Fade Into New Horizons

לפני עניין הזוגיות :

הלוואי ובמקום לכתוב בבלוג הייתי יכול להשמיע ברקע מוסיקה.... לפעמים מוסיקה יכולה לעביר תחושות רגעיות אולי אפילו טוב יותר..
או אולי לשלב בין השניים - שאתם תקראו וברקע תישמע המוסיקה...

נשמע דבילי... אני יודע. יש לי ימים כאלה. סורי..

ועכשיו לעניין :

זה זמן רב שאני מתחבט בשאלה האם אפשר למצוא זוגיות כאן בכלוב.
מאז שגיליתי שאני נמשך לבדסמ ולצד השולט במיוחד, אני מרגיש שיהיה לי קשה להתפשר על קשר ונילי לחלוטין במה שקשור לסקס. זה יהיה חסר לי.
וזאת למרות שאני לא מגדיר את עצמי כטיפוס בדסמי כלל. אני חושב שאני וניל קינקי. לא נהנה מהענקת כאב אלא יותר מהכוחניות שבעניין, ובמיוחד אני יודע שבחורה קינקית, אוהבת סקס ויודעת להנות ממנו, במיוחד משום שיש לה פחות עכבות ומוכנה לזרום עם הדמיון ועם הפרטנר שלה על מנת להגיע לשיאים חדשים של ריגוש.

אני מגדיר את עצמי כטיפוס מאד מיני אבל לא אחד שרק הסקס הוא מה שחשוב לו. מאד חשובה לי אינטליגנציה, חום, סגנון דיבור, השכלה, משפחה, הרצון להקים משפחה, תחומי עניין ויציבות. רק עם אחת כזו אני חושב שהייתי מסוגל באמת לרצות קשר רציני של אהבה.

פעמים רבות אמרתי לעצמי שאני עוזב את הכלוב ולא חוזר לכאן, במיוחד אחרי שהבנתי שיש כאן הרבה בחורות שמחליפות פרטנרים כמו שאני מחליף גרביים, ובחורות שמתקשות לפתח קשר רציני ויציב, אולי בגלל יצר ההרפתקנות שמנקר בהן והן רוצות לדעת מהכל, לטעום מהכל, ולבחור את האחד.. אבל מצד שני - מי לא כזה בעצם ? גם אני לפעמים רוצה לטעום מכל מטעמי השולחן בטרם אבחר משהו להישאר איתו, כך שאיני יכול להאשים אותן ואני מבין אותן.

מפחיד אותי, להתאהב במישהי ונילית, וכשאחשוף את נטיותי הבדסמיות היא תיבהל, תתקרר, והקשר יפסק. זאת למרות שעמדתי בסיטואציה הזו בעבר ודווקא לא זכיתי לתגובה קרירה. אני תוהה האם עליי לכבוש את יצרי ולשמור את הרצון שלי להיות קינקי לעצמי, מבלי לחשוף אותו עד לשלב מאוחר מספיק של פתיחות והבנה הדדית, או האם לחשוף את הצד הקינקי שלי כבר בשלבים מוקדמים.. זו התלבטות לא פשוטה, שכן, אם אחכה יותר מדי זמן, אני מבזבז זמן יקר על בת זוג שאולי היא לא בשבילי. ואם אספר מוקדם מדי אני מסתכן בכך שהיא לא תהיה מספיק פתוחה כדי לזרום איתי, ועם התשוקות החבויות שלה.

אני בטוח שאי שם בנבכי הכלוב, קיימת אותה האחת, שהיא בחורה שיודעת להעניק אהבה וחום כמוני, לא מפחדת להיות רגישה ושברירית לידי, ומספיק רגישה כדי להבין שגם אני יכול להיות רגיש לפעמים, עצבני לפעמים ועצוב ופגוע לפעמים, כי אני אנושי.
עוד לא הרמתי ידי מלנסות את מזלי למרות שמשהו אומר לי שאני חי באשליות ושכאן בכלוב לא אמצא את מבוקשי.

שלא תבינו לא נכון - אני לא נגד יחסים על בסיס מיני בלבד. או סטוצים. אין לי בעיה עם זה בכלל אם שני הצדדים מבינים ומסכימים שזה סוג הקשר. השאלה שלי היא האם ניתן למצוא כאן קשר אמיתי ורציני ולא רק לשם ההנאה מהסקס ?

האם המקום הזה הוא באמת מקום שיכול למזג בין שני אנשים שמחפשים זוגיות ואהבה, ולצידה מין סוער ומגוון ? או שכל מה שנמצא מאחורי החזות המבטיחה של הכלוב הוא רק כור היתוך למציאת סטוצים, ומהווה רק תחנת מעבר להגשמת פנטזיות ותשוקות בדרך לקשר האמיתי ?

מדוע הכל צריך להיות מסובך ולא מובן ?
למה אנשים לא אומרים באמת מה הם מרגישים. בלי להסתיר, מבלי לרמוז, מבלי לחכות שהצד השני ינחש. למה אנשים אומרים דברים שתמיד נשמעים דו משמעיים ? דברים יפים מחד אבל פוצעים מאידך.
הייתי רוצה שיום אחד יוכרז בעולם על "יום הורדת המסיכות". כל אחד יאמר את מה שיושב לו באמת על הלב, בני זוג ישימו ראש זה על כתפה של זו ויבכו על מה שמציק להם, ולשם שינוי ידברו, לא ירמזו, לא יטפטפו מידע. אלא פשוט יסתכלו זה לזו בעיניים ויאמרו את שעל ליבם.

מדוע מישהי אומרת לך : "אתה בכלל לא יודע מה עובר עלי" - נכון ! אני לא יודע ! בואי ותספרי לי ! אני רוצה לדעת, אני רוצה לשמוע, אני רוצה לעזור ולהבין ולא לנחש.
לא רוצה לחשוב שזה בגללי, או לנחש שזה בגלל מישהו אחר - רוצה שתאמרי לי מדוע את עצובה, מה מעיק עלייך, מדוע את קרירה.... ואם זה בגללי אני רוצה לדעת מזה. רוצה לדעת אם זה משהו שאני יכול לשנות, או משהו שעשיתי ולא הייתי מודע אליו.

למה בני האדם מסבכים כל דבר ? למה אי אפשר פשוט לנהוג -

בכנות.

משום מה בזמן האחרון אין לי כוח לכתוב בכלל.
זה לא שאין לי מה לומר, אלא אני מרגיש שפשוט הכל כבד מדי בשביל לחלוק אותו עם אנשים זרים. ואולי זה רק נראה כבד מהזווית שלי ובכלל הדברים הרבה יותר פשוטים ומובנים וקלילים.

אמרה לי מישהי מהכלוב :"ומה יוצא לך מביקורם של זרים בבלוג שלך ?"
והאמת היא שאני באמת לא יודע.... אולי אני רודף פרסום, למרות שאת מספר הקוראים של הבלוג אפשר למנות על יד אחת..., אולי אני סתם חשפן של רגשות, שבמקום לפשוט את תחתוני הטנגה שלו - אני פושט וחושף את רגשותיי לכל, אולי אני סתם משועמם, ואולי אני מצפש שככה יכירו אותי יותר, שאותה אחת שנמצאת לה אי שם, ליבה ימס מכוחן של המילים, תעלה על סוסה הצחור ותצא אלי בדהרה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

אני הולך לומר כאן משהו שאולי לא ימצא חן בעיני רבים בכלוב :

אני לא מרגיש שייך לכאן. ולא בגלל שאני לא קינקי. אני דווקא כן. מאד. ולא בגלל שאני לא אוהב שליטה כי אני אוהב. מאד. ומי שמכירה אותי יודעת שמפלס החרמנות אצלי לעתים עולה על גדותיו ופורץ מכל עבר. אני אוהב נשים, אני אוהב סקס, אני אוהב לשלוט, אני אוהב לאהוב, אני אוהב לזיין בכוח, לחבק ברכות, לנשק בתשוקה ולעטוף באהבה.

אבל אני לא מרגיש שייך לכאן.

וזה בגלל שאני לא אוהב את חוסר המונוגמיות בכלוב. אני לא אוהב את פריצת הגבולות האינטימיים של מה שבינו לבינה. אני רואה בבדסמ משהו אינטימי, משהו אישי, ולא משהו שצריך להחצין אותו בראש חוצות. בדסמ זה לא רוק כבד - זאת לא פוזה, לא אופנה, לא משהו שעושים כי "כל החבר'ה" עושים (ואני דווקא אוהב מטאל).
נשלטות בכלוב עוברות משולט לשולט, לעתים שולט שולט על כמה סאביות בו זמנית או שלנשלטת ישנם כמה אדונים... זה לא אני. זה לא בשבילי.

אני מציץ בפרופילים של שולטים מדי פעם - כמה פוזה, כמה שטויות. כל אחד כותב כמה הזין שלו יותר ארוך או כמה שהוא יותר אינטליגנט ומוכשר, או שישנם כאלה שמתחילים למרוח את הפרופיל עם שירים - בטח כאלה שבקושי קראו ספר מימיהם ועכשיו האינטלקטואל פשוט פורץ מהם....
או אלה שכותבים כמה שעולם הבדסמ הוא עולם מרתק וקסום, או מצהירים על עצמם כיצד הם הם, ולא מישהו אחר, יובילו את הסאבית לחוף מבטחים.... שם תגלה לראשונה את קסם הבדסמ והשליטה.... ויש את אלה שגם מספרים כמה הם עשירים, או חתיכים או מנהלים עסקי נדל"ן בחו"ל או שאר ירקות...

חבר'ה - קאט דה בולשיט ! אוקיי ? תפסיקו עם השטויות האלה ותתחילו להיות אתם עצמכם, בלי כל הפוזות המלאכותיות האלה, ובלי להפוך את הבדסמ למין עולם של פנטזיה....צאו מהפוזה המשיחית הזו של כוהני השליטה ותפסיקו להאדיר את שמכם לפני כל עדר הסאביות...זה לא עושה רושם על אף אחת...


לעתים אחרי שוטטות בכלוב ובינות לפרופילים אני מרגיש איך הסקס יורד לדרגה כל כך נמוכה, כיצד אף אחד לא נותן לאקט את הערך שלו, ואיך המקום הזה הוא סופרמרקט של זיונים. זה לא מה שזה אמור להיות, לדעתי. לא כך דמיינתי את המקום הזה בהתחלה.

בוודאי שאני מכליל מעט, ויש כאן לא מעט בחורים ובחורות נפלאים אבל בגדול - זוהי תחושתי. וחבל לי שזה כך.

ביום חמישי, כאשר חזרתי מהעבודה בדרכי לרכבת, עברתי דרך קניון עזריאלי.
השעה היתה בערך שמונה וחצי.
הלכתי לי במסדרון החנויות, ולפתע צדו עיני בחורה שמוכרת לי יושבת על הספסל.
היא זיהתה אותי מיד. אני נעמדתי המום, קפאתי במקומי.
זו היתה חברה לשעבר שלי, ארבע שנים חלפו מאז שסיימתי ביוזמתי את הקשר איתה שנמשך 4 וחצי חודשים.
במהלך הקשר שהיה ביננו נפרדתי ממנה פעם נוספת, באמצע, וחזרתי אליה שוב.
זו היתה אז תקופה לא קלה עבורי, כי היא היתה קשר שנולד סתם כך, ללא התאהבות אמיתית, ובעיקר כי הייתי שבור ומרוסק אחרי קשר רציני של 4 שנים עם מישהי אחרת, שסיימה איתי את הקשר, שיכול היה להוביל לחתונה.

הצורה שבה סיימתי את הקשר עם הבחורה שפגשתי בקניון, נעמה שמה, היתה אכזרית נורא.
הייתי כבול לקשר הקודם, והבחורה הקודמת שיחקה בי הלוך ושוב בין רוצה ולא רוצה וכאשר ראתה שיש לי חברה חדשה, הבטיחה לי שאם אסיים את הקשר - היא תשוב אלי לתמיד.

נעמה, הבחורה מהקניון, היתה בחורה נאה, מעט מלאה, שילוב מעניין של ג'ודי פוסטר ואלן האנט, אבל היה לי קשה מאד להתאהב בה. גם הסקס שלנו לא היה במיטבו, ואני הייתי שוכב איתה וחושב על האקסית שלי.
אל תשאלו אותי :"אז מדוע היית איתה ?" כי התשובה לא ברורה גם לי. אני מניח שרציתי להתקדם הלאה, לראות שישנם חיים גם אחרי האקסית, ולכן סחבתי את הקשר עוד קצת ועוד קצת.

ביום שהאקסית הבטיחה לי שתחזור אלי, התקשרתי לנעמה והסברתי לה שאנחנו נפרדים. היא שאלה מדוע ולמה, ובכתה בטלפון. היא התאהבה בי מאד.
עניתי לה במילים האלה כאשר ראיתי שאין מוצא ושהיא מבקשת לבוא לראות אותי :
אמרתי לה :"נעמה, אני לא אוהב אותך, לא אהבתי אותך, ולא אוהב אותך בעתיד, אני מצטער, אבל זה המצב".
וכך הסתיים הקשר.

האמת היא שהיא לא היתה בחורה כל כך נוראית. להפך - היא השתדלה מאד לפנק אותי, לקנות לי מתנות ולהרעיף עליי המון אהבה. מכתבי האהבה שלה שמורים אצלי במחשב אי שם, והיא באמת השתדלה שהקשר יצליח.
אבל אני לא הייתי במקום שבו היא נמצאה, ליבי היה של אחרת, של האקסית.

מה עושים עכשיו ? איך מדברים עם בחורה שזרקתי ? ועוד בצורה כה אכזרית ? מעולם לא נתקלתי עדיין באקסית שלי באמצע הרחוב.

התקדמתי לעברה ואפילו הכנתי את עצמי נפשית לקבל סטירה הגונה.
הייתי בטוח שאני הולך לקבל סטירה, נקמה על הפרידה.

להפתעתי היא ניגשה אלי ופרשה את ידיה לחבק אותי.
לא ממש ידעתי מה לעשות אז חיבקתי אותה בחזרה.
אמרתי לה שהיא נראית נהדר, ובאמת לא שיקרתי, היא באמת נראתה נהדר. 4 השנים שעברו משום מה רק הטיבו איתה ,והיא היום בת 27 ונראית אפילו יותר טוב משנראתה כאשר יצאנו.
היא למדה באוניברסיטת חיפה ואני בטכניון.
היתה מבשלת לי ארוחות ערב, מכירה לי את כל חברותיה, וכבר תכננה לקנות מיטה זוגית לדירה שלה בקיבוץ בצפון.

"וואהו - לא השתנית בכלל", היא אומרת לי. "כאילו לא עברו 4 שנים מאז", "ממש לא הזדקנת".
"גם את...כלומר...דווקא כן השתנית.. את נראית נהדר.. כלומר.. גם אז נראית נהדר.. אבל היום יותר.." גמגמתי... האמת היא שרציתי לקבור את עצמי במחילה מתחת לאדמה, רציתי להיעלם באותו הרגע.

כך דיברנו קצת על החיים ועל העבודה החדשה שמצאתי במשרד מהנדסים בת"א והיא עצמה עובדת בת"א, מנהלת משרד. היא שאלה אותי אם התחתנתי או אם יש לי מישהי, ואמרתי שאני בתקופה לא מדהימה כרגע, שאני מחפש אבל כבר לא יודע כל כך מה...
לא שאלתי אותה על קשריה הרומנטיים אבל האמת היא שזה גם לא עניין אותי במיוחד כי לא חשבתי לרגע לחדש את הקשר, מה שהיה היה ונגמר.

הייתי חייב לנקות את המצפון שלי איתה, ואמרתי לה שאני חייב לומר לה משהו.
אמרתי לה שלמרות הצורה המכוערת שבה סיימתי את הקשר, היא היתה מקסימה, ותמיד נתנה לי רגש ואהבה, והסיבה שגמרתי איתה היתה שהייתי כבול עדיין לקשר הקודם.
אפילו סיפרתי לה שעזבתי אותה למען האקסית שהבטיחה שתחזור אלי.

היא שאלה אותי : "נו - והיא חזרה אלייך ?"
עניתי : "כן - לשבועיים בדיוק.. עד שחזרה בה"..

כך קישקשנו עוד קצת, והלב שלי דפק בחוזקה. אני שונא לפגוש אנשים מהעבר. זה מעורר בי פלאשבקים לא נעימים, שאני מנסה להדחיק.

לסיום השיחה, הראיתי לה ששמרתי הודעה שלה בפלאפון מלפני 4 שנים.. סתם הודעה שטותית, אבל זה ריגש אותה נורא, ומשום מה היא ביקשה את מספר הטלפון שלי, "סתם ככה - שיהיה", אמרה..
האמת היא שלא ממש רציתי לתת לה אותו כי אין לי שום כוונה לחדש את הקשר, אבל נתתי בכל זאת, כי היא ביקשה. אני מאד מקווה שמתוך נימוס.

ידידת נפש שלי, אמרה לי פעם :"למה את שומר את כל ההודעות האלה בפלאפון שלך ? זה מביא אנרגיות רעות, אתה לא מבין ?" - אז הנה, ידידה שלי, מצאתי סוף סוף שימוש להודעות.. 😄 אבל את צודקת... זה רק גורם לי לסחוב איתי אנרגיות רעות.

יש אנשים, שמרגישים בנוח לסיים קשרים.
אני לא. אני לא אוהב לפגוע, אבל לעתים אין ברירה, לעתים פשוט לא מתאימים. או שלא מתאימים באותו הרגע, כי הרגשות לא מספיק חזקים.

התחבקנו שוב והרגשתי שהיא ממש מחבקת אותי בחוזקה.
תהיתי כיצד היא מסוגלת לחבק אותי כך - אני במקומה הייתי סוטר לי או לכל היותר אומר לי שלום ידידותי. כנראה שהיא באמת אהבה אותי, ולמרות שאין לי כוונה לחזור אליה - הדבר גרם לי הרגשה טובה. זו הרגשה נעימה לחוש נאהב.

הלכתי משם בתחושה טובה. בתחושה שהמצפון שלי נקי יותר. שהיא יודעת כעת שהיא היתה בסדר בקשר ושזה אני שלא הייתי בשל מספיק עבורה. וזה היה חשוב לי שהיא תדע את זה. שהיא תדע שגם אם סיימתי את הקשר, זה לא אומר שזה בגללה.

יש לנו מדינה כל כך קטנה, פוגשים פנים מן העבר, כך סתם באמצע היום בת"א....

To err is human
To forgive - devine

זה עצוב.
ואני עד עכשיו לא קולט שהיא באמת נעלמה.
החתולה שלי.
שגידלתי במשך 4 שנים ואולי יותר.

סטינקה (והיא ממש לא מסריחה - להפך, רחוצה ונקייה וריחנית)

גידלתי אותה במסירות במעונות בטכניון.
קיבלתי אותה בירושה מידידה שגרה לידי במעונות.
4 שנים היא אכלה בתיאבון מוגבר את הביסלי היבש שלה, ישנה במיטתי יחד עם בת הזוג שלי שהתחלפה לה מדי פעם. כולם אמרו שהיא שמנה מדי, ואני תמיד הסברתי שהיא מעוקרת ולכן משמינה, או שבעצם היא באמת היתה סתם שמנה ולא עשתה מספיק כושר.

כאשר עזבתי את הטכניון, לקחתי אותה הביתה, למרכז.. היא היתה מבועתת בהתחלה, אבל הסתגלה מהר מאד לשאר החתולים בגינה, וגם לכלב, שאפילו היה מעט מיודד איתה.
וכך עברה לה יותר מחצי שנה.

השבוע, יום יומיים לפני יום העצמאות, היא נעלמה.
בפעם הראשונה מאז שהגיעה לכאן.
וזה מאד לא אופייני לה. היא בדרך כלל מתייצבת לה בשבע בבוקר בחלון של המטבח - מסתכלת מי יורד ראשון לעשות קפה, וקוראת לו שיתן לה את האוכל שלה.
וכך גם בצהריים ובערב.

אני מעריך, שסטינקה שלי כבר מזמן הפכה לקבב בתוך איזו פיתה של תילאנדי. זה לא חדש, שתיאלנדים באיזור שאני גר בו מחפשים להם ארוחה דשנה, וסטינקה שלי היתה חתולה עם הרבה שומן עסיסי....

או שאולי סטינקה שלי יצאה לה לטרק ברחבי העיר, רצתה לראות עולם, להכיר חברים, לנקות את הראש אחרי שהותה בטכניון המייגע (יותר מדי מתמטיקה, אמרה לעצמה), והחליטה ש"זה עכשיו או לעולם לא", לטייל בעולם שבחוץ.

או שאולי סטינקה שלי לא ראתה מספיק טלוויזיה, ולא שמעה מספיק גלגלצ, ולא ידעה שצריך להיזהר בכבישים. אם היא היתה רואה "דובי דובי דוברמן" אולי היתה מסתכלת לצדדים לפני שחצתה - אבל מצד שני - איזה חתול מקשיב לכלב שחור ודביל ?

אבל מה זה משנה, היא נעלמה, וקשה לי להאמין שהיא יצאה לטייל.. החתולה שלי היתה כל כך מפונקת, שלינה בשטח, בין עשבים שוטים וכלבים משוטטים, זה לא ממש הפנטזיה שלה.

ואני מקדיש את הבלוג הזה לחתולה מקסימה, שידעה לדבר בשפתה עם בני אדם, היתה ישנה על הכרית שלי כשהיתה מרגישה שעצוב לי, היתה באה לשבת על ברכיי בזמן משחק של מכבי, וכל כך אהבה שעושים לה נעים בבטן..

היי שלום, סטינקה.











[

לפני כמה ימים נתבקשתי על ידי אחותי להיכנס בדרכי לחנות סקס..

המטרה : למצוא ויברטור הולם ומתאים כמתנת יום הולדת לחברה טובה שלה.
האמצעים : 200 שקלים.
תוכנית הפעולה : להיכנס לחנות, לבחון את המבחר, ולהחליט.

אמנם זו לא הפעם הראשונה שאני נכנס לחנויות סקס אבל הפעם היה זה ביקור מעט שונה..

לחנות נכנסתי כשאני מסיט את וילון המשי הדק שתמיד מסתיר במתכוון את הכניסה על מנת להקנות דיסקרטיות לקונים.
תמיד יש ריח מוזר כזה בחנויות סקס. מעין ריח של נפטלין או מעין מבשם מוזר.
ברקע בלטו גניחותיה של כוכבת פורנו חסרת מעצורים שבזה הרגע נדפקת לה על גבי מרקע ה DVD באחד מתאי הצפייה..

"שלום, אני...מחפש לקנות...ויברטור", אמרתי.
מולי עמד בחור צעיר, לא גבוה במיוחד, נראה חנון למדי, ומדבר בקול עדין.
לפני שהוא היה מספיק לקחת אותי לכיוון מאלצי האורגזמה ושאר הויברטורים האימתניים שמעוצבים בדמות איבר מינם של כוכבי פורנו ידועים (אלוהים ישמור, אני חושב שאצלם אלוהים כנראה יצא להפסקת קפה כשהוא יצר את הזין ושכח את המכונה עובדת - מה זה הגדלים האלה ?), אמרתי מיד :"יש לי תקציב של 200 שח ואני לא מתכוון לחרוג ממנו. תן לי ויברטור לא מפלסטיק, שרוטט חזק, וזהו".
"אוקיי", אמר, ומיד ניגש לפתוח את אחד מארונות הזכוכית.
"אני חייב לשמן את הארונות האלה, כל פעם אני שוכח", אמר ופתח דלת זכוכית חורקת.
אבל מסתבר שגם לבחור ויברטור זול לא היתה משימה פשוטה.
הבחור הניח על הדלפק לפחות 8 או 9 ויברטורים שעמדו בקריטריונים שלי ומיד פצח בהסבר קולח ובלתי מתפשר על איכותם וטיבם :
"זה עשוי מג'לי דחוס, של חברת XXX שהיא חברה מעולה, יש לו חספוסים לכל האורך, ויש אותו ויברטור גם בצבע אחר וללא חיספוסים. כמו כן יש את הויברטור הזה, שהוא עשוי גם מג'ל דחוס אבל דחוס פחות, ואיתו אפשר לעשות טריק נחמד, שים לב, אפשר לכופף אותו על מנת להגיע לנקודת הג'י, נחמד נכון ?" משגע, אמרתי, איך לא חשבו על זה קודם... הייתי שמח אם אפשר היה לכופף את האיבר שלי בצורה כזו. איפה היית אלוהים, כשיצרת אותו - לא חשבת על נקודת הג'י ? ובכלל - מי אמר לך לשים אותה ארבע אצבעות פנימה, שתי קומות למעלה ? לא יכולת פשוט לשים אותה בכניסה לקניון כמו שצריך ? למה להקשות עלינו הגברים ?
המוכר המשיך בהרצאתו : "יש גם כמובן את הויברטורים מסיליקון שהם רכים ונעימים, והוציא מתוך החלון השקוף איבר אימתני בעוביו"...
"תגיד לי", אמרתי, "אתה באמת חושב שהיא תוכל להכניס דבר כזה ? השתגעת ? זה זין של סוס !".
"יוצא לה משם תינוק, לא ? אז בטח שויברטור יכנס", וחייך. ואני חשבתי לעצמי : טוב, יש בזה משהו, אבל מי אמר שצריך לסבול גם מחוץ ללידה ? באנו להינות, לא ללדת.
האיבר מהסיליקון באמת היה נראה נחמד, אם כי לא ראיתי בחיי איבר בצבע עור עם עטרת כל כך ורודה, אבל שיהיה. והוא באמת היה רך. אולי רך מדי. לא נורא, שיקח ויאגרה, הוא כבר יתקשה.

עמדתי חסר אונים מול חבורת איברי המין הרוטטים והצבעוניים. מנסה להתחבב על אחד מהם, בתקווה שיציל אותי מההתלבטות.
"קח בחשבון שאומרים שג'לי דחוס עלול לגרום לפטרייה בנרתיק, אמנם נדיר אבל זה יכול לקרות", "הבנתי, אמרתי", ונזכרתי באחת מהאקסיות שלי שלקתה בפטרייה בנרתיק. תאמינו לי - באותו היום שהיא חטפה את זה הבנתי שלא הייתי רוצה להיות גניקולוג בחיים, ואני אחסוך מכם את תיאורי הזוועה.

המוכר היה בחור ממש נחמד, ופיתחתי איתו שיחה נעימה. משום מה הרגשתי שהוא קצת עדין מדי וניחשתי שהוא גיי אבל לא הייתי בטוח. אין תווית על הומוסקסואלים.
הוא היה נראה לי מאושר שסוף שוף נכנס לחנות שלו מישהו נורמלי, וגם הוא זרם עם השיחה.
תוך כדי, הוא סיפר לי שהוא גיי, והסברתי לו שאני סטרייט על מנת שלא יהיו חס וחלילה אי הבנות בהמשך.... סיפר לי קצת על הקהילה של הגייז בארץ ובכלל, מה המשמעות של להיות גיי. הייתי ממש מסוקרן. למעשה, מעולם לא פגשתי גיי ממין זכר. רק לסביות, והיה מעניין לשמוע מגבר על החיים כגיי.
"אתה רוצה לומר לי שאישה ממש לא עושה לך כלום ?" אמרתי.
"ברור - למה זה נראה לך כל כך מוזר? תבין, אם אני אעמוד עירום עכשיו יעמוד לך ?"
"ברור שלא", אמרתי.
"זה בדיוק העניין - כך אני מרגיש עם נשים. בחורות ערומות שכבו לידי וזה לא עשה לי כלום".
חשבתי לעצמי - איזה בעסה, גם אני רוצה כמה בחורות עירומות לצידי... למה אני לא גיי ?
"תופעה ממש מוזרה", אמרתי. "אתה חושב שזה גנטי ?"
"אני בטוח", אמר.
ואני חושב - לך תסביר את זה לכל אותם רבנים דפוקים שמנסים "להחזיר בתשובה" הומואים ו"להחזיר אותם לדרך הישר", כדבריהם. איזו פרמיטיביות לחשוב שזה משהו שניתן לשנות, במקום לנסות להשלים עם זה.
ממש נהניתי לדבר איתו. הבחור היה אינטליגנטי מאד, ונראה שהוא דווקא די מאושר לעבוד שם.

"למה אין כאן בחורות שעובדות ?", שאלתי. "למה תמיד המוכרים הם גברים ?"
"סיפור עצוב", הוא אמר.
"ספר", אמרתי.
"תשמע, איך אומר לך את זה ? בוא נאמר, שהטיפוסים שבאים לכאן החל מתשע בערב, זה לא בדיוק אתה"
"כלומר ?" לא הבנתי.
"בוא נאמר, שבאים לכאן תחתית האנושות ואף למטה מזה. טיפוסים שממש לא היית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה".
"פרט", אמרתי.
"תראה, חלקם סתם אנשים בודדים ומסכנים שבאים לתאי הצפייה, אבל חלקם גם היו נוגעים במוכרת, מנסים למזמז אותה, נוגעים אפילו במוכר אם הוא גבר, חצי מסטולים, אנשים מוזרים, חייזרים, שאתה לא מאמין שישנם טיפוסים כאלה בעולם".
"וואי, זה נשמע מזעזע", אבל בתוך תוכי חשבתי שהוא אולי קצת מגזים.
לא הספקתי לחשוב עם עצמי על מה שאמר, ולחנות נכנסו שני אנשים. אחד מהם היה כבן 50 והשני כבן 40. הם דיברו בקולניות, ובשפה מאד נמוכה, ממש כמו ילדים בני 10. הבגדים שלהם נראו מאד מרוטים והם היו מסריחים מסיגריות ואלכוהול וזיעה של שבוע שלא נשטפה. "הוא מזיין אותי בתחת ואני אותו", אמר אחד מהם. "כן, כן, הוא מזיין אותי", הצטרף אל שמשון, יובב חברו.
"מי זה (והסתכל עליי) - הוא גם רוצה שאני אזיין אותו ?" ואז פנה אליי, וחשף שינים שבורות ושן מזהב : "בוא - אתה רוצה לבוא לשירותים ? יש לי זין גדול גדול, אני אזיין אותך טוב טוב", וחברו יובב מצטרף אליו :"כן - הוא יזיין אותך טוב".
ואז המוכר, ידידי, נחלץ לעזרתי מאחר שראה שמצוקתי גוברת אל מול שני בני הבליעל הללו.
אני דווקא לא התרגשתי - פשוט הייתי בשוק. כל מה שהוא אמר לי לפני רגע הפך למציאות הזויה.
"יש לי כאן לקוחות ואתם מפריעים לי, תהיו בבקשה בשקט", אמר בטון תקיף.
לפתע קלטתי שמישהו ממשש את אחוריי, הסתובבתי וראיתי את יובב הקטן שם את ידו המזוהמת על ישבני. חשבתי מה עלי לעשות, והחלטתי פשוט לזוז באלגנטיות. אם הייתי אומר לו משהו בגסות הייתי יכול למצוא את עצמי באיכילוב עם סכין קצבים תקועה בחזה. זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו הטריד אותי מינית. כל כך הבנתי נשים שמוטרדות באותו הרגע.
"אני מצטער", לחש לי, והיה לו מבט כל כך מתנצל, כאילו פתאום התבייש במקצוע שהוא עובד בו אחרי שראיתי איזה טיפוסים באים לשם.

אחרי ששני הקבצנים האלו עזבו, המשכתי בשיחתי עם המוכר.
לידנו יצאו ונכנסו אנשים, משלמים כסף, ונכנסים לתאי הצפייה.

"תגיד - אני חייב לשאול אותך משהו", אמרתי.
"תאי הצפייה הללו - מה זה בדיוק ? אני יודע שזה קיים אבל איך זה בדיוק עובד ?"
"מה - לא ראית אף פעם ?"
"לא. ממש לא. יש שם חשפנית בפנים ?"
"לא. מה פתאום. בוא תראה". ולקח אותי לאגף השני של החנות.
מה שראיתי שם זה תאים שנראים כמו תאי שירותים, ובתוכם יש מסך טלוויזיה, עם כפתורים, ופח זבל קטן בצד.
"כאן הם שמים כסף, ובוחרים סרט עם הכפתורים, ועושים ביד"
"רגע - והם גומרים כאן על הרצפה ? איזה גועל נפש", אמרתי.
"כן, תשמע, אני לא מנקה. אני לא מתעסק עם זה, יש מנקה שהוא מנקה את השפיך שלהם מהרצפה".
"איזה גועל, ואתה רוצה לומר לי שכולם נוגעים בכפתורים של הוידאו עם הידיים שלהם ?"
"כן - אתה מבין למה אני מתכוון כשאני אומר שאתה נורמלי ? אתה שם לב לפרטים האלה. הם לא".
"אבל יש היום DVD בבית, יש מחשב, אפשר לעשות ביד כאוות נפשך - למה לבוא לכאן ?"
"יש אנשים שהאישה מפריעה להם, או שהם מאד עניים ורוצים להתפרק מול סרט כחול שאין להם, או סתם אנשים שנמצאים כאן בסביבה ורוצים להתפרק. יש כאן אנשים שבאים כל יום ואפילו יותר מפעם ביום".

ואז נפלה עליי עצבות. חשבתי על כל אותם אנשים בודדים. כמה הם בודדים ומסכנים שהם נאלצים לבוא לכאן כדי לתפוס מעט נחמה. אנשים שג'ינה ג'ימסון הפכה להיות חברתם הטובה במקום חברה אנושית ואמיתית. אנשים עניים שלא יכולים להרשות לעצמם סרט כחול כדי להתפרק בבית, אנשים שיש להם אישה שהם לא אוהבים בבית, וממררת את חייהם, והם לא יכולים להתענג יחד איתה במיטה או אפילו לעשות ביד לידה, אין להם שום אינטימיות, שום אהבה, שום חיבה, או שמחכה להם בית ריק, שומם, עם ארון ומיטה, ואף אחת שמחכה להם לאכול איתה ארוחת ערב טעימה. עצוב, כל כך עצוב.

בסוף בחרתי ויברטור כחול שמתכופף לו באמצע, עם מנוע חזק במיוחד בחלקו העליון, המוכר הנחמד ארז לי אותו באריזת מתנה, ואפילו עשה לי הנחה קטנה, נפרדתי ממנו והודיתי לו על השיחה המיוחדת שהיתה לנו.
"היה לי גם מאד כיף לשוחח איתך", אמר.

יצאתי החוצה, נשמתי את אוויר הרחוב, והרגשתי בר מזל על כל מה שיש לי בחיים.

Come out, come out wherever you are
So lost in your sea
Give in, give in for my touch
For my taste for my lust

מתוך השיר Everdream של להקת Nightwish

סיפור שכתבתי בעבר, מבוסס על דמות מהחיים, הסיום כמובן, בדיוני.
לא קשור לבדסמ, סתם סיפור קצר.

מקווה שתהנו.


השקט שאחרי השתיקה


אני יושב, מנסה ללמוד. הדירה ריקה מאדם. מוזר, יום רביעי היום, עדיין לא סוף שבוע ושני השותפים שלי כבר נסעו הביתה. אמנם כבר התקרבה תקופת הבחינות אבל הלימודים עדיין לא הסתיימו וקצת מוזר שמתרוקן כאן לפני סוף הסמסטר. הפלאפון מונח על השולחן, דומם. אני מסתכל עליו כאילו מקווה, שינהג המכשיר הדומם על פי איזו אמונה טפלה מסתורית, פרי דמיוני, יקלוט את מבטי ויצלצל. אפילו רטט קטן יספיק. אפילו צפצוף זניח של הודעה כתובה. אבל כלום, הוא בשתיקתו. אני מעביר בראשי שוב ושוב את אירועי הימים האחרונים. מנסה לחשוב מה השתבש. מה עשיתי כל כך לא נכון. במה שגיתי. מריץ במוחי דקה אחר דקה, משחזר את התמונות, כמו במאי העובר על יצירתו, פריים אחר פריים בסרט, מקפיא את התמונה, חושב, מנתח.

יומיים שלמים עברו עד אשר קלטתי שהיא לא מתקשרת. נפרדנו בבוקר יום רביעי שעבר. השעה היתה שש בבוקר. קמתי, התקלחתי וסידרתי תיק ובשש וחצי, רכנתי אל המיטה, נישקתי אותה, אמרתי לה שאתגעגע. היא היתה רדומה. נשקתי לה שוב, הפעם על המצח, היא לחשה לי: "גם אני, חמוד שלי, גם אני". לחשה מתוך חלום מהול במציאות. עוד מבט קטן אל עיניה היפות, על שערה הזהוב שהיה פזור על הכר והיה נראה מסודר וגלי כאילו יצאה בזה הרגע ממספרה. טיילתי במבט על אפה הקטן, שפתיה, על עורה הרך. גופה הקטנטן נח לו ברוגע על המיטה, עטוף בחולצה קיצית דקה, ותחתונים וורודים שנראו כאילו נתפרו מעלי כותרת של וורד. חיבקתי אותה שוב, כאילו זו הפעם האחרונה שאראה אותה. היא חייכה מתוך שינה, עטפה בידיה העייפות את גבי וחיבקה אותי ברפיון. מיהרתי מאד, ורצתי למטה במדגות ביתה, שומע כבר את המהום המנוע של מכונית הפיז'ו של הוריה, יצאתי מן הדלת, משם למכונית הקטנה, ולתחנת הרכבת. בדרך עוד הספקתי להעביר שיחה סתמית עם הוריה על פוליטיקה ועל הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה אבל הרגשתי עייף. לו רק יכולתי לישון איתה עוד קצת, להניח ראשי על החזה היפה שלה, להריח אותה, ללטף את לחייה הרכות, להתכרבל בתוכה, להרגיש בטוח, מוגן. אבל הייתי מוכרח לחזור לחיפה, ולהספיק להגיע לשיעור של שמונה וחצי, ולא היתה ברירה.

ביום שבת עדיין דיברנו בטלפון. אני התקשרתי. לעובדה שאני יזמתי את השיחות האחרונות שמתי לב רק ביומיים האחרונים. היא נשמעה שונה, מרוחקת. אבל לא היה בזה משהו חריג במיוחד. אנחנו תמיד מתרחקים מעט כאשר מדובר בשיחות טלפון. אני מכנה את זה "התרחקות לשם ריסון עצמי", כדי לא להישבר, לא להיכנע לגעגוע. לפעמים אולי הייתי מעדיף שהיינו מסכמים ביננו לא לדבר בטלפון, כדי לא להרגיש רחוקים. אולי אלכסנדר גרהם בל לא חשב ששיחת טלפון, רק תזכיר לנו כמה שאנחנו רחוקים. ואולי הטלפון בכלל לא הומצא בשביל זוגות שאוהבים יותר מדי. אבל דווקא עכשיו כל כך השתוקקתי לשמוע את קולה. אפילו שתכעס, אפילו שתצעק. אני מוכן לשמוע אפילו רק את נשימותיה באפרכסת. כמה זה חסר לי כעת.

ניסיתי להתקשר אליה אבל ענתה רק המזכירה האלקטרונית. כך כבר שלושה ימים, אולי ארבעה, אם סופרים גם את היום. ארבעה ימים של שקט מוחלט, כמו קו רציף במוניטור מעל מיטת חולה, המבשר על מותו, חוט אינסופי שלא ינוד עוד לעולם. מדוע לא אמרה דבר ? מדוע לא הראתה סימנים ? מדוע לא הסבירה ? כבר הייתי מוכן לקבל כל גזירה, מאהב חדש, תום האהבה, משיכה שנגוזה, אבל השקט, אי הוודאות הוא הנורא מכל. אם היו מבקשים ממני לתאר את הגיהנום אם היה קיים, הייתי אומר שכה שקט שם עד אשר מחשבותיך הן ההמולה היחידה.

לא היתה לי סיבה להיות מודאג שמא קרה לה משהו נורא. כבר היו מודיעים לי, הוריה, חברים, אבל זה לא קרה. ידעתי שזה לא זה. ידעתי שזה עמוק יותר. ניסיתי להתרכז בדברים אחרים, מנסה לדחוק את המחשבות למגירה בראשי, כמו מתוך ציור של סלוואדור דאלי, ולנעול אותן שם. אבל לשווא. ידעתי שהסוף כבר מאחוריי, וקיוויתי לשמוע ניצוץ של התחלה.

אני מסתובב בדירה הריקה, והשקט מקיף אותי. חבל שאין כאן טלוויזיה. כל כך שקט. הדממה מקיפה אותי, מכל פינה, עוטפת. אני פותח עיתון, ורואה בכותרת שהוא מיום ראשון. מדוע לא קניתי עיתון כבר שלושה ימים? אולי הייתי כה שקוע במחשבות, עד ששכחתי לקנות. מוזר. האותיות בעיתון לא מתחברות למילים, והמלים לא למשפטים. בראשי מהדהדת רק מחשבה בודדת, "אני אוהב אותך, ליאת, כל כך אוהב, ואת כה חסרה".

אני קם מהכיסא, שותה כוס מים קרים, שמשום מה מרגישים מעט חמימים, לוגם אותם עד תום. מרגיש את הנוזל עובר דרך גופי. אני בוהה בכוס ועיני מתמקדות שוב בעיתון, שהיה כבר פתוח בעמוד האחרון. אני מצליח לצוד את המלים, להתמקד בכתוב:
"...מפי משטרת ישראל- אגף התנועה נמסר, שההרוג בתאונת הדרכים אמש ברחוב נווה שאנן בחיפה, הוא New Horizon (כאן אמור לבוא שמי האמיתי, סורי) New Horizon נפגע מרכב מסוג הונדה סיוויק, אשר חצתה את הצומת ברמזור אדום ופגעה בו. צוות מגן דוד שחש למקום התאונה, קבע את מותו".

סגרתי את העיתון, והלכתי לישון.

אני קצת מתגעגע אליה...
למבט, לקול, למגע...

ולא מתבייש להודות בזה..