Fade Into New Horizons

אתמול היה לי 30.
כל כך מוזר לי להחליף קידומת.
פתאום נשמע לי כל כך מבוגר... 30.. זה לא אני.
אני רגיל לומר כששואלים אותי שאני בן 20 ו... איך פתאום אוכל להתרגל לומר 30 ו... ?

היא אמרה לי : "אתה לא נראה בן 30, אתה לא מרגיש בן 30, אז אתה לא בן 30" - מתוקה שכזאת, יש לה הגיגים כל כך מתוקים לפעמים...

אבל המספר הזה יושב לי כמו אבן ריחיים על הצוואר.
פתאום מרגיש שמצופה ממני ליותר... שאני אמור להיות אחראי יותר.
אותה הרגשה של להיות פתאום בן 18.. כולם אמרו לך אז : "אתה כבר גבר עכשיו" ואני שואל את עצמי, מה אומרים לך כאשר אתה בן 30 ? "אתה גבר זקן עכשיו" ? בגיל 18 זו היתה מעין הכתרה, מעין אות כבוד, הייתי אביר. בגיל 30 זו השלמה. השלמה עם זה שאתה אדם בוגר, בשל, כמעט במחצית חייו (וזה מתוך הנחת יסוד שבגיל 70 כבר מתחילים לספור לאחור, ובכלל, אני מקווה לא להגיע לגיל שבו אאלץ לקחת וויאגרה)
ואם אני לא מרגיש בשל ? ואם לא בא לי להרגיש בוגר ? די !!! תעצרו את הזמן. אני רוצה לרדת מהרכבת, לא מתאים לי, צועק מילת ביטחון, לעצור את סשן הזמן, בבקשה.

אבל כלום לא עוזר...

מלכת הזמן ממשיכה בשלה...
מכה בשוט בקצב של תקתוק שעון.

אז זהו... אני מתחיל להשלים עם העובדה שאני בן 30.

ונשאר לי להתנחם בעובדה...

שאני עדיין לא בן 35... :-)

לפעמים בא לי חיבוק במקום זיון
לפעמים בא לי שיתנו לי יד במקום מציצה
לפעמים בא לי ללטף במקום לחרמן
לפעמים בא לי לומר מילים של חום ואהבה במקום מילים של זימה
לפעמים בא לי פשוט להתנשק בלי סוף במקום לגעת
לפעמים בא לי פשוט....לאהוב

משהו דפוק בי ?

יצאתי למסע.

עליתי על ספינה. ספינת מפרשים. הפלגתי.
ים של רכות, צחור וחלק, בוהק באור השמש.
לעתים הוא סוער, מטלטל אותי, מבלבל את חושיי.
מכריח אותי להתמודד איתו, לשלוט בו, להסתער עליו, להכניע אותו.
אני אפילו לא יודע היכן הוא נגמר. מה יש מצידו השני, איזה סוד הוא טומן לי בקרבו.
מה הוא מתכנן לי.
והים לא יודע את דרכי.
רוצה לצלול אל תוכו, לבחון את צפונותיו. ללמוד אותו. ללמד אותו את עצמי.
ים של אי וודאות, ים של תשוקה. עוצמה ורכות שהתמזגו להם יחדיו.
רוקד איתו במחול המטורף שלו. מסתחרר איתו במערבולות שלו.
נהנה מהסערה שבו. נהנה מהשקט. נהנה להביט בו עם הזריחה.


יצאתי למסע

אולי אחזור יום אחד.

ואולי לא.

השטן שבפנים

משום מה זה תמיד קורה לי. ברגעים הכי יפים. דווקא כשאני מכיר מישהי מקסימה.
פתאום בא לי להרוס הכל. לזרוק הכל לפח.
אני נהייה רגשני מדי. אדם אחר.
זה כאילו משהו בתוכי אומר לי : "זה נשמע טוב מדי", "זה לא אמיתי". ואז בא לי להרוס.
ואני מפסיק לזרום. מפסיק לחייך. מפסיק להיות אני.
והצד השני נפגע. ובצדק. היא לא מבינה מה השתנה פתאום. למה אני מנסה לרמוס את מה שהתחלנו. לא משנה אם זו ידידות או קשר.
פעם קראתי שזו תכונה אנושית למדי. שהרבה נוטים לעשות את זה. שזה מנגנון הגנה של האישיות. שלפעמים אדם מעדיף להרגיש דחוי מראש מאשר לתת סיכוי למשהו טוב ואז להתאכזב.
רק מישהי שזה קיים אצלה או שזה קרה לה תבין אותי בעצמה. תבין את תכונת האופי הנוראית הזו של הרצון להחריב הכל ברגע. אני חושב שאצל נשים זה קיים פחות מאשר אצל גברים. גברים הם נורא טוטאליים. הכל או לא כלום. ולפעמים מושכים אל הלא כלום עוד לפני שנולד משהו ממשי.

ואולי זה בכלל השטן שבתוכי. זה שיושב שם בשקט... ממתין למלאך הטוב שיעשה את העבודה שלו. משקיף מהצד על פרי עבודתו של המלאך הטוב, מחכה לרגע הנכון שהמלאך ישב לנוח ולשתות קפה, ואז משתלט על העניינים ומחריב, שורף, ומשמיד.
והכי פשוט זה להרוס. את זה כולם יודעים.

אז שטן יקר, עשה טובה, קח כרטיס לחו"ל, ותעזוב את משכני. אינך רצוי כאן כרגע. אנא לך ותמצא לך חלקה טובה אחרת לכלות בה את זעמך. לך תחולל איזו רעידת אדמה, הר געש, צונאמי, מלחמה, אבל עזוב אותי בשקט.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


חלום

לפני כמה ימים חלמתי חלום.
לא זכור לי הרבה מאותו חלום אבל אני זוכר שעמדתי מעל בור. לידי עמד עוד מישהו.
זה היה בור בקוטר לא גדול. עשוי בטון. מעין פיר.
כאשר רכנתי מעל הבור לפתע התרופפו שיניי, והחלו ליפול החוצה מתוך הפה. פשוט לנשור החוצה. תחילה השיניים האחוריות ולאחר מכן הקדמיות. ואני חסר שליטה על זה. אני מנסה לשים יד על פי אבל השיניים ממשיכות ליפול לתוך הבור.

יש לי ספר שהורדתי פעם ברשת. ספר שמתיימר לפענח חלומות.
זכרתי איפה שהוא בתת מודע ששיניים זה סימן לא טוב. אבל לא הייתי בטוח ופתחתי את הספר. וזה מה שהיה כתוב תחת "שיניים" :


An ordinary dream of teeth augurs an unpleasant contact with sickness, or disquieting people.

If you dream that your teeth are loose, there will be failures and gloomy tidings.

If you lose your teeth, you will have burdens which will crush your pride and demolish your affairs.

To dream of spitting out teeth, portends personal sickness, or sickness in your immediate family.

נבואה שמגשימה את עצמה ? או סתם בולשיט ? ואולי סימן אזהרה ?

ימים יגידו...

אמנם כבר הייתי שם בילדותי אבל לא אכפת לי לסוע שוב.
לפגוש את מלכת הטירה 😄
מי באה ?

ב-22 לאפריל אני מחליף קידומת.
כן. אהיה בן 30. וזה נראה לי נורא מוזר. נשמע לי מבוגר נורא. ממש לא אני.
זאת כנראה טעות, אני אומר לעצמי, ולא מאמין שבאמת עברו 30 שנים שאני בחיים. החיים טסים לנו מול העיניים, כמו רכבת מהירה ואנחנו לא מספיקים אפילו לעצור ולרדת ממנה, לנשום את הנוף.
גם בגלל הרגשת הבעסה שמתחילה לנקר בי עם התקרבו של היום הנורא בו אהיה בן 30, וגם בגלל שאתמול קיבלתי מייל סוריאליסטי לגמרי, אני רואה לנכון לפרסם לכם סיפור שכתבתי, למעשה יומן, על מקרה שבאמת קרה לי באוגוסט האחרון ברכבת בדרכי לצפון.

כאשר כתבתי את הסיפור בזמנו, שלחתי אותו למייל של הבחורה. כתבתי לה : "רציתי רק שתדעי שהסיפור הבא נכתב עלייך, ואשמח לשמוע את דעתך".
המייל שלה היה הדבר היחיד שהצלחתי לדלות ממנה בטרם ירדה מהרכבת.
וכך עברו להם כמעט 7 חודשים וללא מענה. האמת היא שחשבתי שפשוט המייל לא הגיע לשום כתובת או שהיא בחרה להתעלם..

ואתמול, באורח מסתורי, אני מקבל מייל ממנה. היא כותבת לי :"החמאת לי יותר מדי :)", והזמינה אותי לשמוע את השירים שלה בבמה חדשה, ולשמור על קשר. היא זכרה את אותו היום. כמוני.

אני לא חושב שאני מתכוון לשמור איתה על קשר כלשהוא. אבל כל הסיטואציה נורא רומנטית ומעט הזויה. מקווה שתהנו.

ופתאום הרגשתי זקן

היה כל כך חם והמזגן של הרכבת היה כמו גלגל הצלה לראשי שכבר נצלה לאיטו בזמן ההמתנה ברציף. נשענתי לאחור, מעיף מבט ביושבים מולי. אחד, שהיה נראה כמו נווד, נראה לא ממש מרוצה מן העובדה שישבתי ממש מולו ורגליו לא מצאו להן חלקה טובה להתנחל בהן, ולידו ישב גבר בשנות השלושים, מעט מנומנם. הכיסא שלידי היה ריק. הבטתי בחלון הכהה. הוצאתי את הדיסקמן ושמתי אוזניות. השירים התנגנו להם, וגם אני הרגשתי שעוד שנייה אני נרדם. ואז, אני אפילו לא זוכר באיזו תחנה, התיישבה לידי בחורה לבושה בסוודר. זה היה סוודר שחור, מעין סריג עבה, עם צווארון. בשיא החום. מי מסוגל ללכת עם סוודר כזה בחום שכזה? אמנם היה קר ברכבת אבל לא הייתי מעלה על דעתי אפילו לקחת סוודר כזה איתי ביום שרבי. מה גם שצבעו היה שחור פחמי, מבקש לקלוט כל פיסת חום אפשרית באוויר. גופה הצנום והיפה היה מונח בסוודר בטבעיות, וידיה הקטנות בצבצו ממנו. היה לה תיק קטן בצבע ירוק בקבוק שמתוכו הציץ בקבוק קולה. בידה החזיקה גיטרה קלאסית חומה. לא היה לגיטרה תיק נשיאה והיא היתה חשופה ופגיעה. אחד ממפתחות הכיוון היה חסר ובמקומו היה רק בורג יתום. היא נראתה חסרת אונים בנסיונותיה להגן על הגיטרה מפני שאון האנשים העוברים במעבר הכיסאות, ובמיוחד כאשר עבר "איש החטיפים" עם העגלה המקרטעת. לרגע, אפילו אני הרגשתי מעט רחמים על הגיטרה העירומה שהרגישה לא בטבעיות ברכבת, כמו כלב שלקחו אותו לטיול מחוץ לסביבה המוכרת לו. הייתי מעט רדום אבל הבטתי בה. היא היתה יפיפייה. שערה היה צבוע לאדום ארגמני כהה והיה מבריק ואסוף לאחור. היו לה עיניים ילדותיות אבל עם מבט עמוק וחודר. היא התיישבה, והוציאה גם היא דיסקמן, שמה אזניות ושקעה לתוך המוסיקה אשר לאוזניה בלבד. ראיתי שהיא ממלמלת את מילות השיר אבל ללא קול, מרוכזת בכל תו ובכל מילה. הנחתי שהיא שומעת חומר שהיא כתבה או הלחינה זה עתה ועכשיו היא שומעת אותו. המבט שלה היה מהפנט. אני יודע שזה לא נעים כאשר מסתכלים עליך אבל פשוט לא הייתי מסוגל להוריד ממנה את העיניים. אם אי פעם דמיינתי כיצד תיראה אשתי הרי שהדמות הזו ישבה ממש לצידי. עדינות ושבריריות מחד אבל גם עומק ועקשנות מאידך. לא היה במראה שלה אפילו נגיעה של משהו זול. ישיבתה הזקופה, ידיה האסופות על ברכיה, היתה בה אצילות, למרות המראה הזרוק מעט והשיער המרדני. הבטתי בה עוד מספר פעמים בודדות בזווית העין. קיוויתי שהיא לא תרגיש שאני בוחן אותה. החזרתי את מבטי לחלון. התנגנו להם עוד שני שירים ולפתע הרגשתי אצבע קטנה נוגעת בכתפי. הורדתי את האזניות והיא פנתה אליי: "סליחה אבל אני חייבת לשאול, מה אתה שומע?" הייתי מופתע. היה נראה לי מוזר שכל כך חשוב לה לדעת מה אני שומע. אבל זה גם מצא חן בעיני, כי גם אני כזה, שם את המוסיקה במקום חשוב בחיי. כל אירוע בחיי מתקשר לשיר או לנעימה וקשה לי לדמיין את עצמי ללא מוסיקה. אמרתי לעצמי שבטח היא שואלת את זה כל אחד שיושב לידה ברכבת ואולי, היא בכלל עושה סקר, על הרגלי ההאזנה של אנשים ברכבת ישראל או בדרכים בכלל. השתתקתי לרגע, מחפש את המילים ואז עניתי לה "קרדיגנס". היה ניצוץ קטנטן בעיניה, כאילו אמרתי משהו שמצא חן בעיניה. "אה, נחמד, איזה אלבום זה שלהם?" הראיתי לה. היא המשיכה: "איזה שירים אתה אוהב מהאלבום? מעניין אותי". "לא זוכר את השמות אבל בעיקרון שירים מס' אחד, שלוש, שש ועוד כמה". "מוזר", אמרה במבט מאוכזב מעט, אולי מאוכזבת מהטעם שלי במוסיקה. "דווקא את כל השירים שאתה אוהב אני ממש לא". "את שומעת חומר שלך?" שאלתי בביטחון. הייתי משוכנע שכן. "לא. דווקא לא. זה אינקסס". "אה", אמרתי, "הוא שהתאבד, זה היה מזמן". "לא בטוח שהוא התאבד", אמרה לי, "הבנתי ששמעו אותו צועק, כנראה התחרט אחרי שתלה עצמו בחדר המלון". ושוב בחנתי את עיניה ואת אפה הקטנטן. בכלל לא היה אכפת לי אם הוא התאבד או לא, אם הוא צעק או בעט או התחנן לבורא עולם שיציל אותו. רק עיניה היו חשובות. המבט. היא נראתה כאילו נלקחה מתקופת זמן אחרת. כאילו היתה רק אורחת לרגע בעולם המשוגע שלנו, משקיפה מבחוץ. "אני אוהבת את שנות השבעים", אמרה, "אם היו שואלים באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות..." והשתתקה. אולי הרגישה שדיברה יותר מדי. אבל אני לא השתעממתי. בכלל לא. אפילו היה לה קול נעים. ולא היה לי אכפת שתמשיך לדבר כל הנסיעה. אבל היא שתקה. סיפרתי לה שגם אני ניגנתי פעם בלהקה, והיא סיפרה לי שהיא ניגנה בהרכב שעשה גרסאות כיסוי ללהקה ישראלית ושעכשיו היא מנסה להתפתח בכיוון אישי יותר, עם הרכב חדש. הייתי משוכנע שהיא בת 22. אולי אפילו יותר. היא לא נראתה מבוגרת. להיפך. היו לה פנים צעירות. אבל סגנון הדיבור, הבגרות הסמויה בקולה, היו כה רחוקים מסגנון טיפש עשרה מצוי. "בת כמה את?" שאלתי, "תשע עשרה", ענתה לי. "ואי, אני מבוגר ממך", אמרתי. והיא לא הבינה את פשר המשפט שאמרתי. היא ידעה שאני מבוגר ממנה. אבל המשפט הזה נפלט לי, מתוך תסכול. מתוך אכזבה. הרגשתי שאני מבוגר. פתאום הרגשתי כמה שאני רחוק מאותה תקופה של ימים של גיטרות ומוסיקה, של רוק ושל הופעות. שנות התשעים שהביאו איתן משב של להקות רוק ורוק כבד. תקופה של סיגריה ראשונה, טיפה מרה ואסורה, נגיעות ראשונות. שנים של שיער ארוך, ג'ינס קרוע והופעות של להקות בדולפינריום במקום לימודים. לרגע היא הצליחה להחזיר לי את הנעורים, שכבר היו כל כך מזמן. ושתקתי. לא היה לי יותר מה לומר. לא רציתי להציק לה יותר. לא רציתי להיות עוד אחד מאלה שמדברים איתם ברכבת ואחר כך הם לא סותמים כל הנסיעה עד אשר נפער במוחך חור בגודל של חציל, ואינך יודע כיצד להשתיק אותם. הבטתי עוד פעם לתוך עיניה, שמתי את האזניות והשתתקתי. גם היא חזרה ושקעה בצלילים, ולא דיברנו יותר. ראיתי אותה ממשיכה להיאבק עם הגיטרה, מחרפת נפשה בניסיונות להגן עליה. במחשבה לאחור אולי הייתי צריך לתת לה את המקום שלי. כך היה לה קל יותר לגונן עליה. אבל לא עשיתי זאת. הסתגרתי בתוך עצמי. משתדל לא לחשוב על הנעורים שלי שלא יחזרו. אני לא חושב שניסתה להתחיל איתי. אני מאמין שבאמת רצתה לדעת לאיזה מוסיקה אני מאזין. אבל היתה בה מין שלווה נעימה שכזו. שלווה שיכולה לחוש רק ילדה שעדיין לא נסחפה לזרם העכור של החיים. עברו כמה דקות. ראיתי אותה קמה וצועדת במעבר לקרון אחר. לא שלחה לי אפילו מבט אחרון של "להתראות איש זר". שיערה האדום הלך ונעלם במסדרון הצר, לא מביטה לאחור.
ואני בן 29. ופתאום הרגשתי זקן.

ישנם רגעים מסויימים בחיים, במסגרות מסוימות, ששם ניתנת לך ההזדמנות להתנתק לרגע מהמרוץ המטורף של החיים, להביט בדברים שסביבך בראש צלול וריק ולהנות ממשהו פשוט כמו נוף.
זכורים לי במיוחד שני רגעים כאלה.

מדבר

שרתתי בחיל השריון והייתי בקורס מפקדים בבסיס שנקרא "שיזפון".
שמרתי בלילה על הטנקים והמחנה, מפטרל, חצי רדום בשלוש בלילה. שומע את נחירותיהם הדקות של החבר'ה שישנים על הטנקים.
הרעש החזק ביותר היה רעש צעדיי על אדמת הלס. שוקע בפודרה. כל צעד שלי מרים ענן אבק של אדמה טחונה עד דק בידי זחלי הטנקים.
שקט מוחלט וחשוך.
אורות הבסיס נמצאים רחוק מאד ואנחנו בשטח.
היה כל כך חשוך, וזיהום האור שמאפיין את העיר פשוט היה אפסי.
אין לי מלים לתאר לכם כיצד נראו השמים.
אתם לא ממש יכולים לקלוט כמה כוכבים היו. השמיים היו כה שחורים עד אשר אם הייתם מסתכלים לשמיים ומכניסים אותם לכל שדה הראייה, הייתם מרגישים כמו בתוך חללית. שביל החלב היה כמו ענן לבן עצום שהשתרע מצד אחד של הרקיע לצידו השני ורק אז אתם מבינים שאנחנו בעצם על כוכב.
זה כל כך מוזר למישהו עירוני כמוני לראות מחזה כזה. כל התסכול של אותו היום והעצבים מהקורס נעלמו מול ההזדמנות שהיתה לי להיות בלב המדבר. בשממה אמיתית. במקום כה מרוחק מציוויליזציה. אני לא חושב שאי פעם הייתי נוסע למקום כזה על דעת עצמי.
ברור שאחר כך הנוף הזה כבר הופך להיות חלק מהשגרה במקום אבל כאשר אתה מגיע בחזרה לעיר אתה מבין כמה שהכל שונה. וכמה שפתאום חסר נורא שקט המוות המקפיא והחושך הכל כך חשוך של המדבר.

"פסל החירות"

הרגע השני שזכור לי היה בזמן לימודיי בטכניון בחיפה.
הייתי אצל חברה שלי דאז, וירד גשם שוטף. היתה זו שעת אחר הצהריים והכל היה אפור.
אני זוכר שעמדתי בחלון הגדול, מרגיש את החום שבפנים בגבי ואת הקור שבחוץ בפניי, ועישנתי.
הבניין שבו היתה גרה היה ממוקם בדיוק במקום שצפה אל כל המפרץ, אל שתי הארובות העצומות של בתי הזיקוק, שהיו מעלות עשן לבן וחלבי במשך 24 שעות ביממה.
העשן הזה נראה כל כך תמים ולא מזיק מרחוק, אפילו יפה.
מי שהיה במפרץ יודע כמה שמקרוב הוא מסריח ודביק.
והיתה שם ארובה אחת. גבוהה ואדומה.
בקצה הארובה היו נשרפים הגזים המיותרים של מפעל שהיה שם.
הלהבה היתה עצומה בגודלה, אם ראינו אותה ממרחק כה גדול.
קראנו לארובה הזו: "פסל החירות" – מתוך כינוי ציני ללפיד הבוער בקצה שלה.

עמדתי ובהיתי בנוף, בגשם. ואז היא באה מאחוריי, חיבקה אותי. ללא מלים. בדממה. ושנינו עמדנו זה לצד זה. חיבקתי אותה והצמדתי אותה אליי. ראשה היה על כתפי.
כך עמדנו דקות ארוכות בשקט. מביטים בנוף. מרוקנים מחשבות רעות. אני בטוח ששנינו חשבנו על אותו הדבר. על אותה ריקנות רגעית שמתמלאת באותו נוף תעשייתי מנוכר אבל יפה.
לא היה צורך במלים. דווקא השקט, החיבוק, והנוף היו התפאורה המושלמת לקרבה שחשנו.

חסרה לי ההרגשה הזו. של ה"שלווה שבשקט".
חסרה מאד.

אתמול דיברתי איתה במסנג'ר. ידידה טובה מהכלוב. בחורה מתוקה ומקסימה שכבשה אותי רק בזכות המלים היפות ובזכות הרכות שבמילותיה. כל כך עדינה. כל כך לא וולגארית ולא צבועה. לא מפחדת להביע רגשות, לא מפחדת לגלות חולשות.
היא שונה. כל כך שונה מאחרות במקום הזה. כל כך תמימה עדיין. מרגישים את התמימות בקולה, במילותיה. לעתים אני מרגיש שיום אחד היא תיפגע בגלל תמימותה ואז תהפוך עורה באחת.
נטולת מסיכות, נטולת פוזה, אמיתית ואנושית.

ויש לה ממה "לתפוס טוסיק" - היא בחורה יפיפייה. עם עיניים חתוליות משגעות. והרבה גברים היו מחזרים אחריה, והרבה גם עושים זאת.
אבל היא נשארת אמיתית. ולא מפחדת לחשוף עצמה לפניי.
ואני אדם זר לה. משום מקום. היא בקושי יודעת איך אני נראה, רק מתמונה קטנה שבקושי משקפת. ואני תוהה לפעמים אם היא רק איתי כך או עם כולם ?
ואולי זה בכלל לא משנה. מי אמר שאני חייב להרגיש מיוחד ?

סגרנו ביננו שיש ביננו יחסים של ידידות.

אני בד"כ לא נוטה לשמור קשר עם ידידות אבל איתה החלטתי לנהוג אחרת. משהו בה גרם לי לרצות לדבר איתה עוד.
ואולי סתם הייתי זקוק לחברה טובה. כזו שתהיה אינטליגנטית ויותר חשוב - שתהיה טיפוס חם שאפשר להתייעץ איתו מבלי להסתתר.

אתמול עשינו משהו שטותי לחלוטין....
כל כך לא מאפיין אותי לעשות דבר כזה. כי תמיד זה היה נראה לי ילדותי וטיפשי.

עשינו סקס וירטואלי במסנג'ר.

היינו רופא וחולה.
אני הייתי הרופא המניפולטיבי והכוחני, שבודק את הפציינטית שלו תוך ניצולה המיני (מי יודע כמה שנים הייתי מקבל על זה בכלא) והיא המטופלת העדינה וההמומה שמחד רוצה לברוח מידיו של הרופא החרמן ומאידך מרגישה מחורמנת ומשהו בה גורם לה לרצות להיות מנוצלת. בהתחלה זה היה לי נורא מוזר.... בעבר שלחתי הודעות כחולות לאקסיות אבל לא למישהי זרה... לא ידעתי כמה גס מותר לי להיות איתה.. האם להשתמש במילה "כוס" ? "זין" ? או פשוט לכתוב "האיבר שלי" וכו...
זה היה כל כך מוזר. הרגשתי בכמה רגעים שאני באמת עושה איתה סקס. שאני מגלה את גופה בפעם הראשונה. לא יודע היכן מותר לי לגעת, היכן לא.
בוחן את הגבולות שלה.
היא רצתה שאהיה יותר כוחני... ואני בד"כ במיטה לא כל כך כוחני... אז התחפשתי. נכנסתי לדמות, לאט לאט, נכבש ברצונותיה ובפנטזיה שלה, בונה איתה סצנה וירטואלית שיושבת בראשה.
גלשנו לתיאורים שלא היו מביישים חוברת פורנו גסה במיוחד. אבל היה להם מעטה ריגשי לא קטן. זה לא היה רק סקס. זו היתה תשוקה.
היא בטח פינטזה על דמות שמוכרת לה ואני דווקא השתדלתי לדמיין אותה. הרי ראיתי רק את פניה בתמונה. איני יודע כיצד נראה גופה. אבל דמיינתי אותו בראשי.
לא האמנתי אבל אפילו עמד לי תוך כדי...לי !! שלעתים אני צופה אפילו בסרט פורנו ומסוגל שלא להתחרמן מזה אם לא בא לי... עמד לי רק מלדבר איתה.. כל כך מוזר.

וזהו - סיימנו את הסשן בחיבוק אוהב וחזק ובמלים "אני אוהב אותך" כחלק מהסצנה הבדסמית ולסיכום אני יכול לומר לכם שאני לא יודע אם הייתי חוזר על זה עוד הרבה פעמים, אבל חוויה כזו, שנראתה לי כל כך שטחית וילדותית, הפכה לחוויה נהדרת בזכות פרטנרית נכונה.

ואת מה שעשיתי אחר כך עם עצמי - כבר תיאלצו לנחש לבד...

מדי פעם אפרסם כאן סיפורים קצרים שכתבתי (אין לי הרבה כאלה - אני די טרי בעניין)
הסיפור הראשון שאפרסם מהווה קצת חשיפה מבחינתי כי הוא מבוסס על רומן קצר שהיה לי במציאות לפני מספר שנים עם בחורה ששמה אתי.
למי שכבר מכיר - עמכם הסליחה 😄


סקס ותו לא

אני שונא את הקיץ. זה לאו דווקא עניין החום. זאת השמש, הבוהק, האור החזק והמסנוור. כאילו רוצה השמש לגרום לנו לראות הכל טוב יותר וברור יותר אבל נכשלת במעשיה. מגזימה במינון. ואז מסנוורת.
אומרים שהצבעים אמיתיים יותר בחורף. שהכל לא בהיר מדיי,
שהפיגמנט יותר ברור. ואני חושב לעצמי שבעצם בחורף אפשר לבחון דברים. לא צריך להסיט מבט. לא מסתנוורים.

את אתי הכרתי באוניברסיטה באחת ההרצאות. זה היה סוף הקיץ והיינו מדברים לפעמים בהפסקה על סיגריה.
קשה היה לפספס אותה. לא היה גבר שלא היה מת ולו רק פעם אחת בחיים לשכב אתה. ואפילו הגבר הכי רומנטי וזה ש"לא עושה סקס בלי אהבה" לא יוכל לעמוד בפני גופה החטוב.
האהבה אינה עוד באותו רגע אלא איזה יצור חד תאי, מיקרוני ולא מפותח.
פגשתי אותה בספרייה אחרי ההרצאה. זה היה לקראת הצהרים והייתי די מותש מכל היום. הזיעה נדבקה לכל חלקה אפשרית והקור של הספרייה היה בהחלט יכול להיכנס באותו הרגע לרשימת הדברים הטובים בחיים. עליתי לקומה השנייה, עובר על פני סטודנטים שכבר הספיקו להשוות טמפרטורות עם מזג האוויר שבספרייה, ואז ראיתי אותה. היא היתה לבד. בשולחן של שניים. שערה הבהיר היה אסוף, וגלש לפנים על כתפה השמאלית.
חולצתה היתה כה צמודה וקשה היה שלא להבחין בחזה הגדול שהזדקר מגופה הקטנטן. יש כאלה שהיו אומרים שהוא מלאכותי.
"היי", אמרתי במבוכה. היא הרימה ראשה מהמחברות והסתכלה בי.
"היי, מה העניינים ?" אמרה.
"לא משהו", עניתי .
"ההרצאה היתה זוועתית. לא הבנתי מילה." ואני חושב לעצמי : שיחות הסרק האלה. אין בהן כלום. פשוט כלום. ואי אפשר בלעדיהן. ואולי הן בעצם הכל.
ואולי מה שמבדיל אותנו מבעלי החיים אלו אותן שיחות סרק.
"כן. באמת היה נורא. סינית. פשוט סינית." אמרה. הייתה שתיקה.
ואז, כמו מתוך איזה סרט טלוויזיה לא מוצלח עם סטודנטים לבושים בג'ינס וטי שירט שגרים במעונות ומשחקים פוטבול, אמרתי לה :
"את רוב החומר אני די מבין. את רוצה שנשב פעם ללמוד יחד?" ואני חושב לעצמי : כמה דגש צריך לשים על המילה "ללמוד"?
"למה אתה כל כך נחמד אליי? למה כל כך אכפת לך ממני?" שאלה ומין מבט של תמיהה מהולה ביהירות היה על פניה.
חשתי חוסר אונים. היא הרי מבינה את הכוונות שלי. ברור שהיא מבינה. והמשפט הזה נועד לנפנף אותי. לגרום לי להבין שזיון בטח שלא יצא מכאן.
אני משפיל מבט ושטיח הספרייה האדום נראה אדום יותר מתמיד. אבל באותו הרגע אני פותח במתקפת נגד ואומר לה :"כי אולי יש לי אינטרס". אפילו בסרטי הטלוויזיה הגיבור היה חוטף איזו סטירה מצלצלת שלא היתה משאירה מקום לספק לגבי התפתחות הרומן שעוד לא התחיל.
"אני אוהבת גברים אינטרסנטיים", היא אומרת כאילו כל השיחה הזו היא חיכתה לומר לי שהיא בעצם רוצה אותי והכל היה רק פעולת הסחה או מעין משחק חיזור.
ואני חושב, אולי אנחנו באמת חיות.

אתי דאגה להבהיר לי בחודש הראשון השכם וערב שהיחסים שלנו מושתתים על הסקס ועליו בלבד ושהיא אדם חסר רגשות. שהחיים עשו אותה ככה.
היא אחת הבחורות היותר עצמאיות שפגשתי. עובדת, לומדת, ושומרת על הגוף שלה בצורה אובססיבית כמעט. היא נפרדה מהוריה בגיל 18, עם מכונית ספורט אדומה שאביה קנה לה, כאילו מרמז לה שהוא שולח אותה לדרכה. כבר ארבע שנים שהיא גרה לבד ומשלמת שכר דירה בעצמה. אולי התבגרה מהר מדי.
לעתים לא ידעתי אם לקנא בה או לרחם עליה שהיא בודדה.
היא נכוותה לא פעם מקשרים קודמים, ולפי דעתי פשוט לא בחרה את האנשים הנכונים. היה איזה דוגמן שחשב שהיא לעולם לא תהיה מספיק יפה בשבילו, ולא תוכל להתחרות בחברותיו הדוגמניות. או טיפוס תמהוני ששתה ועישן יותר מדי גראס, והיה אלים כלפיה. והיו עוד הרבה, כך שמעתי, למרות שלכל אחד סיפרה שהוא "רק השני שלה".
היתה באה אליי בלילה, נכנסת עם האוטו האדום הספורטיבי לחנייה, ויוצאת לבושה בג'ינס צמוד עם גזרה נמוכה שחושפת בטן מושלמת.
היא לא בחורה טיפשה. לפחות לא מאד טיפשה. לי תמיד יש דרישות אינטלקטואליות גבוהות מנשים אבל זה לא היה חשוב כעת.
כשהיינו רואים סרט, מכוסים בשמיכה כדי להתגונן מפני המזגן, לא היינו מגיעים אף פעם לסוף. ידה של אתי מצאה את דרכה לכיוון מכנסיי הרבה קודם. ומשם, הדרך למיטה היתה קצרה.
ללמוד לא יצא לנו ממש. גם אם פה ושם ניסינו, זה בדרך כלל היה נפסק בהכרזה שלה :"טוב. למדנו מספיק. בוא נזדיין". ואני במצב כזה מרים דגל לבן. תרתי משמע.

התאהבתי בה. ללא ספק. הסתנוורתי מיופייה. התאהבתי בחופשיות שלה. בפתיחות. היא ייצגה בשבילי את החופש. את הקיץ.
אני יודע שהתאהבתי בה גם אם אני מתכחש לזה לפעמים. אני מכיר את עצמי, ברגע שאני מוצא את עצמי מסתכל על בחורה כשהיא ישנה, ולא יכול להתאפק מלנשק לה על המצח, אז אני יודע - התאהבתי.

עברו ימים, ויותר ויותר הרגשתי שאתי לא ממש צריכה אותי. שאני לא יותר ממשחק, שעשוע, להעביר אתו את הזמן. הרגשתי שאני בעדיפות שנייה, ושצריך לחתוך.

אמרתי לה שאולי כדאי שניפרד כי היחסים שלנו גם ככה מושתתים רק על סקס כמו שהיא דאגה להבהיר, ושאולי כדאי שנלך כל אחד לדרכו ונחפש אהבה משמעותית.
את הצעקות שחטפתי אני לא אשכח. חומת הזכוכית שבנתה סביבה התנפצה לרסיסים.
"מה, אתה חושב שאני אתך חודשיים סתם?","אתה לא קולט שנקשרתי אלייך?" , "אתה חרא. זה מה שאתה. כמו כולם".
דמעות אמיתיות היו בעיניה. הפס השחור שעשתה בבוקר נמרח כאילו נועד מלכתחילה להדגיש את העובדה שהיא בוכה - אם חס וחלילה פספסתי. כאילו מוכרים אותו תחת השם : "מדגיש דמעות", ולא כפריט איפור.
פתאום לא ידעתי אם להיות מאושר שהיא רוצה אותי או לכעוס על כך שהיא שברה לי מיתוס. שהיא בעצם לא אותה בחורה שדמיינתי ושבעצם, כולן אותו הדבר.
"אבל את אמרת שאת חסרת רגשות, אמרת שאת לא נקשרת, שאת לא יודעת מה זאת אהבה, שהיחסים שלנו זה סקס ותו לא". צעקתי.
"תסתום וזהו" היא אמרה, והדמעות שוטפות את לחייה.
"פשוט תסתום. אתה לא מבין כלום."
באמת לא הבנתי.
התנשקנו.
ובחוץ כבר היה סתיו.