מרתון על רגליים שבורות

 

אני לא מרגישה שיש לי זכות לכתוב משהו.

אני מאלה, הנקיים, שעומדים למעלה, מעל כולם...

אני מאלה ששורדים. מנשים וזקנים מסוג הזה שתמיד נשארים לשרוד בזמן שבנים וגברים (והיום גם בנות ונשים אחרות) הולכים למות... 

אין לי מה להגיד חוץ מתודה. 

לכל אחד ואחת שלבשו פעם מדים. 

 

 

אני מיוחדת (כן, בדיוק כמו חינוך מיוחד), אני צריכה משמעות ומטרה בכל דבר, מעשה ותהליך. 

לפני המון המון שנים היו לי חברים בעולם התיאטרון. אז פעם ישבנו מאחרי הבמה, במחסן התחפושות. שוחחנו, שתינו, עישנו - כרגיל, וראיתי מחוך. יפה מוות. נתנו לי למדוד אותו, יחד עם שמלות. זאת הייתה הפעם היחידה בתקופה ארוכה שממש אהבתי איך אני נראת.

מאז מחוך הפך לחלום כזה, פנטזיה. אבל לא יכולתי לקנות (כי לא היה במידות שלי), לא העזתי להזמין (כי לבנות שמנות לא מגיע בגד כזה), ועוד לא ידעתי לתפור.

אחר כך כבר לא היה לי לאן ללכת בזה.

אחר כך שכחתי בכלל על החלום שלי כי במצב השרדות דברים אחרים חשובים..

אחר כך החלום חזר... לוחץ. דורש. מגרד. מגרה... הידיים כבר מדגדגות כמה שנים. הפינטרסט שלי מתפוצץ מהתמונות, שיעורים, הסברים... 

למדתי על המחוכים המון. בדקתי. האמנתי בכל מיני שטויות. הבנתי שהן שטויות. שיניתי את דעתי על המחוכים. 

וכן.

הזמנתי את ה-ספר שכבר שנים הסתכלתי עליו. 

קיבלתי.

קראתי.

בחרתי מחוך... משנת 1780. ועוד אחד, משנת 1790-1800. בניתי בסיס בשיטה ההיסטורית לפי ההסבר של החוקרת שכתבה את הספר. איך היא הבינה והצליחה לנחש ולפענח אותה כי כל חייט כמובן שמר את אומנות השרטוט שלו בסוד. ועל הבסיס הזה בניתי גזרה למחוך בשבילי, איך שרציתי אותו, לקחתי קצת מ1780 וקצת מ1790-1800... 

מצאתי וידעו ביוטיוב שמישהי (אלופה) מראה איך היא תופרת את המחוך מאותה תקופה. ראיתי אותו 50 פעמים. ממשיכה לראות שוב ושוב...

הוצאתי חתיחת בד ששמרתי אותו יותר מ10 שנים. למה? אין לי מושג. לא יכולתי לגעת. שמרתי ל"זה". הגיע הזמן שלו. גם הוצאתי בד שקניתי פעם לפני המון שנים, לא יודעת למה, אני לא משתמשת בדרך כלל בבד כזה, קשוח ולבן. ממש מתאים לשכבות פנימיות של המחוך...

והנה...

מתחיל ה-סשן ה-שבירה ה-עצמאי הכי אכזרי שהיה

כי לא תפרתי אף פעם מחוך

כי לא תפרתי כל כך הרבה בתפירה ידנית

כי אני בטוחה שאני לא מסוגלת לתפור בדיוק ודייקנות נדרשים

כי זה יקח המון שעות עבודה, עשרות וקרוב למאה. אולי יותר

כי יש סיכוי שטעיתי בסרטוט ואראה את זה רק בסוף

כי יש סיכוי שלא אצליח

כי יש סיכוי שהבד לא נכון, לא מתאים

כי יש סיכוי שבחרתי גזרה לא מתאימה לבנית הגוף שלי

כי יש עוד המון גבולות ומחסומים שאני אצתרך לעבור בדרך. לבד. לאט. במהירות של צב עם מחט וחוט בידיים הרועדות מפחד...

 

 

 

 

 

 

מילה גדולה. חזקה. ומרב השימוש כבר לא כל כך אמיתית, האמת...

מה זה? 

מה שקורה או קיים במציאות? אבל - איך אפשר להיות בטוח ולדעת שזה ככה?

(לא אכנס לזה שהעולם הזה הוא עולם השקר וכל מיני וויכוחים דתיים. גם להגדרות של אפלטו וכל פילוסוף אחריו שניסו לחדש לחדד או לשנות את שלו. וגם לכל מיני טילטולים של משוררים וסופרים.)

במקרה פשוט ויום יומי. במקרה שכותבים בפרופיל בסעיף "גבולות": אמת רק אמת ושום דבר חוץ מהאמת. פוווו לשקר וקישתא לשקרנים. 

 

ו... אופס. אני מרימה את העיניים ורואה שזה כתוב על ידיי בנאדם שנמצא בנשויים סגורים וכולכולו דיסקרטי. 

או שהסטטוס שלו לא נכון. או הגיל. או העיר.

או הדרישות לא לפי היכולות. וזה הכי מעצבן, עצוב ומסוכן... 

כשבנאדם עושה דברים שבא לו כי ככה הוא רוצה לראות את עצמו - אבל אין לו תכונות נדרשות. והוא כל כך רוצה שתהיו לו... שבסוף מבלבל ובאמת מתחיל להאמין ש fake it until you make it יכול לעבוד ממש בכל תחום. 

בדרך כלל מאוד מהר שוכחים שהם מזייפים. הם בטוחים שהם כבר מנתחים מקצוענים. או מהנדסים מקצוענים. או שולטים מנוסים. 

מדהים לראות איך המוח משחק במשחקים ההזויים שלו. מלוכלכים. מפחידים.

"אני אמרתי שאני לא משקר אף פעם לאף אחד!"

למה? כי ככה כתוב בפרופיל! (כן, קלאסיקה)

"את חייבת להאמין לי כשאני אומר לך......"

 

אבל - האם הוא משקר?

או מה שהוא אומר - אמת כל עוד הוא מאמין בכל הלב שלו שזה ככה במציאות? וכל עוד אין לו אבחנה של שיזופרניה? 

נגיד, לפני שקיבלתי אבחנה של הפרעות קשב וריכוז במידה חמורה, הייתי בטוחה שהאמת שלי היא - אני לא משקיעה מספיק ומשקרת כשאומרת שאני עושה את כל מה שאני יכולה... ואחרי האבחון התברר, שהאמת היא אחרת.

אז כשגבר אומר שהוא לא מתכוון לזיין ובעוד כרבע שעה מוריד את המכנסיים - הוא שיקר או שינה את דעתו בדרך ושכח להודיע? 

או כשהוא אומר שמציצה זה לא זיון - הוא משקר או באמת אידיות?

או כששולט שדורש שליטה טוטאלית ונותן כדוגמה "את לא יכולה להשתין בלי שאני מרשה לך" בהודעה הבאה כותב "למה את כותבת כל כך הרבה, אל תשכחי שיש לי חיים ואני לא מתכוון להיות בקשר איתך 24/7"... סליחה? ומה עם ההשתנה שלי? כבר בורח לי!!! 

 

חשבתי שזה עובר עם הגיל... 

חשבתי שבגיל 45 ואחרי זה כבר לא אפגוש... 

אבל רודף אחריי השיגעון הזה. ואני מאוד רגישה לשקר. אני מרגישה כשמשקרים. ואני אפילו לא חייבת לקבל תשובה אם גבר לא רוצה לענות. אז בסדר. תגיד לא רוצה. תגיד לא עיניינך. תגיד לכי להזדיין. תגיד לא עכשיו, לא מגיע לך, לא רוצה לדבר על זה כרגע, נגיע לזה, לא נגיע לזה, לא נדבר על זה לעולם, זה גבול שאת לא מתקרבת אליו... 

או כן להגיד את האמת. אני רוצה לזיין אותך. אני לא יודע איך עושים את זה אבל מאוד רוצה ורוצה ללמוד. אני מפנטז. מני מדמיין. אני לא יודע... 

 

פאאאאאק. בא לי גבר בטוח בחולשות וחוזקות שלו ומכיר את עצמו ולא פוחד מלהיות כמו שהוא מול האישה שלו. אני כל כך התעייפתי מהמזויף, מהמשחקים מיותרים, מהשקרים, מהמסיכות לא נכונות... 

זה דורש אומץ, אבל הרבה פחות ממה שנראה. 

אך אחר כך... מאפשר להגיע לרמות האושר בלתי נורמלי...

 

אני בכל זאת חושבת שזה "סתומה" למרות שקיימת מחלוקת ויש אנשים טובי לב שטוענים שזאת רק תמימות שלי ואני בכלל לא סתומה ולא טיפשה ולא... כל מיני מילים טובות ויפות שאני אומרת עליי במקרים האלה...

אני מעדיפה להאמין בטוב שיש באנשים. 

שהם מתכוונים במה שהם אומרים.

שהם מבינים את המשמעות של המילים שהם משתמשים. שקר. אמת .בטחון. הבטחתי. תסמכי. נתתי מילה. מכבד גבולות. רק בהסכמה. קודם כל בני אדם... 

שהם... שהם בני אדם. שיש להם מוח והם משתמשים בו...

ולצערי הרב...

לצערי הרב...

לרוב המקרים...

ברוב המקרים...

וכל פעם כל פעם כל כך כואב ועצוב לראות איך מי שנראה כבן אדם מוריד את המסכה ומראה את הפרצוף האמיתי שלו... 

של יצור אנושי...

ואני עדיין מאמינה, מכוח אחרון, באכזריות ואכזבה, ביאוש של נחשל - שאני טועה. שהוא בנאדם. שזה רק צל נפל מהזווית הלא מצליחה. ועכשיו הענן יעבור והכל יראה בסדר... ושום דבר כמובן לא מסתדר. ובמקרה הטוב לא קורה משהו שמזיק. וככה בדרך כלל. כי אני חמודה ומרגישה עדיין איפה אפשר לסרב ולמה כדי כבר להסכים. וכבר די זקנה ויודעת שאשרוד את הכל. 

 

והאמת

האמת - לא. כבר לא אשרוד את הכל. כמעט ונגמרתי... סתומה וטיפשה שכמוני...

 

נראה לי שמצאתי סוף סוף לפחות סיבה אחת למה אני בורחת מיחסים.

עובדה מוזרה עליי: כל הזמן שאני נמצאת כאן, גם באתר וגם בבדס"מ בכלל, אני עם אדון אחד ויחיד.

(ניסיתי לנסות עם עוד כמה גברים וזה לא הלך. אני מתכוונת לשלב שמגיעים כבר למשימות קטנטנות כאלה, לטעום, אולי אפילו פגישה. אני קוראת לזה "מצב /שלב תמנון" כשבודקים אחד את השניה עם מחושים זהירים ורגישים. לאלה שהכל נגמר כבר בהתכתבות באתר אני בכלל לא מתייחסת.)

וברחתי ממנו כבר כמה פעמים. ואחרי זמן די קצר חידשנו את הקשר וחזרתי. ושוב. ושוב. וכל פעם הבעיה הייתה בי. והכל היה טוב ונהדר עד שאני חוזרת ומלבישה עליי את השייכות. מהר מאוד אחרי זה - אני נכנסת ללחץ, מתחילה ליצור בעיות, מדמיינת ומפנטזת שהכל נורא ובורחת. ובאמת מרגישה נורא והזוי, בלי משחק. בפעם שעברה הייתי כמה שבועות עם התקפי חרדה ופאניקה חמורים. ואני יודעת מה זה. כבר הייתי שם. עברתי את המעגל הזה של גהנום כללי. יש לי תעודה - אבחנה עם כרטיס נכה. 

אזזזז.

בעצם - התשובה בתמונה. אני מהדור של ילדים מוכים. ילדים שקיבלו חגורה לתחת באכזריות ואף אחד לא דאג ללטף או לחבק אחר כך.סטירות לפנים, לראש, לפה היו כל כך רגילים שכבר לא היו נחשבים למשהו יוצא מן הכלל, זאת הייתה תגובה של בנאדם מבוגר (ולפעמים אפילו לא קרוב משפחה) להתנהגות לא רצויה נכון לעכשיו.

ואני, עם הבעיות קשב וריכוז שלי וכל ההיסטוריה של השתוללות מינית בגיל הרך ואונס והתראות מיניות שעברתי ושאף אחד לא ידע אל כלום מכל זה. כי על האבחנה שלי בכלל לא ידעו והיא לא קיימה אז, ועל השאר לא סיפרתי אף פעם לאף אחד ועל הרוב שכחתי. אז בוודאי שאני תמיד תמיד תמיד התנהגדי לא כראוי ותמיד חטפתי. ותמיד לא יכולתי לקלוט, להבין, לנחש מה ה"הרצוי" "הנכון" "המקובל" הזה שכולם רוצים ומחכים ממני. 

ובטח שרציתי לתת להם. 

כי מי רוצה כל הזמן לקבל סטירות לראש שגם ככה כבר כואב כמעט כל הזמן (אחר כך התברר שגם לזה יש אבחנה שאז לא ידעו לאבחן). 

וכמובן - אף אחד לא האמין לי כשאמרתי שכואב לי הראש. שאני משתדלת ולא מצליחה. שאני עושה בדיוק כמו שאמרו לי - אבל לי לא הולך כמו אצל אחרים... 

אז סיכמתי שאני מפלצת.

כי רק למפלצות מכאיבים כשתופשים אותן.

אז מסוכן לי להיות שייכת למישהו, למשהו. 

וכל סוג של יחסים שדומים לשייכות מפחידים אותי פחד מוות. 

 

ואפילו כשאומרים לי שאני מיוחדת. אני מקשיבה - מפלצת... 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לתת מודע שלי, כנראה, יש חוש הומור סוטה. 

הוא החליט שעברתי לשלב הבא בקווסט שלי "למצוא הגביע הקדוש".

(למצוא? או אולי חיפושים? מעניין, בקווסט הזה המטרה היא המציאה או החיפושים עצמם?

גם שאלה מעניינת? 

ומה לדעתכם?)

וכרגיל - המטנה שקיבלתי הייתה עטופה בשכבה עבה של רגשות מהספקטרום השלילי לכל טעם וריח:

זוועה

גועל

אכזבה

כאב רגשי ונפשי

איבוד כבוד עצמי

כעס

חוסר אונים

חוסר ביטחון

בושה

פחד

ועוד ועוד ועוד... 

לא יכנס לפרטים. מתנצלת. יודעת שזה הכי מעניין אך לא. עשיתי. נבהלתי. קפצתי לחקור וואט זה פאק.

התברר שמה שקרה לי זה בכלל אופייני לאנשים שעברו את מה שאני עברתי בילדות שלי. 

וזה לא תירוץ ולא הזמנה להמשיך ולא סיבה לסלוח...

בגידה היא בגידה לא חשובות הסיבות. ואם מלחתכילה לא התכוונתי לבגוד, אז בגידה היא בשבילי סימן שמה שקורה לא מתאים לי. או אני לא מתאימה. שבעצם לא חשוב כי כל זה ריקודי לשון והעיקר: אני משקרת לעצמי...

לדעתי, זה לא בריא להיות במקום, פיזי או לא פיזי, שכדי לשאר בו, אתה חייב לשקר לעצמך. מותר לשקר לכל העולם כמה שבא לך. כל עוד אתה לא משקר לעצמך, כל עוד אתה יודע שאתה משקר, כל עוד אתה לא התחלת להאמין לשקר שלך.

ואני התחלתי.

שקרתי איפושהו, לא שמתי לב, והאמנתי מיד בשקר שלי. 

מה הבעיה עם השקר - יכולים לשאול אותי. בעצם, לא יכולים, אבל לצורך התהליך הריטורי, לדמיין שמישהו שואל.  

שקר מייצר מציאות מוגבלת, לא קיימת, לא פונקציונלית. וכשאני משקרת לעצמי אז אני עוברת פנימית למציאת הזאת השניה. ומתחילה לתקשר עם העולם מהפנטזיה שלי. שזה, בעצם, שיגעון.  

ואני מיד קיבלתי תגובה מהאישיות שלי, מהות שלי, אני שלי. שכבר מלפני כמה שנים סיכמתי איתה שלא משקרים. למרות הכל. האמת הכי כואבת ומכאיבה - אבל רק אמת. וכנראה האמת הזאת עד כדי כך לא רציתי שפספסתי... שיקרתי... 

והתחילו לי התקפי חרדה ופאניקה. והחמירו, בוודאי. עד שהפחו לתמידיים כמעט ובלתי סבילים כבר. שהחלישו אותי עד כדי כך שעשיתי טעות - וקרה מהשכתבתי בתחילת הפוסט...

כן, קיבלתי את העובדה הנוספת עליי. שהיא חלק והמשך של התהליך שבגללו ולקרתו הגעתי לעולם הבדס"מ.

אבל גם הרכנתי את ראשי ואמרתי את האמל לעצמי. ויצאתי מהיחסים שהיו כל כך חשובים וכל כך מעולים ונהדאים ויקרים ומה שלא... בשבילי... 

כי הגיע הזמן. כי התחיל התהליך שפחשתי ממנו, חיכיתי לו, ידעתי שזה יתחיל ושיקתי שעדיין לא... שכבר כן...

ומיד הפסיקו החרדה והפאניקה. 

והדיעו ריקנות, חולשה, עייפות, חוסר רוצון, חוסר כוחות. 

אני כמו באקווריאום. כל העולם בחוץ. אני נהנת ממנו, מלראות, לשמוע, לנשום. אבל זה נשאר בחוץ. לא ממלא אותי פנימית. אני מציירת, רוקמת, שומעת מוזיקה, פילוסופיה, ילדים, יוצאת ויושבת בדשה, הולכת בעיר... וזה לא ממלא. אני עדיין מאוד חלשה... 

האקווריאום לא נשבר. ואני שוכבת בתוכו, שוב שבורה לחתיכות. מנסה לרכוש כוחות כדי לחבר את עצמי שוב מחדש. ואין לי כוחות. בתוך האקווריאום אין ממה להטעין. אין סכנה. ואין התענה... אבל מי ישבור את האקווריאום? כאן השאלה...