זה היה עוד יום שישי.
שבועיים אחרי תחילת המלחמה הארורה, המח לא היה לגמרי במקום, האיש שאיתי קפץ לחבר שגר לידינו, הילדים בדיוק רבו על משהו מטופש להפליא ואני רק חיפשתי איך ולאן לברוח.
החלטתי לפתוח את הטינדר, לראות מה מתרחש שם ואולי להצליח איכשהו לנתק את הראש.
כמעט כולם קיבלו החלקה אל השמאל, לזה אין תמונה וזה אפילו עוד יותר גרוע חסר לו ביו.
מי לא כותב על עצמו כמה מילים חשבתי לעצמי, הרי רחל כתבה ״רק על עצמי לספר ידעתי״ ולך אין אפילו מה לכתוב על עצמך? ... אם כך אתה לא ראוי לאחת כמוני.
ואז הגעתי אליו, תמונה ללא פנים, בטח נשוי חשבתי לעצמי אבל לא אני אהיה זאת שאשפוט, תמונה שנייה גם ללא פנים, אני זוכרת שחשבתי אפילו, שהוא כנראה לא התעמק בזה בכלל ושם תמונות של כמה אנשים שונים.
אבל אז גללתי מטה והגעתי לביו שלו.
אני לא זוכרת מה היה כתוב שם, אבל אני זוכרת במדויק מספר מילים שהמח שלי קלט וצבע בורוד, מילים כמו ״זכר אלפא״, ״מסע״, ״התמסרות״ ...מילים שאני מכירה היטב, מושגים שאני עצמי נוהגת להשתמש בהם.
וכך בעודי קוראת את הביו שלו פעם אחר פעם, אני מרגישה איך הדופק שלי עלה ובפעם הראשונה החלקתי ימינה ולא זאת בלבד, עוד חזרתי לקרוא את הביו שלו שוב ושוב ושוב וכל פעם הדופק שלי עולה ואותן המילים ממשיכות להדהד לי בראש.
אז אכן עשיתי לייק, אבל הוא לא מגיב, טוב מה אני בכלל מתרגשת? אולי הוא בכלל לא זמין? אבל משהו בו לא השאיר אותי אדישה.
שבת בצהריים צליל הודעה ממנו תולש אותי מהמציאות ההזוייה שאנחנו חיים בה, הודעה לקונית משהו, אבל השיחה זרמה לה על מי מנוחות, nothing to write home about.
עד ששאלתי איך אנחנו יכולים להתכתב מחוץ לטינדר, הצ׳אט שם מחורבן למי שלא מכיר, אבל בתאכל׳ס גם רציתי לראות מי האדם מאחורי המילים, או בקיצור... רציתי לראות תמונות.
״זה הטלגרם שלי״ הוא כתב והמשיך: ״תכתבי לי שם משהו ואחזור אלייך עוד שעתיים״.
עוד שעתיים חשבתי, מי זה האיש הזה? חי בסרט חשבתי לעצמי, אבל כמו מהופנטת ניגשתי וכתבתי לו ״היי״ והנה אני מחכה שעתיים.
עברנו לטלגרם, ביקשתי תמונה הוא שלח לי תוך רגע, כבר הבנתי שבטחון עצמי לא חסר שם, משהו במבט שלו ובחצי חיוך שלו כבש אותי, אבל משהו בלוק הכללי הזכיר לי את מה שיש לי בבית ולכן כתבתי לו שזה לא יעבוד.
הוא ביקש תמונה, חשבתי שזה יהיה פשוט הוגן שאשלח לו אחת, בכל זאת תמונה כנגד תמונה.
״אני מעוניין״ הוא כתב לי ותוך שני משפטים שכחתי את האמירה שלי שזה לא יעבוד.
בלי לחשוב הרבה הוא כתב לי משהו על נרות ו/או שמן ריחני,או איזה שיט רומנטי כזה, ואני זוכרת שכתבתי לו שלא בא לי להרוס לו אבל אני לא בעיניין של נרות ושמנים ודרך אגב מסג׳ שוודי וליטופים עושים לי עצבים!
״מעולה!״ הוא כתב והוסיף ״יש לי הרגשה שהולך להיות מעניין״
והופ הוא נעלם.
מי זה האיש הזה? למה הוא לא עונה לי? ויותר מזה למה אני לא חוסמת אותו וביי? הרי מי אתה בכלל שתעלם לי?
ובאותה נשימה, למה אני מרגישה שמשהו בי מתחיל לבעור, אני פתאום מוצאת את עצמי עם רגליים שלובות, לוחצת ירך אל ירך, והשיער שלי בעורף סומר בקטע שאני לא ממש מכירה.
חולפות להן כמה שעות, והצלצול המיוחל מגיע, זה הוא!
״מיקומך?״ הוא כותב לי
״בסלון״ אני עונה
״קומי, גשי לאמבטיה ותנעלי את הדלת״ הוא כותב ובשביל להיות נעים יותר הוא מוסיף אחרי 15 שניות ״בבקשה״
״אני עם הילדים״ אני עונה לו.
״5 דקות זה מה שת צריכה״ אין בעיה עניתי לו.
״עדכני שהתמקמת״
נכנסת למקלחת, נועלת את הדלת ומקלידה לו: ״התמקמתי״.
הוא מקליד......
״תתפשטי!״ ״תורידי הכל״ הוא כותב
ואני חושבת לעצמי כן כן בטח שנייה... אבל הגוף שלי מנותק לחלוטין מהראש ואני מתפשטת לגמרי כפי שהוא ביקש.
״נו! את מבזבזת זמן יקר״ הוא כותב
״אני ערומה״ אני כותבת לו
״מעולה״ הוא רושם ומוסיף : ״תעמדי זקוף מול הקיר, פטמות נוגעות בקיר הקר, מצח נוגע בקיר לא לזוז!״
משהו בתוכי זז, אני עומדת מול הקיר, ובהחלטה של רגע אני מרימה את היד עם הנייד ומצלמת אותי מלמעלה.
אני לוחצת send, ותוך שנייה מופיעים שני סימני וי ואני מבינה שאין דרך חזרה, הוא מקליד! תוך כדאי שאני צמודה לקיר אני מרגישה שהגוף שלי מתחיל לעבוד, הפטמות מזדקרות עוד יותר כנגד הקיר הקר, וחום גופי עולה, אני מרגישה רטיבות ולאט לאט מתחילה להבין , שבלי לשים לב, הנוזל החם זולג לי על היריכיים הפנימיות ונשמתי נעתקת, מה לכל הרוחות קורה פה אני חושבת....אני לא מספיקה להבין מה קורה... וקופצת ממנו הודעה
״כל הכבוד, ילדה טובה, את יכולה להתלבש ולחזור לעיסוקייך״
what the fuck?!?!?!?
הוא צוחק עליי? הוא אמיתי?
״מה?״ אני כותבת לו מחכה לתשובה, עומדת מול הקיר בחדר המקלחת שלי ומרגישה מושפלת, אך עם זאת אני מרגישה גם חרמנית בצורה שלא תאמן, בצורה שלא הכרתי!
״לא הייתי ברור?״ הוא שואל
״תתלבשי ותחזרי לעיסוקייך, אסמס בהמשך.״
מטומטמת! את פשוט מטומטמת !!!!! אני צורחת על עצמי בראש , כמה טיפשה את יכולה להיות?!?!?! באמת שלחת למישהו שאפילו את השם שלו את לא יודעת תמונת עירום שלך? ועכשיו הוא נעלם! .... אבל החרמנות שלי; החרמנות שלי נשארה.
תוך שנייה הגלגלים שלי בראש התחילו לרוץ בקצב לא הגיוני, אני כבר עירומה ובמקלחת אז אכנס למקלחת, אגע בעצמי, אשחרר את המתח והגירוי המטורפים האלה ואולי אצליח להרגע.
אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד...
כעבור כמה שעות שוב מגיע הצלצול המיוחל, ומחכה שם הודעה נעימה ופלרטטנית אבל משהו בין השורות מרגיש לי אחר / לא מוכר / מעניין ואני מחליטה שלא מעניין אותי כלום בא לי לנסות.
אחרי התכתבות קצרה, הוא כותב לי
״נעים להכיר, כבר אמרתי לך שנראה לי שהולך להיות לנו מעניין נכון? אבל אני עייף וחייב לישון״
״אתה צוחק עליי?״ אני כותבת לו ״מה הקטע הזה, של לעצור הכל בזמן הכי לא מתאים, רגע לפני השיא?״ אני ממשיכה
״אני מלא בהפתעות״ הוא עונה לי ״לילה טוב״
״לילה טוב״ אני עונה
״לילה טוב אדוני!״ הוא כותב ״מהיום את קוראת לי אדוני״
״סליחה?!״ אני כותבת לו
״סליחה אדוני״ הוא עונה ואני מרגישה את הגוף שלי נכנס לפעולה.
״סליחה אדוני, כן אדוני״ אני כותבת
ובלי לשים לב, שוב הגוף שלי נדרך, היריכיים נצמדות בחוזקה והנוזל החם מתחיל לזלוג על יריכיי.
״לילה טוב אדוני״ אני חוזרת ואומרת לעצמי בקול ופתאום אני מבינה שהכל עומד להשתנות.
אני שלך אדוני!!!
