחור שאת איתו, הוא מקבל לגיטימציה למעשים שלו מזה שאת מאוהבת ונשארת.
המשרה שאת כלכך רוצה, בחיים לא תקבלי אותה אם תמשיכי להרגיש שאת לא שווה אותה.
פתחתי אונלי פאנס בדיוק לחודש כדי להבין שיש לי חסך בלהרגיש אהובה ורצויה.
הבטחון שלך,השקט שלך, הידע שלך.
זה הדבר היחיד שאת מביאה לשולחן.
ואולי כל הפסקה הזאת היא כדי להזכיר לי מה חשוב,
ושאני כותבת את זה כשכל העתיד שלי עוד מלפניי.
בעבודה קשה, כמובן. (נו, נאצית בכל זאת.)
אף אחד לא מכין אותך לראות תמונה של מישהו שאתה מכיר בצירוף נר קטן ו"ז"ל" כשאתה פותח את הטלפון.
בינינו היו רק כמה שיחות קצרות, בעיקר ראשם ראשוני הדדי טוב ואכפתי.
ידעתי שאתה אחלה גבר, מישהו שהייתי בוטחת בו עם המשקה שלי במועדון. יש מעטים כמוך.
והנה, עכשיו אני ואמא שלך ואחותך ועוד עשרות אנשים בוכים עלייך.
כמה קלישאתי, הטובים באמת הולכים מהר יותר.
ת.נ.צ.ב.ה
להיות מישהי שהמהות שלה זה חופש ואינטואיציה
זה לדעת שבדרכך את מוותרת על הרבה.
מוותרת על נוחות, לסוגיה.
נוחות של אהבה, נוחות של מקום עבודה.
לדעת שהכל זמני לפני הצעד הבא שלך.
נוחות של כתף להיות עליה.
כי בסוף, זו את.
זו את והחתול השמן שלך, האינטואיציה ולקוות שהעתיד,
העתיד מחזיק משהו ענק בשבילך.
ששווה לוותר, שווה לוותר על אהבות שלא גורמות לך לבעוט מאושר,
שווה להתפטר מעבודה שלא עושה לך חסד
ושווה להמשיך ללמוד ולהתמודד.
כי חייב להיות משהו גדול אחרי כלכך הרבה נתינה לעצמך.
כפרע עליכם.
כמו בכל מקום שלומדים בו על קפיטליזם, מסבירים על יצע וביקוש.
ככה העולם עובד.
מה קורה בכלוב? הביקוש למישהי עם דופק, וגם מישהי בלי(no kink shaming)
הוא מאוד גבוהה.
לכתוב "בואי נכיר", "את רוצה שנכיר?" ,
"היי" פשוט לוקח את היצע שלכם וגורם לו רק לא לענות לכם אלא גם לאבד את הרצון לחיות.
יש לכם פרופיל שלם של בן אדם, תנו קצת ספייס, תנו קצת משהו שיבדיל את האופי שלכם.
אתם משמשים את הקפיטליזם לרעתכם!
לא, אני לא רוצה להכיר.
אלא אם כן אתה משעשע וחסר רחמים וקורא לי את הפרופיל ורק אז כותב. אמן.
מישהו שלא בטעם שלך, ואפילו לא באופי.
מישהו שקצת נוחט בהומור שלך אבל גם בכלל לא.
מישהו שלא היית צסתכלת עליו.
אבל יש איזה דחף מוזר לנסות, למרות שאתם לא מתאימים וזה ידוע. להיכנס ולצלול ראש לתוך אגם מלוכלך מראש שלא מיועד לך בכלל.
מדפדפת בבאמבל ויודעת לקטלג לפי נשלטים ושולטים, וכאלו שאהרוס להם את החיים.
למה גבר שולט רגיש לא נשוי זה כלכך הרבה סטנדרט?🥹
יום אחד את מתעוררת, העיניים נפקחות ואת נושמת עמוק, ומבינה שביומיים האחרונים היד שלך לא ידעה דבר חוץ מהרגשה של טלפון. שברחת עליו, בריחה רצינית, לא הליכה, מרתון.
המוח מדשדש בין כל דבר שיעביר את המחשבות על כסף, חובות,קטנים ככל שיהיו, אכזבות, געגועים לאקסית או למה ההוא עשה לי אנמאצ', שב ופרפקציוניזם.
היד הולכת בין האינסטגרם, לטלגרם לכלוב לאפליקציה נדושה ומטפטפת מפטתיות של הכרויות, שגם שם את מסננת את כולם ונעלבת כשמסננים אותך.
הכל כדי שלא תתערערי, הכל כדי שחלילה משהו שאת חושבת על עצמך לא יזוז ממקומו.
הכל כדי ללכת לישון עם עיניים נסגרות כמו שער, שלא משאירות מקום לשום מחשבה להיכנס. כולן תוקפניות ומאשימות.
את שולחת הודעה לו ולזה, בורחת לאנשים שלא מתייחסים עלייך כמו שמגיע לך ונשבעת שלא תכתבי להם גם אם יפול העולם.
הם תמיד אמרו שאת צריכה פרופורציות ואת אף פעם לא הבנת איך אפשר לא לתת לרגש את כל המקום בחדר. להרגיש אותו מחלחל ולהקיא אותו מחדש כדי להתמודד. איך אנשים מסתכלים על בעיות ואומרים יהיה טוב, כשבצדו השני של החדר אני לא נרדמת מלחץ.
ובכל זאת, אני קצת כמו ג'קל הייד.
יש אותי ביקורתית, תוקפנית ומאשימה, שמתפלשת בחרא ואף מרשה לעצמה להשתכשך ולהיקבר בו,
ויש אותי של עוד שבוע.
שמבינה שכל זה פשוט לא יעיל. היא תקום ותמשיך לעוד יום שבו כנראה שדברים יסתדרו, או שלא, אבל היא תתמודד ותמצא פתרון. כי זו אני. וורסטילית. נראלי.