קמתי.
נזכרתי שיש אהבת אמת בבדסם
נכון, אני מדברת עם הרבה אנשים, כזה בקטנה.
כן, זה נחמד שאנשים מחבבים אותי.
ולמרות שאני חשופה פה
הם לא מבינים.
אני לא מחפשת נשלט, עבד, שיסגוד לכפות רגליי המושלמות ויעריץ את יופיי הכביר.
אהבת אמת מבחינתי
זה משרת שישאר איתי ברגעי הצרחות שנמסה אל השלולית
כשאני שוכבת ערה בארון המתים/ערפד/גימפ שלי
מריחה כמו גופה, משותקת לגמריי כמו בובה חיה.
שיוציא אותי שיאכיל אותי שיקלח אותי שילביש אותי שלא יגע בי, שנדבר בקשר עין.
שיוכל להתמודד עם התסכול שבלעבוד אישה נכה ב1000%.
שיחכה שנים איתי עד שלאט לאט לאט אצא מהשיתוק בעבודה קשה וסיזיפית ויומיומית.
שיראה אותי נופלת כמו בית גפרורים.
ובמקופ לצחוק, ירים אותי שוב
ושוב, ושוב..
ושיחזיק מעמד.
ושיסתפק שיום אחד אולי אצליח ללחוש בקול לא קול, צליל חלוש וצרוד ״תודה.״
ולא יחפש יותר. גבר
וכל השאר שילכו לחפש להם מלכה לאונן עליה. אין לי סבלנות!!!!