לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 8:46
אוף. חרא של מצב רוח. מרגיש שהכל לוחץ, כמו מכבש כבד על ראשי.
אין לי כוח להתחיל עוד שבוע של עבודה. שוב חישובים, שוב שרטוטים, שוב צעקות מהשרטטת, שוב הרגשה שלא מעריכים שום דבר שאני עושה, וכך זורם לו עוד שבוע ועוד שבוע, כמו נהר אדיר מימדים ששום דבר לא יעצור בעדו.
אני בדיכאון סמוי, מחייך ומתנהג כרגיל אבל מרגיש שאני גווע מבפנים.
אני מתכחש לזה שאני בדיכאון כבר הרבה זמן. גם כשהייתי איתה, זו שאהבתי ושלמדתי ממנה המון, הייתי בדיכאון.
"אתה חייב ללמוד לאהוב את עצמך יותר", אמרה זו שאהבתי.
"אחרת אף אחת לא תאהב אותך, אם לא תאהב את עצמך".
ושאלתי את עצמי בלב : "האם יש מישהו שבאמת אוהב את עצמו ?"
"האם זה בכלל נורמלי לאהוב את עצמך ?"
ואולי זה בכלל לא הדבר הנכון לעשות. אולי בכלל המטרה של זוגיות היא להרגיש שמישהו אוהב אותנו ולצמוח יחד איתו ? נמאס לי כבר מכל הפסיכולוגים שמשכנעים אותך "לאהוב את עצמך"... כן - אני אוהב את עצמי - עד גבול מסויים. אני לא עומד מול המראה ואומר לעצמי כמה שאני חכם, יפה ומקסים. קודם כל כי אני לא מרגיש שאני כזה במאה אחוז. יש לי את החסרונות שלי. ודבר שני, אני לא אנסה להאדיר את עצמי בעיני עצמי רק כדי להרגיש טוב יותר. האם זה מה שפסיכולוגים רוצים שנעשה ? שנהפוך לנרקסיסטים חסרי תקנה ?
מדוע אני היחיד בעולם שרואה במעט חוסר ביטחון תכונה חיובית ?
מדוע אני אוהב כאשר בת זוגתי היא מעט חסרת ביטחון ?
אני מרגיש שאני היחיד בעולם שמרגיש שזו תכונה אנושית לחלוטין.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שיחה זורמת, קולחת, בחורה מעניינת, אינטליגנטית, פתוחה, נעימה.
"כיף לי לדבר איתך, אתה נשמע לי מקסים"
"גם את, אני כבר סקרן לדעת איך את נראית".
"אני נראית טוב, אל תדאג".
"לא דואג", אמרתי.
תקוות מציפות אותי. כבר המון זמן שלא דיברתי עם מישהי חמודה כל כך.
אולי יש כאן התחלה של משהו, חושב לעצמי.
השיחה ממשיכה, שני החוטים שלי נשזרים זה בזה, מתאחדים לקו מחשבה אחד.
"תשמע, יש משהו אחד שנורא חשוב לי", אמרה.
"אני מצטערת אם זה נשמע קצת שטחי".
"אני שומע", אמרתי.
"אני מקווה שאתה גבוה, אני לא גבוהה אמנם, 160, אבל זה נורא חשוב לי".
"אני 172, צר לי לאכזב אותך", אמרתי בלב כבד ומלא אכזבה ממנה.
"אוי, אוף, טוב, אז היה נעים לדבר איתך, באמת, חבל שלא יצא מזה משהו, אני מצטערת"
"חבל גם לי", אמרתי.
אין לי אפילו מה לומר על זה, כל דמותה הוירטואלית החיננית התמוססה לה ברגע.
אולי תסכימו איתה, ואולי לא, אולי זה יראה לכם שטחי ואולי דווקא בכלל לא.
לא ממש אכפת לי - זה מה שאני - 172 סמ', מקצות הבהונות ועד לשיער שעל ראשי.
ממתי זה הפך להיות פרמטר כל כך חשוב ?
ואני לתומי חשבתי שטום קרוז (שנמוך ממני אגב), שיהודה לוי (שלדעתי גם נמוך ממני), שמל גיבסון (שמאד נמוך ממני) - שינו את נקודת מבטן של הנשים על גברים.
מסתבר שטעיתי.
לפעמים אני מרגיש שעדיף שהייתי טיפש, מכוער, בעל אופי מעצבן, משעמם, עצלן, ריקני, וקר, ובלבד שאלוהים היה מעניק לי עוד כמה סנטימטרים לגובה.
האם זה העולם שאנו חיים בו ? מעולם לא חשבתי על בחורה במונחים של סנטימטרים, זה נכון שאני אוהב להיות גבוה מבת זוגתי, אבל מעולם לא חשבתי שהיא צריכה להיות מאד נמוכה ממני. שתהיה נמוכה עד כדי שתוכל לשים ראש על כתפי. זה מספק אותי.
כשאביא ילדים לעולם, ואם יהיה לי בן זכר, אני אדאג שישנו את הגן שלו כך שיהיה גבוה. יהיו לו חיים קלים יותר, זה בטוח.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היא מתקשרת אלי אתמול בלילה, רוצה שאבוא אליה קצת. בשביל מה ? הרי הבנו כבר שלא יהיה ביננו כלום, את ילדה בת 20, אני מבוגר מדי ממך, את רוצה להזדיין, אבל לא איתי, אז בשביל מה ?
"אני לא רוצה ידידות", אמרתי לה.
"אתה לא יודע מה אתה מפסיד", אמרה.
"היו לי מספיק ידידות בחיי, אני רוצה לשכב איתך, אני נמשך אלייך. אני צריך מגע פיזי, צריך חיבוק".
"אני אתן לך חיבוק, רק תבוא".
"לא. אני לא אבוא. אני לא אבזבז את הזמן שלי על משהו חסר המשכיות. את סתם מחפשת מישהו שיעביר לך את הזמן כי משעמם לך, זה לא בשבילי".
"את לא נמשכת אולי, או שסתם לא בא לך עליי, לא יודע מה את רוצה ממני".
"נעים לי איתך", אמרה. "אתה מקסים", הוסיפה.
"זה לא מספק אותי, אני זקוק למשהו יותר מזה".
"את בחורה מקסימה", אמרתי, "וכיף לי איתך", "אבל אני לא בנוי לקשר של ידידות, לפחות לא כרגע, אני זקוק למישהי שתיתן לי חום, שאוכל להעניק אני לה, שנוכל לבנות משהו יחד, עולם של שנינו, היה לי את זה בעבר, אני יודע מה אני מחפש", אמרתי.
"אני צריכה שיחזרו אחריי, שיראו לי שרוצים אותי, שאוהבים אותי, זה גורם לי לרצות להזדיין"
ובאותה נשימה אמרה : "אני גם צריכה שיראו לי שלא אכפת ממני, שזה יגרה אותי לרצות את הגבר יותר, אתה מבין אותי ? "
"לא", אמרתי.
"טוב, לא משנה, אתה לא רוצה לבוא - אל תבוא", אמרה בטון ספק כועס ספק מאוכזב.
"אני מצטער, מתוקה, אולי בפעם אחרת", אמרתי, ביודעי שאני לא באמת יודע אם תהיה פעם אחרת.
"טוב, אז לילה טוב".
"לילה טוב".
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רצית שאכתוב בלוג אישי יותר. רצית שיהיה בו יותר משהו ממני.
מקווה שסיפקתי משהו מן הסחורה. 😄
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
צייר שאני מאד מעריך ואוהב כבר מילדות. H.R GIGER. אבל הפעם לא אשים דווקא אחד מהציורים המפורסמים של היוצר הנפלא. אלא משהו שונה. בשחור ולבן. ציור דיו.
כשהייתי ילד, לפני שהיכרתי בכלל את הציורים שלו, תמיד פחדתי ממרתפים, פחדתי מהם אבל אהבתי אותם. הייתי בונה לי מרתפים חשוכים מלגו. הייתי חולם על פירי מעליות בלילה. קסמה לי תמיד תחושת החושך, ריח התחב של המקלט בבניין. האור העמום הצהוב על הקיר, כאשר מעין "כלוב" עוטף את מכסה המנורה. במלחמת המפרץ הראשונה, אני חושב שהייתי הפסיכי היחידי שנהנה מתחושת הירידה למקלט. 😄
הציור הזה שאתם רואים, הוא במסגרת קבוצה של ציורים שנקראת Shafts....
אני אישית מרגיש חוסר אונים מסויים כשאני מביט בציור הזה.
ומכמה סיבות :
המדרגות, שיורדות לתוך תהום אינסופי שלא מגיע לשום מקום מוגדר.
האינסופיות של החלל לכיוון האופק, והשחור שמאיים להשתלט על האופק.
וכמובן - מדרגות העץ, אשר אין להן מעקה....
נסו לדמיין את עצמכם יורדים במדרגות האלו אל התהום.. לא מחזיקים בשום מעקה. לצידכם תהום אינסופי, רעש המדרגות מהעץ חורק באוזניכם ונותן לכם תחושה שהנה, עוד רגע, ישבר לו דרגש ואתם תיפלו. ואם תיפלו - במה תיאחזו ? הרי אין מעקה...
לפעמים אני מרגיש ככה, גם מבלי לרדת במדרגות העץ.
גם אתם ?
