שינויים

הברקים קורעים את השמיים לגזרים

הרעמים מתגלגלים דוהרים אחריהם

מרעידים בקולם העמום הנמוך את חלונותיי

טיפה מהססת, נושרת

ואחריה שניה ושלישית ופתאום הקילוח הדל מתגבר

ושוטף ושוצף

והצליל המתוק של מיליוני טיפות

מתערבל עם הריח המתוק האהוב


הגשם החזר


ציפור שלוליות שכמותי, הכל כאן רטוב ודולף

פתאום נזכרתי בשיר הזה

הוא עלה והתגלגל במוחי

אחרי עוד שיחה שפצעה אותי עמוק עמוק בפנים.

או יותר נכון לומר נגעה עמוק בפצע כואב ומודלק

לפעמים כל כך קשה להסביר

אדם שבע לעולם לא יבין רעב

לא באמת

אפשר לנסות להסביר, להדגים, לדמיין

אבל לפעמים פשוט צריך באמת להיות שם כדי להבין.


עד הקצה
מילים: דנה ברגר וארז ברזוליק

ועכשיו כשאין שמיים
רק עננים של חוסר ודאות
ונדמה שאין סיבה לחיות
אם אין סיבה למות.

לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת.

עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
עד שזה עבר
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
אני כאן ואתה שם.

אם אתה הולך ממני
אתה נשאר לבד.

ועכשיו כשאין שמיים
רק רסיסים של חוסר הבנות
ונדמה שאי אפשר לראות
ולא נשאר מקום לטעות.

לפעמים אני פוחדת
להגיד לך את האמת
לפעמים זה כמו הסוף
נרדם לרגע באמת

עד התהום, עד הקצה...

הטוויטי זאת כל בר דעת יודע יש ראש גדול מאד ביחס למימדי גופו
וכך הדבר הוא לגבי העיניים
מראה זה נועד לתת לטוויטי מאפיינים (מוגזמים) של תינוק על מנת לייצר תחושת תמימות וחוסר ישע, ולגייסם מיידית לטובת הטויטי
במאבקו הצודק ביותר יש לציין כנגד החתול הסורר.

לרוב הטוויטי הוא יצור שליו העוסק בדברים האהובים עליו
מנוחה, שירה, להתנדנד לו בכלוב בנחת וכד'
ואכן, בתקופות אלו התמימות שהוא משדר הולמים אותו היטב.

אבל לא תמיד ימיו של הטוויטי שלווים.
החתול הסורר אורב בסביבה, מחכך כפותיו ברשעות, ומנסה
לייצר הזדמנויות להזמין את הטוויטי לארוחה, כשהטוויטי הינו המנה העיקרית בה.

הו אז מתגלה הטוויטי (אוייביו , ע"ע חתול סורר, טוענים לדו פרצופיות, הוא טוען לנדבך חיוני באישיות והתפתחותו האיוולוצינית, שלא לדבר על השרדות בסיסית, בעולם של חתול סורר) במלא הדרו ונוצותיו.
הוא יודע להשתמש במקור כנשק, ציפורניו עשויות ללא חת.
ואותו ראש גדול אוצר בתוכו מח מלא פתרונות יצירתיים למלכודות החתול הסורר.

אני אוהבת את החתול המרושע שלי, אני אוהבת אותו מאד, אני אוהבת לשחק, ולהשתעשע איתו. "להלחם" בו ולהכנע לו, ולנוח מתנשמת צמודה אליו, שומעת את דהרת ליבו מואטת לקצב רגיל, את נשימתו הרכה באוזניי בעודו עוטף אותי אליו, ולוחש לי מלים שנועדו רק לי.

אתה רוכן אלי
נוגע בקצות אצבעותיך בסנטרי
מרים את ראשי אליך
עיניי עצומות
ממתינה לנשיקתך
חשה את נשימותיך על עורי
מגע אצבעותיך הרכות
והשניות חולפות
ואתה כמו עוצר את הזמן
מקפיא את התנועה
בכמעט נשיקה מיוחלת
עפעפיי רועדים
עיניים נפקחות

אתה מחייך אלי בזדוניות
לוכד את הקסם
בעיניים כחולות נוצצות
ותובע את כול כולי
בנשיקה
נשיכה
עמוקה
בדיוק בזמן שלך.

עור לבן
דף חלק
ואתה כמו צייר, כאשף
ביד אמונה
מצייר אותי מחדש
כותב אותי עלי
כתבי חידה בשפת המורס של קווים ונקודות
מאדימות על הלבן
חיוך מרושע של טמבל
או שלישיית ברווזוני אמבט צהובים
משתוללים בחדווה
חורצים סימנים
ידך עטויית הכפפה כשריון אבירים טבעות טבעות
כמלאכת מחשבת
שורטות בעורי כשלוחה של ציפורני חתול מאושר
אתה משאיר בי סימן וחותם
אך לא רק על עורי
אלא עמוק בתוכי
בניבכי נשמתי הפרוסה לפניך כמו גופי
ועוטף אותי אליך
לנשום אותך
לשלווה
עוצמת עיניים
ומפליגה

עלה כאן דיון שננעל על נשים מוכות
על אחריות, ועל אשמה
ועל הסכמה
הרבה מידי אנשים דיברו על סיטואציה שמעולם לא היו בה לא חוו אותה אישית
לעיתים ממקור שני או אולי שלישי
מנסים לנחש מה גורם לה לאשה להשאר במערכת יחסים הרסנית
האם זה באשמתה?
האם יש לה אחריות שם?
אנשים דיברו על כל מיני אלמנטים הנשענים על תאוריות פסיכולוגיות.
למשל
היא נמצאת שם כי זה עונה על הצרכים שלה וכד'.

אנשים שוכחים שאשה מוכה לא הופכת לכזו עם המכה הראשונה.
היא כבר מוכה הרבה הרבה קודם.
קל מאד להפוך מישהי עם בטחון עצמי מעט רופף
ועם הערכה עצמית לא בשמים ולאט לאט
כמו מים המחלקים אבן לרופף אותה עוד ועוד
צריך להיות חלק מהדינמיקה הזו
כדי להבין כמה השינוי האיטי הזה הוא כמעט בלתי מורגש

נכון, יש נשים שיותר קל "לעשות להן את זה" ויש כאלו שפחות.
אבל זה אפשרי
הצעדים הראשונים מגיעים במסווה נפלא של
אני אוהב אותך את חשובה לי ויקרה
ועוד הרבה מילים יפות וחנופה
אך בסופו של תהליך
אשה מוצאת את עצמה מבודדת חברתית
תלויה באופן מוחלט כלכלית
הערכה עצמית ברצפה
היא כבר לא מאמינה בעצמה
וביכולות שלה
היא נמצאת במקום שבו היא כבר לא רואה את האור
את האפשרויות האחרות העומדות לרשותה
וגם אם כן
זו אשה החיה תחת טרור מתמיד
הפחד מונע ממנה לפעול
יש נשים האוזרות אומץ ומצליחות לצאת משם
המחיר הנפשי רגשי שהן משלמות הן בהיותן שם
והן בצאתן
הוא קשה וכבד מאד
לעיתים הוא מחיר לכל החיים

ולא לא כל אשה מגיעה למעון נשים מוכות
ולא כל אשה מוכה היא בהכרח מישהי שסבלה מאלימות פיזית
יש עוד סוגי אלימות קשים לא פחות שהרשויות
רק מתחילות קצת להכיר בקיומן

ולא כל אשה שסבלה ממעגל האלימות מסוגלת לבד לשבור אותו
או להמנע מלהכנס אליו שוב
קשה מאד מאד לשבור דפוסים
על אף המחיר הכבד שהם דורשים

נסענו בכביש הצר, מחפשים את המצפה שראינו על המפה, אך העצים כבר גבהו מידי והסתירו, המשכנו הלאה, חונים בין כוורות רוחשות דבורים. מביטים אל הנוף הנפרש לפנינו. כל הדרך, ידו לא מפסיקה לגעת, ללטף לחוש אותי, את עורי, את הפיטמה המזדקרת תחת מגעו. וכשחנינו סוף סוף, הוא כמו איים להטביע אותי בנשיקותיו. וכשעצרנו לנשום, ביקש שאגמע לתוכי את הנוף, שאצלם אותו אל תוך הזיכרון, את המרחבים, את השמים הכחולים, את השדות, את ההרים שבאופק.

ההרים שבאופק, הם ההרים שלנו, העליות והמורדות, הפסגות שכבשנו יחד. כל הדברים המיוחדים הללו, שהם רק שלנו, של שנינו, הדרך אותה אנחנו סוללים יחד, על אף ואולי בגלל הקושי, הכל כל כך מתוק, כל כך מרחיב את הלב.

הוא שואל מה השתנה מאז הפעם הראשונה שלנו יחד, אילו פסגות כבשתי, מה התחדש לי, והתחוור לי שהרשימה ארוכה, ארוכה מאד. בכל כך הרבה דברים הייתי כמו ואולי אפילו ממש בתולה, על אף שנותיי, על אף ניסיוני, שום דבר מעולם לא הכין אותי לריקוד חושים המטורף הזה, לגילויים שגיליתי על עצמי, על הגוף שלי, על הנשמה שבי.

והוא חייך ואמר שרק דבר אחד הוא טרם שמע ממני, על התאהבות, ושתקתי, "זה עדין מעורר בך פחד?" שאל. הנהנתי. "אתה יודע היטב", אמרתי, "שאף אחד מעולם, לא גרם לי להרגיש כמו שאתה גורם לי להרגיש, בכל מובן אפשרי." וזה נכון, כל כך נכון, אהבתי בעבר, ברור שאהבתי ונאהבתי, אבל לא ככה, לא בעוצמות הללו, לא בשלמות הזו, לא בנתינה והקבלה הללו, ביכולת המדהימה הזו, לקבל ולהכיל אותי כמו שאני עם כל השריטות והצלקות, בלי הצורך לנסות ולתקן, לנסות לשנות, בלי התניות או איומים. עם הרבה סבלנות ואמפטיה, עם הרבה הבנה והכרה בקשיים, בשדים.

מי היה מאמין שכך חלפו להן ביעף מעל 3 שנים?

חתול וטווטי - "אכן סדרה משובחת, לעוד הרבה המשכים"

ראתם פעם פיל בטבע?
או לפחות בסרטי נאשיונאל ג'יאוגרפיק?
הפילים הם חיות חביבות
שקטות
משפחתיות
וסובלניות, סובלניות מאד אפילו
אלא אם כן אתה אמא פילה כשמישהו מאיים על הגור שלה
אני לא חושבת שזה נחמד להיות במקום בו
פיל במשקל 8 טון רודף אחריך.

כן כן
אני יודעת אני טוויטי לא פיל
וכטוויטי אני מתמחה במשיכת זנבות של חתולים
אני מכירה חתול מרושע אחד שסובל "קשות" מהתופעה
שנקראת
"אל תרגיז את הטוויטי"

אבל אני טוויטי הנוהג כפיל
אני כמו פילה המגינה על העדר שלה
כאשר מנסים לפגוע באוהבי ואהובי

לאחרונה נהגתי בחריפות רבה כלפי מישהי
נהגתי בה כך מכמה סיבות טובות
היות ויש בי אפס סבלנות לשקרים ללשון הרע ולרכילות
ביחוד כזו הנובעת מקנאה וצרות עין

אני הנחתי בפניה את החבל כמה פעמים
ובכל פעם היא זו שבחרה להתלות עליו
זו זכותה המלאה יש לציין.

ובכך הוכיחה עד כמה כל דברי אמת
אחרת לא היו נוגעים בה כל כך
אלמלא זיהתה היא את עצמה במה שכתבתי
אף אחד אחר לא היה יודע שבה המדובר.

לפעמים אדם צריך פשוט להפסיק לכתוב על כמה הוא משתנה
ולהשתנות כבר באמת

באשר לטוויטי
הוא החזיר את הפיל לנפטלין
לפחות עד הפעם הבאה.

_________________________________________________

כשאדם אומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מכפרין לו.

ידיו עוטפות אותי בחיבוק אחרון
שפתיו נושקות ברכות
את מצחי
את כתפי
נע מעט לאחור
מביט בי
"תודה טוויטי"
חיוך מרצד בעיניו
אומד את הסימנים שהשאיר עלי
יוצא
שולח מבט לאחור
מביט בי
מציצה בו דרך חריץ הדלת הפתוחה
יורד במדרגות

מותשת עוצמת עיניים ומתמכרת
לתחושה החמה העוטפת
משחזרת,

נוסעים לגלידריה האהובה עלינו
קונים פיינט בטעם דובדבנים
ושוב אתה לוקח אותי במסע אחריך
שהרי לאן שתוביל, אלך.
משקיפים מעל הגבעה על הנוף
יש הרבה תנועה מסביב
חיילים מסוקים
מדינה בטראנס
אבל אני ואתה כמו בתוך בועה
ממשיכים בטיול מאי כאן לאי שם
שואל אם אני רעבה או צמאה
ומרחיק את הכסא לאחור
פותח אבזם
משחרר כפתור
"התגעגעת טוויטי?"
"ממממ אולי"
אתה אוחז בעוצמה בשערותיי
אנחת כאב נמלטת מפי
""התגעגעת אלי טוויטי?"
"ברור שהתגעגעתי"
אני שומעת את החיוך בקולך,
"אני שמח שהדברים ברורים,
אבל תצטרך להוכיח זאת טוויטי"
הוא לוחש, בעודו אוחז אותי בשערותיי ומכוון את
עצמו לתוך פי
שולט בעומק ובמהירות
יד אחת מרפה
אוחזת באחוריי
חודרת מבעד למכנסיי
אוחזת בי בעוצמה
נוגעת ברטיבות שהתפשטה

"אל תאבדי טיפה"

מתנשמים

אני אוהב אותך טוויטי טיפשון
אתה אומר ומחייך
והניצוץ בעיניך מרקד

ממשיכים

נתן אלתרמן כתב את השיר לביתו האהובה תרצה אתר,
הוא דאג לה בשל נפשה הרגישה והשבירה.
תרצה הגיבה לו בשיר משלה "שיר הנשמרת" כמה שנים אחרי מותו,
נפלה תרצה אתר אל מותה מחלון ביתה

הגרסה של אחינועם עשירה ביותר ביחוד בשל התזמורת המלווה אותה.
עם כי חווה אלברשטייו נוגעת תמיד במיתר הפנימי.