התלבטות.
אם פעם איכשהו איפושהו מישהו יבקש שאתאר את עמצי במילה אחת זאת תהיה המילה. המצב התמידי שלי. הקללה התמידית שלי. כשלמדתי שפות והתעסקתי עם טקסטים, בהתחלה כמגיהה, אחר כך כעורכת, כמתרגמ, ובסוף - התענוג המושלם - כחוקרת ספרות, פילולוג ... אוווווו.... כמה קל ונעים ובטוח זה היה... הכל היה ברור, מבריק, זוהר. כן, בהתחלה כל טקסט הוא מבוך עם מלקודות, שבילים מזויפים, נשף מסכות, חידות, משחקים עם כללים לא ידועים מראש... אבל יש טכניקות איך לעבוד עם כל זה, ידועות, כלליות וגם אלה שלאט לאט אתה בונה ויוצר לעצמך. ובסוף כשאתה נכנס לתוך המבוך הזה כבר בפעם ה100, ה1000, האחרונה עם המפה ומילון ואלבום עם פרצופים אמיתיים וסיפורי חיים של כל אחד ואחת בתוך הטקסט הזה... כשה המבוך הזה הוא כולו שלך... אתה יודע בדיוק על מה הטקסט המטורף הזה. למה הוא קיים בעולם. למה הוא הגיע לעולם ו בחר דווקא בתקופה הזות ובסופר הזה...
אין הרגשה יותר מזה...
בעולם "אמיתי" הכל מסובך. הכל לא ברור. הכל מהר ומזויף. הכל שקר. טקסט יכול לעשות מיליון דברים. דבר אחד הוא לא עושה לעולם.
טקסט לא משקר.
והעולם ה"אמיתי" משקר כל הזמן. אנשים משקרים לעצמם. לאחרים. ומאמינים בשקרים שלהם בלב שלם. מבטיחים - ובעוד שעה עושים ממש להפך. וכשאומרים להם "אבל תראה, זה לא מסתדר!" - לא רואים כלום. אז מה? "לא התכוונתי". אז למה להגיד "שחור" אם מתכוונים "פיתה"? למה "לטובתך" אם "לא אכפת"? ואפשר להבין כשאומרים ככה לצורך מניפולציה, כדי להשיג משהו, להשתמש ואחר כך לזרוק. לא!!!! "לא התכוונתי"!!!!
וכשאני מבקשת להסביר מה הכוונה - אני חוצפנית, לא מנומסת, אוכלת ת'מוח, נכנסת למעיים, גסה ומה לא....
אם רק היה לי מותר ואפשרי לברוח מכל העולם שיש בו אנשים ולחיות באי בודד בין הספרים וסרטים...
כל כך קשה כל הזמן להיות בהתלבטות שלא הבנתי נכון ושוב הולכת ליפול ולקבל רק כאב...
