|
|
|
היום לקראת סוף השיחה שאל איך אני מתכוונת לבלות את השבת, עניתי שאינני יודעת, אבל אני בהחלט יודעת איך אני הולכת לבלות את השבת הבאה, אני חושבת ששמעתי אותו מחייך מבעד לאפרכסת, ארזת כבר בגד ים וקרם הגנה? עניתי שבטח יהיה קר מידי לים.
הוא בחור מסודר ועינייני, החדר במלון הוזמן כבר ממזמן, וכך גם כרטיסי טיסה, הוא אפילו הספיק כבר לעבור דרך משרדי הכרטיסים ולאסוף את כרטיסי הכניסה למופעים.
כל מה שלי נותר לעשות הוא לעלות בזמן לרכבת שתקח אותי אליו ומשם נמשיך יחד את כל הדרך לאילת, פסטיבל ג'ז בים האדום, Here we come
זו השנה השנייה לפסטיבל, והשנה השנייה שאנחנו נוסעים אליו יחד, רק אני והוא.
בנתיים נזכרת בשיר שהתנגן לו בCD בזמן שנסענו יחד באוטו מתישהו השבוע
לפני הרבה מאד שנים, קראתי בעיתון ידיעה על צעירה שנפלה קורבן לאונס קבוצתי מתמשך, זה התחיל מכך שהסכימה לשכב עם "החבר" שלה, יותר כי הוא לחץ ושידל ופחות כי באמת רצתה בכך, והוא העביר אותה בין החברים שלו ולאט לאט התווספו עוד ועוד. המחיר היקר שנערה שילמה רק כי רצתה להרגיש מעט חום ואהבה. זהו מקרה מאד מאד קיצוני, אבל לחלוטין לא בודד.
גם כאן אני רואה ושומעת לא מעט על תגי מחיר כאלו, נשים (וכן גם גברים) שנופלות למלכודת המניפולציה, מתוך חוסר בטחון, הערכה עצמית נמוכה, הצורך להוכיח שהיא ראויה, ובעיקר הצורך להרגיש שיש שם מישהו, שהיא לא לבד.
לא קל להיות לבד, לא קל להתמודד עם כל מה שהחיים מגישים לך בלי מישהו שיהיה שם, לעודד, לחזק, סתם לתת כתף או מילה טובה. השאלה היא האם רק כדי לא להיות לבד צריך לוותר על עקרונות חשובים, או לשלם מחיר שגורם יותר למועקה מאשר לנחת. ומנגד לפעמים אדם עובר ברחוב ורואה זוג מבוגרים הולכים יד ביד, ומן חום ממלא אותך וחיוך שאומר "איזה יופי, גם אני רוצה מזה".
אני יודעת על עצמי, שלפני ותוך כדי מערכת היחסים שלי עם דן שאלתי את עצמי שאלות קשות ונוקבות על תג המחיר הזה. האם אני נמצאת במקום שטוב לי או האם אני מסתפקת בסוג כזה של מערכת רק כדי לא להיות לבד או כי אני לא חושבת שמגיע לי יותר וכו', כתבתי על זה כאן בעבר. אז גם היום אני ממשיכה לבדוק עם עצמי את הדופק. ובוחרת כל פעם מחדש.
וכעת עולות בי שאלות חדשות,
האם הייתי נכנסת למערכת שכזו בידיעה שאני לא הראשונה או השניה או אפילו השלישית אלא הרביעית?
האם הייתי נכנסת למערכת כזו בידיעה שהאחרת יודעת, אך אינה מעוניינת שתהיה נוספת? או בכלל לא יודעת על כך.
האם הייתי מסתפקת רק בפרוריי תשומת לב העיקר לדעת שיש שם משהו שחושב עלי?
ואיפה אני בעצם רוצה להיות בעוד נניח 10 שנים מהיום.
האם להיות במערכת כזו זה לא בעצם להכניס את עצמך למערכת מתעללת, לא כי האדם שמולך, מתעלל, אלא כי סוג כזה של מערכת מחזק את הפחדים, את חוסר הבטחון, את ההערכה העצמית הנמוכה, את תחושת ה"אני לא שווה" ולכן "מערכת נורמלית" לא מגיעה לי.
ושאלה יותר קשה יש לי לאדם ממול, אם אתה יודע שמולך אדם כזה, האם יותר נכון, לא להכנס למערכת כזו מתוך ידיעה שהנך עלול לגרום יותר נזק מתועלת, או במידה וזהית את הסימנים מאוחר מידי לעצור את הרכבת הדוהרת.
אני שואלת את השאלות הללו, שאלות שמתאימות לי, למקום בו אני נמצאת, בקול רם, כי אני לא מפחדת מהן, כי אני לא מפחדת מהתשובות שיש עליהן, אני נוגעת בעצבים החשופים, ולא עושה עצמי בת יענה, על משקל של אם לא שאלתי אז זה לא קיים או יכול להתקיים.
אני יכולה להרים ראש מול המראה ולומר לעצמי, שאני מעריכה את עצמי, שלו רציתי בכך, הייתי מחפשת ומוצאת מערכת יחסים אחרת, שאני נמצאת היכן שאני נמצאת מבחירה, ולא מאין ברירה. או לפחות תחושת אין ברירה.
האם גם את יכולה? האם כל אחת מאיתנו יכולה לבנות לה את סט השאלות המתאימות לה? האם אנחנו מסוגלות לענות עליהן בכנות שעלולה להיות מכאיבה, האם אנחנו יכולות להתמודד עם התשובה, ולתת לה מענה הולם?
הבוקר הבהבה לי תיבת המייל,
מתישהו בלילה הוא שלח לי לינק לשיר
In Your Arms
של Kina Grannis
תזכורת מתוקה לשעות שבילה בין זרועותיי, או אני בין זרועותיו, רק כמה שעות קודם. ואולי תזכורת לכל השעות בהן היינו יחד בשנים החולפות.
המילים כל כך יפות, כל כך נכונות לנו.
"אני הרגשתי את ליבי מחפש עבורך מקום להשאר, מקום בו ארגיש בטחון... בין זרועותייך אשאר".
הקליפ יפיפה, 288,000 סוכריות ג'לי צבעוניות השתתפו בהכנת הממתק הזה 😄
"את גם אוהבת אותי וגם התמכרת אלי" הוא לוחש לי בחיוך וחיבוק עוטף, "אתה צודק מאד" עניתי, מדביקה נשיקות קטנות על פניו. ושוב מחדש תובע אותי לעצמו.
עוד מעט השעון יצלצל להגיד לי, שהגיע הזמן לקום, אבל אני ערה כבר לפחות שעה. התעוררתי מחלום שטורד את שלוותי. גם בחלום הזה היו הרבה מאד מים, הפעם מים קרובים, אני בתוכם שוחה וצוללת, משהו שלא עשיתי זמן רב.
עוד מעט יתחיל היום שלי, הוא יהיה מתיש, מלא ריצות, וניסיונות להספיק את כל מה שיש בלו"ז. אבל זה הרבה יותר קל מאשר להיות במקום בו אדם מרגיש סחוט רגשית או נפשית.
השמים מקבלים צבע כחול עמוק, שהולך ומתבהר. הביניין ממול זוהר בצעי זהב, השמש מארה עליו. עוד מעט ישובו הפועלים אליו. בקומות העליונות הקירות עדין פעורים, אין תריסים וחלונות. השמש יכולה להאיר פנימה באין מפריע.
אתמול הוא שאל איזה תיק אני לוקחת איתי, עניתי שאת ההוא כאן, עם הידית השבורה, היה לי אחד טוב יותר, גדול יותר, אך ההוא לקח גם אותו אי אז, תשובתו שהגיעה עם חיוך מרצד בעיניים הייתה שעשיתי עיסקה טובה, גם אם אותה מזוודה היתה מלאה ועשויה זהב טהור, אני הרי רק הרווחתי. צחקנו יחדיו, חבוקה בין זרועותיו. נושקת לשפתיים הרכות, החמות כל כך.
אני לא מניחה לעצמי להרגע, להוריד את הכפפות, לנשום, לחייך, להרגיש ביטחון ונינוחות, אני תמיד בהרגשה שאני על הקצה, שתכף הכל מתפורר ונעלם, ואני תכף נופלת.
"יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש
...
וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה" (ריטה)
עוד מעט זה יקרה.
עוד מעט.
המגירות שלי עמוסות דפים כתובים בכתב חרטומים, כזה שצריך מומחה על מנת לפענח את הכתוב שם. בכל התעודות שלי במהלך שנות לימודי היתה הערה אחת שתמיד חזרה על עצמה "עליך לשפר את כתב ידך". לך תסביר שלפעמים המילים פשוט לא מספיקות להכתב, כי המחשבות רצות מידי, ממהרות מידי, והיד אינה עומדת בקצב.
כיום אני כותבת אל תוך צפונות המחשב. עמודים של מכתבים שלא נשלחו, ולעולם לא יגיעו לתעודתם. מחשבות, רגשות, חלומות, כל מה שלא הצלחתי להעביר החוצה בדרכים אחרות, נפלטו דרך האצבעות אל המקלדת, הציצו אלי מן המסך המרצד, ונשמרו בקובץ זה או אחר.
בלילה חלמתי חלום שנדמה היה חי כל כך. חלמתי שפגשתי את מי שהיה המנהל שלי בתיכון, ופתאום קפצה עליו הזקנה, והוא כבר איננו כתמול שלשום. האם היה זה אלצהיימר שנגס בהכרה שלו? הכנו במה שנדמה היה כחורשה, הוא לא הכיר אותי, ופלט משפטים שהיו לי סתומים, הגענו לקצה החורש, היינו על שפת מצוק תחתנו אדמה אדומה חומה - חמרה, ומעבר לה התנוססה מעין מבנה לסנים שחור אפור כמו סכר שעצר את הים הסוער שמעבר לו, והגלים איימו להתנפץ אאל מעבר לו ולשטוף את הגיא שבין המצק לחומה- סכר, אבל השמש התחילה לשקוע והגיע הזמן לחזור, האנשים שסביבנו החלו להתפזר ואף אנחנו שבנו לאחור, ולרגע צלול אחד, הוא זכר מי אני, התרגש, שאל לשלומי, ובטרם עניתי, ראיתי כי צלל שוב אל האין.
כשהתעוררתי עם החלום הזה בבוקר הוא צבט אותי עמוק בפנים.
אני בועטת הכל החוצה, מרחיקה ומתרחקת, כותבת את עצמי לעצמי, שואלת לאן ומתי, ובסוף מוותרת, מוחקת, שומרת, מעלימה ומנתצת. הרי אלו יותר מסתם מילים, יש בהן כח ללטף, להרים, להפיל, ולהכאיב.
שומרת הכל במיגרות. שאיש לעולם לא יוכל שוב, לגעת או לראות.
עבורי השנה החדשה הייתה רק עוד תאריך שהתחלף ביומן,
לא סיבה למסיבה או להתרגשות גדולה.
מחכה לטרמפ שיאסוף אותי יוצאים לארוחה חגיגית, כבר שבועיים דנים בה
ורק לפני שעה טרחו להחליט היכן.
עדין מחכה לתשובה שיודעת שלא תגיע. לא יודעת אם זה סתם חוסר נימוס או אי כבוד.
יש לי משקפיים חדשות, והעולם פתאום נהיה יותר ברור.
אחרי סופ"ש של בעיקר מנוחה, אני מרגישה עייפה מתמיד.
עוד שבוע מתחיל, אותה עבודה, וימים שבהם אני תוהה אם לצחוק או לבכות
או שניהם. זה מקום לא נחמד להיות בו כשאין לך טיפ טיפת כבוד למי שאמור להיות המנהל שלך.
לילה טוב
בבוקר אני מחכה בקור המקפיא
לאוטובוס שיקח אותי לעבודה.
מחליפה מילות ברכה עם הנהג
אני מתיישבת במקום הקבוע שלי
(כן כן, יש לי מקום קבוע
באוטובוס של חברה ציבורית ידועה במחוזותינו)
לעיתים קורה שאני מאחרת לתחנה,
אם אני מצליחה לתפוס את עינו של הנהג,
הוא ממתין לי בתחנה עד שאגיע במרוצה
(דמיינו אם תרצו טוויטי רץ כ 350 מ' לערך)
אני יורדת בתחנה נסיעה של
כמחצית השעה.
ופוסעת כ 500 מ' עד שאני מגיעה
לשער הכניסה.
בדרך אני חולפת על פני דשאים ועצי אורן.
האיצטרובלים על הריצפה קורצים לי.
אני בועטת בהם משל היו כדורגל.
הם מתגלגלים מטרים קדימה.
ואני בועטת בהם שוב,
עד שהם מגיעים למטרה עליה הכרזתי מראש לעצמי.
בהמשך הדרך אני חולפת על פני מסעדה
השולחנות מסודרים בחוץ סביבם מרחבי דשא ירוק
חתול שחור יושב לו בנחת על הדשא
מתקרצף להנאתו
נהנה מקרני השמש.
לפעמים דן מספיק להתקשר אלי
להגיד בוקר טוב, ולשאול לשלומי
ולאחל לי יום נפלא
סתם יום של חול בדרך לעבודה.
ראשי מונח על חזך
זרועי עוטפת אותך
תחילה מונחת על לוח ליבך
אחר מחממת את הכתף שלך
זרועותיך מאמצות אותי אליך קרוב קרוב
כך שגופי צמוד לאורך גופך
ידיך מלטפות אותי ברכות
שולחות בי זרמים
נשימתך נרגעת
הופכת לאיטית איטית
מונוטונית
קולות נשימותיך והלמות ליבך
הם מוזיקת רקע מרגיעה
למחשבות החולפות בראשי.
משתדלת לא לזוז
שלא אפריע את שנתך.
נרדמת איתך.
השינויים שאני עוברת כרגע עלולים לגרור אותי לעיר אחרת הרחק ממך.
אבל זה רק מרחק גיאוגרפי.
יש מרחקים שהם עיניין של תחושה.
מן תקופה לא קלה שעוברת עלי.
הרגשה שהדרך הזו שאני עושה קשה לי מידי,
ואני נשרכת מאחור, צעדי איטיים יותר, כבדים יותר.
בתחושה שלי אתה נמצא לי אי שם הרחק באופק.
אתה עוטף אותי אליך, מחבק אותי חזק לכל אורך הגוף
צמוד צמוד, אני יכולה לשמוע את הלמות הלב
אתה מחזיק אותי, מועך אותי אליך כך שהצמידות הזו
של עור בעור בוערת בי פנימה.
אתה כאן איתי.
הלהט שבך, מאיץ בי את הדם והופך את רגליי לחמאה מומסת.
אלמלא אחזת בי הייתי קורסת שם לרגלייך
"אין לי סבלנות" לחשת בעודך מושך את החולצה,
מחלץ את שדיי מהחזייה, ועוטף, סוחט אותן בכפותייך
מצמיד אותן לפיך ספק נושק ספק נושך
גלים של עונג וכאב
וזה לקח לך בדיוק שנייה
לנתק אותי מכל היום שהיה
לעטוף אותי ולהשיב אותי
אמרתי לך כבר שאוהבת את המקום שלי?
שאני אוהבת אותך?
שיש לך את הדרך המיוחדת שלך
להגיע אלי
להושיט לי יד
ולהוריד / להרים אותי אליך?
הדרך שלנו היא לא קלה
היא בטח ובטח לא פשוטה
משתי סיבות
בגלל מי שאני
בגלל מי שאתה
זהו
לפעמים אני זו ששוקלת
שמוותרת
ואתה
אתה שומר עלי
שומר עלינו
לפעמים בשביל שנינו
מעולם לא הייתה לי אהבה כל כך גדולה,
כל כך מעניקה ותומכת.
תמשיך לשמור עלי חתול
(כן אני יודעת, אתה עושה זאת, כך או כך)
לילה טוב חתול
