מרתון על רגליים שבורות

לא כל השיחה, יש שם בין לבין, אבל סוף סוף מישהו שאפשר לצטט אותו מספר בספה יפה וברורה מה השורש של הקונפליקט ולא יורק את הפרופוגנדה טיפשית. 

מדקה 23.20, גם 39 ויש עם פה ושם

the problem, of course, isn’t the Democratic System,
it’s the
living parts which make up the Democratic System.
the next person you pass on the street,
multiply
him or
her by
3 or 4 or 40 million
and you will know
immediately
why things remain non-functional
for most of
us.

I wish I had a cure for the chess pieces
we call Humanity…

we’ve undergone any number of political
cures

and we all remain
foolish enough to hope
that the one on the way
NOW
will cure almost
everything.

fellow citizens,
the problem never was the Democratic
System, the problem is

you.

–Charles Bukowski, "Democracy" from The Pleasures of the Damned: Poems, 1951-1993

שאלה נהדרת ששואלים באיזשהו שלב בהתכתבות. 

מה

את.ה

מחפש.ת

מכל מני סיבות אני כל החיים שלי הייתי מאוד קשורה למתולוגיה של אבירות. יש בה עלילה אחת שנשארה שהכי סטאנדרטית כשמדברים על האבירים:

נסיכה

טירה

דרקון

ואביר שמתישהו בא ומציל

אז במילים פשוטות - אני הנסיכה הזאת.

ואני מחפשת דרקון שסוף סוף יבוא ויקח אותי לטירה שלו כדי להגן ולסגור מכל העולם כולו.

רק יש לנסיכה שאני זווית אחת (או שתיים, או יותר, מי סופר זוויות של נסיכות בכלל).

*****

קודם כל אני גם דרקון למרות שבהתחלה נראת ממש כמו נסיכה טהורה. 

כדי להיות כנועה, שייכת, מקושרת אני חייבת להרגיש *משוחררת, עצמאית, לעשות את הכל כל דקה ורגע מבחירה שלי החופשית. (*כאן: לא במשמעות שהקשר שליטה מנותק ומבוטל. אלה ככלב מאולף טוב מאוד עד כדי כך שמותר לשחרר אותו מהרצוע כי הוא לא יברח הודות לקשר הפנימי שיש בו).

עוד תכונה לא נעימה של דרקון - האש. היא שורפת לא רק את "הבחורים הרעים" (וכדי לשים לב שלא להפוך לאחד מהם) אך גם אותי מבפנים כשאני לא מוצאת אותה תוך זמן מה.

יש כל מני דרכים להוציא אותה, לא רק כעס. זה גם צחוק חזק, אמיתי, בקול רם. גם סקס מטורף ורטוב ומזיע (לא כחלק מסשן ובלי יחסים שליטה). ריקודים או טיול שמח בפאבים בלילה עם חברים, חברה, חבר, לרקוד, קצת לשתות, לצחוק, לשוחח עם אנשים, לחבק, לנשק, לפלרטט.

או לבכות, להתבכיין, להתלונן, לשבת לילה בים, לצרוח עליו, אליו, לצעוק לו את כל הכאב. סשן פירוק, שבירה, עם קפיצות בין רמת הגמירות ורמת הכאב כאלה שמוח סוף סוף מוותר ומסרב ומוריד את המחסום הבא, משחרר עוד שק של הכאב הפנימי, נותן למבול הדמעות לצאת ולכבות זמנית את האש...

וגם לשוחח. שיחה אמיתית עם מישהו שמבין, מקבל, מכיל, משחרר, מרשה להיות כמו שאני עכשיו... 

חיבוקים, התכרבלות, מירמוזים, נשיקות, לשכב על ערימה של שמיכות וכריות על הרצפה מול סרט אהוב מכל סוג שרוצים, אוכל נעים ואהוב, מגע חלשה, לא דורשת, בקצי העצבאות...

לכל דרקון יש דרכים משלו... 

*****

נראה לי שאני גם "קצת" זומבי כי מאוד אוהבת לאכול ת'מוח. ותמיד רעבה לזה. הבעיה איתי - שהמוח שלי פעיל 24/7. זה לא טוב! אני חוזרת: זה. לא. טוב. זה לא מחמאה. 

זאת אומרת, לדוגמה, שכשאני שאלתי שאלה, הוא לא עוצר ומחכה לתשובה. הוא ממשיך לחשוב על השאלה, לדייק ולפרט אותה, וגם לחפש תשובה.

כתוצאה - אני ממשיכה לדבר/ לכתוב.

אלה שמכירים אתי ושרדו ונשארו וממשיכים לדבר/ להתכתב איתי (לא הרבה, ממש כמות נעלמת) יודעים, שאחרי שרואים/ שומעים סימן שאלה חייבים לעצור אותי. ממש ככה. להרים את היד, להגיד "תשתקי", "עצרי", "שאלת", "תסתמי ת'ג'ורה" - או בכלל לשים לי יד על הפה, על היד... מה שנהוג ביניינו. בהכתבה אותו הדבר... 

הבעיה עם המנומסים שמחכים להפסקה כדי להתחיל לדבר /להתכתב... אין לי צ'אנס איתם...

*****

כמובן שאני נסיכה. אמיתית. שרוצה "שמלות". מחמאות. צומי. הערצה. הערכה. להיות אהובה, יקירה, חשובה, יחידה, בלתי נחלפת... 

*****

אז את מי אני מחפשת?

מאלף דרקונים. עם מוח ענק וטעים. עם מנגנון חזק ועובד של הגנה עצמית. עם ידיים מגנות, מלטפות, מענגות, מאטפות, שיודעות מתי ואיך לחזק ולשחרר את הרצוע והשוט. עם לב ועיניים חיים ופתוחים, מדברים, מסתכלים לתוכי וקוראים אותי מבפנים, את כל מה שאין לי אוצמה להגיד במילים.

מלך לנסיכה כמוני, שהיא גם תמימה כמו ילדה שגדלה בעולם של ספרים, וגם צינית כמו זקנה שנולדה באמצע נמל קריבי ממלא בפיראטים.

אדון לגורה מלאת חיים, חייכנית, מצחיקה ושמחה, שאוהבת לשחק, להצמיד, לשכב ליד רגלי האדון... השבורה שכל לילה רואה בחלומות רק סיוטים וכל בוקר מתעוררת בפחד מוות שהם לא היו חלומות. כלבונת שכל כך נהנת מלשמוע ת'קול בעלים ולמלא ת'פקודות להיות צייתנית וטובה... ובכל זאת קורה, קורה שעובר עליה צל שחור שהופך אותה לכלבה עם פרווה עומד מזעם ועיניים בוהרות בכעס ונשיכה רצה לפנייה... 

איש לזונה שיש לו שימוש לכל מה שיש לה, והוא רק רוצה עוד ועוד ותמיד לא מספיק לו. ומשלם את המחיר הדרוש (ולכל זונה יש מחיר שלה). ההוא שיודע איך להתמודדת עם שרמוטה שגרה בתוכי, אז לא מפחד לשחרר אותה, לתת לה חופש הביטוי, להנות ממנה, לענג אותה, לפתח, ללמוד, ללמד, לקדם ולשמור אותה בשבילו, שהזונה הזאת לא תרצה ללכת לאחרים. כי לא תצטרך. כי כשמשלמים לזונה את המחיר הדרוש, היא נשארת לנצח... 

דרקון שנוכל לעוף ביחד לטירה שאף אביר לא אוכל למצוא אותנו שם...

*מחוך

קשב וריכוז

Time Blindness

דלקת ראות

מחשבה בנאלית נדושה כרגיל בעצם 

*******

...ובינתיים, למרות ואף על פי, הודות ובגלל, בדרך אגב ואקומה

אני סיימתי את החלק מספר 4 שיהיה מחובר לצד השמאלי. נראה לי... נו, איך "סיימתי". הוא מוכן לשלב "6: לחבר את החלקים". 

לקח לי המון זמן להגיע למצב הזה. כמה פעמים שיניתי את הכיוונים של המסלולים. ישבתי שעות ובדקתי איך היו שמים, מנתבים הbonding ,העצמות, במאה 18. חפרתי בתוך הספר שלי על המחוכים היסטוריים שלפי ההוראות שלו אני תופרת.  האלבומים עם תמונות מאותה תקופה שיש לי בבית. באינטרנט, גם בתמונות, גם בהסברים. אתרים של מוזאונים ומרכזים שחוקרים ואוספים ולומדים ומלמדים את תולדות ואומנות התפירה ההיסטורית, תולדות ההלבשה. עברתי תמונה תמונה את הגלריות שלהם ששם הם מראים את הבגדים מהתקופות מסוימות (עם כפפות לבנות על כפות ידיים, כשהבגד עטוף בנייר פרגמנט...)... בלוגים של בנות מדהומות  התופרות בגדים בצורה היסטורית (עד כמה זה אפשרי, כמובן). 

תמונות, סרטונים, צילומים, הסברים, תרשימים, ציורים, סרטוטים... 

בקיצור - ציירתי, חישבתי, מחקתי, סירטטתי, חישבתי, מחקתי, שירטטתי, תפרתי, פרמתי, מחקתי, סירטטתי, תפרתי, הכנסתי עצמות, הוצאתי, פרמתי, מחקתי, זרקתי לקיר, צעקתי, צרחתי, קיללתי, סרטטתי, תפרתי, פרמתי, גזרתי חורים בבד, תיקנתי, קיללתי, בכיתי, התלוננתי, נשבעתי שלא אגע בתפירה שוב בכלל כי הידיים שלי לא מיועדים לזה, נשבעתי שלא אגע במחוכים במיוחד וספציפי במחוך הזה. מחקתי. סרתתי, חישבתי, מחקתי... 

ובסוף - ראיתי במבט הפנימי איך אני רוצה שהכווים של העצמות יהיו... בחלק הזה. 

אז לקחתי נשימה עמוקה, תפרתי לפי הקווים הנכונים, הכנסתי עצמות, סגרתי מסביב והחלק מספר 4 מצד השמאלי מחכה למשותפים שלו בדורה הזאת...

*****

והמשותפות, שאר החלקים, כל ה11, עברו את השלב ה3. 

שזה: "לחבר את כל 3 שכבות של בדים שיש בכל חלק עם תכים זיג זאג בצעד רחב, כדי שהן לא יזזו בתפירה אחר כך". ממש ככה.

לפתא, השלב הזה נכון להיום היה הכי קשה לי!

למרות שהוא נראה הכי פשוט ולא דורש שום דיוק או תפירה נקיה ומסודרת, זה היה כל כך משעמם שאני בסוף הייתי מוכנה לוותר עליו למרות שאני יודעת שהוא בלתי נמנע, חיובי והכרחי לגמרי. התלוננתי, נשחתי שמיכה (הבת שלי ה15 חולה כבר שבוע עם דלקת ראות ואני לידה 24/7 במיטה - כרית, מזרן, מטפלת, מלטפת, מסז'יסטית... ומה לא... אז גם תופרת) - אז נשכתי שמיכה, צעקתי, הבת שלי ליטפה אותי ודיברה איתי בקול מרגיע כמו שאני מדברת איתה כשהיא בוכה שהציור או רקמה או סריגה שלה לא יוצאים כמו שהיא תכננה. או התהליך של יצירה במציאות יוצא יותר מסובך וארוך מאיך שהוא נראה בסרטון בטיק טוק... 

וווווווווווו - טא-דאם!

יש עליי 11 החלקים שעברו את השלב המתיש הזה. לקך לי כמה ימים! שעות עבודה!!!! וחשבתי שיקח לי שעתיים גג...

******

Time Blindness - זה באמת מצב גרוע, מבאס, מביך נורא, קשה מאוד. בעיקר להתמודד מול העצות מאנשים טובי לב שבאמת מנסים לעזור ובאמת חושבים שאני לא ניסיתי את מה שהם אומרים לי... ואני כל פעם מנסה לא לבכות / לצעוק / לברוח / להעלם / להתעלב / לספר להם איך אני כבר ניסיתי את כל זה X פעמים וגם בנוסף כל האותיות בא-ב לועזי, קירילי, עברי וחזרתי ללועזי אם מספרים. 

שכל זה פשוט לא עובד... שיש לי שיטות שלי שעוזרות לי, אחרת לא הייתי מצליחה להשיג כלום ממה שהצלחתי (שזה המון, תאמינו לי, אני יודעת מה אני שווה וכמה עשיתי. כשאני מתלוננת שלא הצלחתי ולא עשיתי, זה מפני שאני יודעת כמה יכולתי להשיג ולעשות לולא... לולא... לולא...). אבל זה המקסימום שלי. לפחות נכון לעכשיו. נכון לרמת הלחץ שיש לי כרגע... 

******

אני ממש מפסוטית מאיך החלק הזה יצא. 

והחלק מספר 4 מצד הימין כבר תפור לחצי. תוך יום אחד. כי אני כבר יודעת מה אני רוצה ואיך אני עושה את זה...

בעצם, אני בעד גזר מוות למחבלים.

אבל לא מבחינה פוליטית או אידיאלוגית.

ממש לא.

פשוט נראה לי שזה עולה הרבה פחות למדינה. 

וכמובן לא לשלם אף שקל למשפחות, כלל אישה שניה, שלישית וכן הלאה שנרשמות כחד הורה אבל ידוע, מי האבא ולמי כל הכסף מגיע. 

****

בעצם, אני מוכנה להסכים למאסר חיים למחבלים, אבל רק על תנאי אחד:

כל ההוצאות על המאסר של המחבלים יהיו משולמות מכיסן של המשפחות של המחבלים . וכן, ברגע שמישהו במשפחה מקבל עונש, כל התשלומים מהמדינה מבוטלים באופן אוטומאטי. 

כן, כולל אישה שניה, שלישית וכן הללאה...

לפני חצי שנה ו5 ימים פתחתי את הפרופיל ונכנסתי בפעם הראשונה לעולם הבדס"מ. הראש שלי היה ריק ממידע אמיתי ומלא בסטיגמות ודעות קדומות. 

משהו בין זה

לזה

בהתחלה לא הבנתי כלום. את ההודעה הראשונה שקיבלתי אני אזכור עד הרגע האחרון שלי. היא הייתה מאוד פשוטה וקצרה:

"היי. אני סדיסט"

אבל לתינוקת בת יום שהייתי אז היא הייתה פצצה אטומית. רק אחר כך, כשעברו חודשים, למדתי לקרוא את זה בצורה נכונה. כשהוספתי למילון האישי שלי משמעות נוספת למילה "סדיסט". כך שהיא הפכה לתואר רצוי ודרוש ואהוב. אבל אזזזזזז. 

אז זה היה ככה: 

ומאז ועד היום אני מקבלת הודעות מוזרות. 

למרות שכתוב בפרופיל שלי שאני סטרייט גמור, כותבות לי מלכות שמחפשות נשלטות.

למרות שכתוב בפרופיל שלי שאני מונוגמית ובגבולות שלי מופיעים נשואים מכול סוג ונמצאים ביחסים של כל סוג, כותבים לי נשואים...

כתוב שלא יותר צעירים מגיל 40 - כותבים בני 27 "שולטים עם ניסיון ענק" (הם בטוחים שמתכוונים לניסיון?).

כתוב שאני מאזוכיסטית - כותבים גברים שלא נמשכים לכאב "אבל מוכנים להכאים קל אם נשלטת ממש צריכה ומעדיפים לא".

אבל נשלטים!!!!

למרות שלרוב הזמן היה כתוב בפרופיל שלי שאני נשלטת, כותבים לי נשלטים שמחפשים מלכה דומיננטית אמיתית טיבעית.

מישהו יכול להסביר לי את מנהג המקום הזה - נשלטים שכותבים לנשלטות. ואחרי שקיבלו "לא" מנומס ממשיכים לכתוב. או נעלמים אבל חוזרים בעוד חודש, חודשיים, שלוש. 

לשם מה?

לא חסמת = הסכמת? 

עוד קבוצה "אהובה" עליי

הבן מההגדה שאינו יודע לקרוא

הם ממש מותקים. הם שואלים שאלות שהתשובות כתובות בפרופיל שלי: מאיפה אני, בת כמה, איזה סטטוס, יש לי ילדים, יש לי אוטו (אין), מה הגבולות, ועוד. בסוף עשיתי צילום מסך וגזרתי את התמונה לחתיכות. יש לי אלבום בגלריה בטלפון שממנו אני שולחת את החתיכות האלה במקות לכתוב תשובה. 

וקרה ששלחתי יותר מחתיכה אחת. ואפילו יותר משתיים. ואפילו אחרי זה החכמים האלה המשיכו לשאול במקום ללכת לקרוא שוב את הפרופיל. או להסתלק. 

או שחסר להם חוש סכנה בכלל? 

אני מסכימה, אני גם לא משהו. ורב הזמן אני מנסה להעלם ולה לצאת מה"מנגוליה הפנימית" שלי... ובכלל לרוב מוחלט של אנשים אני זרה, מוזרה ובספק. 

ובכל זאת...

יש כל מני דעות...

אבל זה חצי שנה ראשון בחיים שלי שאני (חלקית) ביליתי כמו שאני בחרתי ורציתי. לא תמיד כמו שציפיתי...  תמיד לא כמו שציפיתי... 

אבל זאת היתה בחירה שלי. וזה ממש כייפי.

בדידות...

אני מרגישה אותה כל יום עם יותר בהירות.

כל יום מרחיב את הידע שלי על הבדידות.

כל יום מכניס לתוכי עוד מחט דק וחד של התחושה העדינה הזאת. מחטים ארוכים, נוגעים בעומק הלב, קילומטרים בפנים. 

להירדם לבד. 

להתעורר באמצע הלילה מהסיוט ולהרגיע את עצמי לבד. לחבק וללטף את הכתפיים. להרביץ ולבכות בכרית. 

לקום בבוקר לבד. 

לשתות קפה, לארגן את הילדים, לעמוד מול המציאות, להתבונן בה, לנשום עמוק - ולהיכנס לתוכה, לבד, בלי שום תקווה לניצחון. להלחם בכל הקרבות שיש בחיים שלי בכמות מיותרת וגדולה עליי, לחזור קרועה ובלי שום התקדמות מסוימת חשובה ועם רשימה של משימות חדשות בנוסף למגילה ענקית של אלה שעדיין לא השלמתי... לבד... לכסות את הסימנים ופצעים הכי הזויים ומגעילים מעיניי הילדים. ולנסות להיות אמא. כשכבר אין שום כוח. אפילו פרור. אפילו טיפה. 

ובכל זאת איכשהו לתת כל יום ארוחה שלמה עסיסית של כוחות לכל ילד... לשאוף את הכוחות בשבילהם מעבר, מעתיד, מחלומות, פנטזיות, מאוויר, מאין ולא היה... 

ואחר כך לנעול סוף סוף את הדלת שאוכל לבכות... כי רק זה נשאר כשאני לבד. בבדידות הטוטאלית הזאת...

אני מסכימה שאני בת מזל שאני לבד - בבדידות. יש לי נסיון, חוויתי אותה כשהייתי לא לבד. כשעדיין חשבתי שאני עם מישהו, ביחד. ואחר כך כשחיכיתי עד שהוא ימצא לאן לעבור. ככה הרבה יותר כואב. לפעמים בלתי נסבל. אז - אהיה כמו פוליאנה - אמצא משהו משמח בכל חתיכת חרא שיש לי בכיסים... 

וזה גם משהו באוויר.

המלחמה נמשכת בלי תוצאות. כי אין שום אפשרות לסיים אותה. אין תוצאות שיהיו יותר טובות מהמלחמה עצמה. במציאות שיש לנו. לא במציאות כדורית בווקואום. 

ולאט לאט זוחלים למצב רוח של "במערב אין כל חדש" של רמרק, לא כולם, לא עד כדי כך, כמובן. אני מדברת על הכיוון...

מפני שאני פחדנית ומלאת חרדות, הבנתי שאני לא אשרוד את השלב הזה, לסיים כל 12 חלקים הפעם ולעבור לצעד הבא באופן מסודר.

הייתי צריכה לבדוק איך זה יהיה הלאה. 

האם בכלל חישבתי נכון... אדע את זה רק בסוף ממש, כשהכל יהיה תפור ומחובר. אבל בנושא המיקום של סרטי הרגילין... לפניי עשרות אלפים תכים. שכבות נוספות של בד. כל מיני קומבינות מסובכות... אז הייתי חייבת לבדוק. 

שאלה מספר 1: במה לצייר על הצד הימין של הבד? ניסיתי כל מיני. בחרתי שחור b6. לא בולט אבל רואים. ועם הזמן יורד. 

שאלה מספר 2: צבע החוט. בחרתי בסוף זית בהיר. רואים אבל לא בולט. מעולה.

שאלה מספר 3: מיקום המסילות. כאן אני נכנסתי לחרדה בגבול עם פאניקה. עשיתי נשימות, חיבקתי את עצמי, ליטףתי, דיברתי, מצאתי דרך לבדוק שיהיה בסדר לפי הידע הכמעט ולא קיים שלי. 

גזרתי שתי חתיכות רגילין, חיברתי לפי המסילות עם הסיכות (ורק עכשיו חשבתי שבעצם אפשר לתפור את הסוג המסוים הזה של סרט שיש לי ישירות לבד הפנימי ולא להכניס לתוך המסילות... ואולי אעשה ככה  במחוך הבא, הפעם אני עושה לפי... או לא עושה? או כן עושה?...) 

*  *  *  *  *  *

עושה הפסקה להבין מה לעשות...

ו... כן! 

עברתי לצעד (שלב) 3 מ12(או אולי יותר). 

תך מכליב (חיבור), תך זמני, רחב, על כל אחד ואחד מ12 החתיכות של המחוך. יש שם 3 שכבות של בדים. שיש להם נטיה לזוז בין העצבאות תוך כדי תפירה. וזה לא מסתדר עם מה שאני רוצה מהם, שישארו במקום בלי לזוז. אז אעשה את התכים האלה שיחברו את השכבות ביחד ולא יתנו להם לזוז יותר מדי. ואחרי שאתפור את המסילות לסרטי רגילין - אוציא את החוטים. תך זמני לחלוטין. ו...

הנה - הגעתי למחסום הראשון שלי. 

"בזבוז של זמן וחוט!!!!" 

זה ממש כמה שעות, נו שעתיים מינימום שתתפרי את כל התכים האלה - ועוד יותר כדי לפרום!!! כי כמובן שתסתבכי איתם! תתפרי דרך החוט והוא לא יצא בקלות ותצטרכי להשקיע המוווון זמן לפרום. ויפריעו לך לצייר את הקווים ישרים למסילות של רגילין. ובוודאי - בוודאי - יהיו כל מיני דברים שאת עדיין לא מכירה!!!

תסימי סיכות! למה לא לחבר עם סיכות?!!! 

לא בטוח? לא נוח? לא קבוע? בדים זזים בכל זאת? נו באממממממת!!!!... עוד תגידי שהסיכות דוקרים, נו!!! מובן שזה ככה, אבל זמן! אבל חוט!!!

אבל - לא. הפעם אני עושה כמו שצריך. וככה עושים, עם התכים הנורמליים. כי כשמשקיעים לפי ידע שמבוסס על ניסיון של אלפי דורות ומיליארדים של בעלי מקצוע - אז יש בזה גם הגיון, גם תוצאות אחרות וגם הנאה מהתהליך ברמה אחרת.לגמרי...

מאות תכים. וכל תך - מלחמה קטנה. וכל תך - ניצחון קטן. ו... - לא. לא יותר קל בפעם ה10 מאשר בפעם ה1. יותר מהר, כן. יותר קל, לא... 

סך הכל יש 12 צעדים בתפירת המחוך שאני רואה. כמו בכל תהליך שווה, בעצם. אמור להיות 12 צעדים. ככה זה נשמע מכובד.

אני כרגע בשלב מספר 2. תופרת 2 שכבות של בדים (2שכבות של כנבס כותנה לבן שבינם יהיו הסרטים של ריגילין. ובד עיליוני, פשתן דק מהמם לטעמי. שני חלקים בצדדים באלכסון יהיו מפשתן צבע זית כי לא הספיק לי הבת המקורי. זה בסדר, ככה גם היה נהוג בתקופה ההיסטורית, לחבר חתיכות בד בצבעים שונים. 

יש לי 12 חלקים למחוך. נכון לעכשיו מוכנים 9. נשארו עוד 3. ואעבור לשלב הבא...

נהנת ברמות. 

לא רוצה לעשות כלום חוץ מזה.

כואב לי גב עליון, ממש חזק.

גם צוואר.

גם כתפיים.

גם כפות ידיים לאט לאט מתחילים כמובן לכאוב למרות שעושה תרגילים "של תופרת". 

סיימתי סידרה קוריאנית. מחפסת חדשה. 

במיטה שלי תמיד מוצאת סיכות.