מהשבוע השלישית למלחמה התחלתי לרקום את ה"יומן המלחמה" שלי. לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי לתפור הזמנות במכונה או ביד, לא יכולתי לתפור בובות, לרקום משהו מתוכנן ושיש לו צורה. לא יכולתי לסרוג, לצייר, כלום, נישט, אפס... וכאב פנימי לחץ מבפנים ודרש לתת לו דרך להתבטא. באמצע בכי קורע קפצתי מהמזרן ברצפת החדר שלי ורצתי לבדים, הוצאתי פישתן גם, לא מעובד, הכי טבעי שיש קרעתי ממנו חטיכה 80 על 60, הוצאתי כל מיני שאריות בדים אהובים ולא כל כך והתחלתי לזרוק את החטיכות הקטנון על הפשתן. סידרתי אותם איכשהו. אחר כך הוצאתי שאריות של חוטים מהזבל של מכונת תפירה וגם שמתי על הפשתן. חיזקתי עם סיכות והתחלתי לתפור. בלי תכנון, בלי רעיון, בלי כלום. תפירה חופשית עם תפר בסיסי...
רקידעתי, שזאת המילחמה.
ושחייבת להכניס בתוכו את כל החייל זצ"ל.
ואת כל היישוב שפגעו ב7.10. ותאריכים...
ואני מוסיפה ומוסיפה לכים אדומים עבור כל חייל. ותמיד נמצאת מאחורי המספר...
ומוסיפה. ומוסיפה. ומוסיפה. וגם שבילים של תפרים. ועוד תאריחים, ושמות... עוד יש לי רשימה...