צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לפום צערא אגרא

כגודל הצער והכאב, כך גודל השכר
לפני 7 שנים. שני, 26 בספטמבר 2011, בשעה 15:27
שיחה שהתקיימה בין משה טכנאי מחשבים ללקוח:

טכנאי: שלום, שמי משה, איך אני יכול לעזור לך?
לקוח: האם תוכל לעזור לי להתקין אהבה?
טכנאי: כן, אני יכול לעזור. האם אתה מוכן?
לקוח: אני לא כל כך טוב בעניינים טכניים, אבל אני חושב שאני מוכן. במה אני צריך להתחיל
טכנאי: השלב הראשון הוא לפתוח את הלב. האם אתה יודע איפה הוא?
לקוח: כן אני יודע, אך כרגע רצות עליו תוכניות אחרות. האם אפשר להתקין אהבה בזמן שתוכניות אחרות בפעולה?
טכנאי: איזה תוכניות רצות שם עכשיו?
לקוח: בוא נראה. יש לי פגיעה ישנה, הערכה עצמית נמוכה, טינה וכעס.
טכנאי: אין בעיה. האהבה תמחק בהדרגה פגיעה ישנה מהמערכת. הפגיעה תישאר בזיכרון הקבוע, אבל לא תפריע לתוכניות אחרות.

אהבה תחליף הערכה עצמית נמוכה במודול חדש שנקרא הערכה עצמית גבוהה,
אבל עליך לכבות תחילה טינה וכעס. אלה מונעים התקנה נכונה של אהבה
האם אתה יכול למחוק אותם?

לקוח: אני לא יודע איך למחוק אותם. האם אתה יכול להנחות אותי?
טכנאי: כן, ברצון. חזור לתפריט הראשי (תפריט התחלה) והעלה סליחה. חזור על כך כמה פעמים שצריך, עד שכל הטינה והכעס נמחקו.
לקוח: אוקיי בוצע. האהבה החלה לטעון את עצמה. האם זה נורמאלי?
טכנאי: כן, אבל זכור שיש לך רק את תוכנת הבסיס. אתה צריך להתחיל להתקשר ללבבות אחרים, כדי לקבל שדרוגים
לקוח: אוי, יש לי הודעת שגיאה . ההודעה אומרת: "שגיאה- התוכנה אינה עובדת על רכיבים חיצוניים". מה אני עושה עכשיו?
טכנאי: אל תדאג. זה אומר שתוכנת אהבה מיועדת לעבוד על לב פנימי, אך עוד לא עבדה על הלב שלך. במילים רגילות, זה אומר שתחילה עליך לאהוב את עצמך , לפני שאתה אוהב אחרים.
לקוח: אז מה אני עושה?
טכנאי: התקן "קבלה עצמית", אחר כך לחץ על "סליחה עצמית", "הכר בערך עצמך ", ו"דע את גבולותיך"
לקוח: אוקיי, בוצע.
טכנאי: עכשיו העתק אותם לספריה "הלב שלי". המערכת תבטל קבצים סותרים ותכנות שגוי.
כמו כן אתה צריך למחוק "פטפטת של ביקורת עצמית" מכל הספריות, ולרוקו את "סל המחזור, לוודא ש"ביקורת עצמית" נמחקה לגמרי, ולא תחזור לעולם.
לקוח: הצלחתי! הלב שלי מתמלא בקבצים חדשים. חיוך עולה על המסך שלי, שלום, שלווה ושביעות רצון מעתיקים עצמם לתוך הלב שלי. האם זה נורמאלי?
טכנאי: לפעמים כן. אצל אחרים זה לוקח זמן מה, אך למעשה כל דבר קורה בזמן הנכון.
אז עכשיו אהבה הותקנה, והיא רצה.

לפני שאנחנו מנתקים רציתי לומר לך עוד משהו
אהבה היא חינם. תן אותה ואת המודולים השונים שלה לכל מי שאתה פוגש . בתמורה הם יחלקו אותה עם אחרים, ויחזירו לך מודולים חדשים שלה.


לפני 7 שנים. ראשון, 25 בספטמבר 2011, בשעה 20:07

(מקור הסיפור לא ידוע, לא שלי)

אדם נסע לחתונה. בדרך סיפר הנהג סיפור מדהים ואמיתי ששמע מפי חסיד סלונים שנסע איתו לפני שבועיים ומכיר את המדוברים...

במלחמת העולם השניה, היו יהודים שהגיעו למחנות הריכוז וזרקו את חפציהם הדלים מחוץ לגדר אולי בתקווה שיום אחד יצליחו לברוח ולאסוף אותם. הנאצים ימח שמם הורו לפולנים בסביבה לאסוף את החפצים האלה.

יום אחד ראו שתי פולניות משלוח חדש של נשים שהגיעו למחנה וביניהן היתה אשה עם מעיל טוב גדול ומרווח שנראה היה חם מאד.

הנשים החליטו להפיל את האישה ולהאבק איתה ולקחת לה את המעיל וכך עשו. כמובן שבכיסי המעיל מצאו אוצרות רבים. אך המעיל נשאר כבד גם לאחר שרוקנו אותו. הן חיפשו ומצאו כיס נסתר.

כשפתחו אותו גילו לתדהמתן תינוקת.אחת הנשים אמרה לחברתה - אני אקח אותה ואגדל אותה כביתי. וכך עשתה. גידלה אותה באהבה. התינוקת גדלה והפכה לרופאת ילדים.

יום אחד מתה ה"אם". מספר ימים אחר כך התקשרה אל הרופאה אשה, שאמרה לה, תשמעי- אני חייבת לספר לך סוד. את אינך ביתה של "אמך" אלא תינוקת יהודיה שמצאנו במחנה הריכוז וסיפרה לה את כל הסיפור. הרופאה שאלה האם יש לך הוכחה לכך? והאישה אמרה - כשמצאנו אותך היתה עליך שרשרת מזהב עם ריקועים משונים, יכול להיות שזה משהו שכתוב בעברית. תחפשי בבית. ואכן כך עשתה הרופאה, ומצאה את השרשרת.

זמן מה אחר כך נסעה הרופאה לחופשה באירופה. בעודה משוטטת לה ראתה שני בחורים שנראו רבנים. היא פנתה אליהם וסיפרה להם את הסיפור ואמרה שהיא רוצה לדעת אם אכן היא יהודיה ומה כתוב בשרשרת. הם אמרו לה את השם שכתוב בשרשרת, ואמרו שבקשר לשאלתה-שתכתוב לרבי מלובאוויטש ותשאל אותו. היא אכן עשתה כך וכתבה לרבי והרבי ענה לה אין לה מה לדאוג, היא יהודיה, ושבמקום לטפל בפולנים שתעלה לארץ ישראל ותטפל שם בילדים יהודים.

היא שמעה לעצתו ועלתה לארץ וגרה בירושלים, נישאה ליהודי ובנתה ביתה. והתקבלה בבית חולים לעבודה. יום אחד בעודה מטיילת עם בעלה, נשמע פיצוץ במסעדת סבארו הסמוכה. הרופאה אמרה לבעלה שיסע הביתה, היא תגיע לבי"ח עם האמבולנס והלכה לטפל בפצועים. היא הגיע לבי"ח ועזרה שם.

תוך כדי הגיע אדם מבוגר שאמר שהוא מחפש את נכדתו שהיתה איתו בפיגוע. הוא היה נרגש ואיש לא הצליח להבין מי הילדה ומה שמה. הוא אמר שיש לה שרשרת עם השם על הצוואר. הרופאה התנדבה לעזור לו למצוא את הילדה. ואז היא ראתה את השרשרת. היא החווירה ושאלה את הזקן מאיפה יש לו את השרשרת הזו. הוא ענה - מה זאת אומרת? אני עשיתי אותה.

הרופאה שאלה -ואיפה אפשר להשיג שרשראות כאלה ואיפה מוכרים אותן? והאיש ענה- אין כאלה בכל העולם. היו לי שתי בנות ואני עשיתי להן את אותה שרשרת כי זה היה מקצועי, בת אחת זו האמא של הילדה הפצועה, והשניה היתה אצל בתי השניה שנרצחה בשואה עם אמה...

http://www.ufu.co.il/files/pcyy2edxtyxrbqdhivw2.jpg

לפני 7 שנים. שישי, 23 בספטמבר 2011, בשעה 10:29
יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו.
חשבתי לעצמי : למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.
היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת.
בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה.
המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.
ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו.
נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי - תודה" וחייך אלי.
זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית, עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר.
הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן.
הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן.
בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן.
דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים.
מסתבר שהוא ילד "גזעי".
שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? הוא ענה שכן.
בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.
ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.
אמרתי לו, נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום . הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.
במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים.
כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה.
ידעתי שכל הזמן נשאר חברים למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.
ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון.
הוא התמלא וממש נראה טוב. למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון.
הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג - אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים (מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר.
כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכח בגרונו ואמר:
"סיום התיכון, הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו - ההורים שלך, המורים שלך, אבל יותר מכל - החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זהו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור..." הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.
הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע.
הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותם כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.
"למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך , הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו.
ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי למחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.
אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך הפשוטות והמובנות ביותר - שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

לפני 7 שנים. חמישי, 22 בספטמבר 2011, בשעה 20:56
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"
הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות.
אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.
הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט. אבל האופה ידע...


האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.


יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.


האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.


האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה".

הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה, "אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו".

עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.

החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון.
"לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל".
"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה?"
"האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו.
"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר."
"פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני."
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:
"בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של
המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה,
וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק."
השופט חזר על דבריו של החלבן:
"אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך".
"בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו.


ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים.
ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים.

אמרו חכמינו ז"ל בדבר:
"קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים" (מסכת בבא מציעא דף קז)

(קשוט (מארמית) = אמת, הוכחה)

לפני 7 שנים. רביעי, 21 בספטמבר 2011, בשעה 16:15
אני מניח שלכל אחד יש מישהו שהוא מעריך כנבון במיוחד ובתוכו מוקיר כל מילה של האיש.
אני מכיר את הפרופסור יותר שנים מכפי שהייתי רוצה לספור, אולי גם כדי לא לתת פתח לעין הרע, נו שוין.

לאחרונה יצא לי לחשוב בקול בנוכחותו, בזמן ששקד על אחד מספריו, על עניינים שקשורים בהתעללות בבע"ח והניסויים שעורכים בהם.

לאחר כמה רגעים של שקט, הרים הפרופסור את ראשו מהספר ונעץ בי את מבטו השמימי ועיניו הנבונות.

"אינני מבין מדוע צריך לעשות ניסויים בבע"ח" פתח ואמר,
"טוב יותר לעשות ניסויים אלה בעו"ד"

לאחר שראה את התדהמה בעיני ניאות להסביר:

"מה פירוש למה, מה השאלה, עו"ד הם הכי דומים לבני האדם"...
לפני 7 שנים. רביעי, 21 בספטמבר 2011, בשעה 13:01
קבוצה של בוגרי ביה"ס, כבר בעלי משפחות, מבוססים, מצליחנים, נפגשה לפגישת מחזור.
השיחה נסבה על חייהם וכמובן על ביה"ס בו היו יחדיו כולם.
הם החליטו לפתע לבקר את המורה האהוב שלהם, שכבר מזמן פרש לפנסיה אבל תמיד היה עבורם מקור להשראה.

בזמן הביקור, השיחה התגלגלה לתלונות שלהם על לחץ בעבודה, תובענות יתר, החיים בכלל ומערכות היחסים בפרט...

בהציעו להם שוקו חם, נכנס המורה למטבח ויצא עם כד שוקו חם ומספר כוסות על מגש.

חלק מהכוסות היו מפורצלן, חלק מזכוכית, חלק מקריסטל יפהפה, וחלק פשוטות ורגילות.

כשכל אחד מהם היה מסודר עם כוס ביד מלאה בשוקו החם, המורה מצא לנכון לשתף אותם במחשבותיו:

"שימו לב שכל הכוסות היקרות, היפות למראה, נלקחו תוך שהן משאירות מאחרו את הכוסות הפשוטות והרגילות.
כמובן שזה נורמלי בשבילכם לרצות את הטוב ביותר עבורכם, אך בד בבד זהו המקור לבעיותיכם וללחץ בו אתם נמצאים".

המשיך המורה והסביר:
" הכוס שאתם שותים ממנה, לא מוסיפה כלום לאיכות השוקו החם. ברוב המקרים היא סתם יותר יקרה ובחלק מהמקרים היא אף מסתירה את מה שאנו שותים.
מה שכל אחד מכם באמת רצה, זה שוקו חם. לא את הכוס...
אבל בתת המודע שלכם חיפשתם את הכוס הטובה ביותר!
וממש מיד, פזלתם איש לכוס רעהו...."

סיכם המורה את הנמשל:
"תלמידים יקרים שלי, בבקשה תשקלו את הדברים הבאים:
החיים הם השוקו החם,
העבודה שלכם, הכסף, המעמד החברתי שלכם זו הכוס.
אלה רק כלים להכיל את החיים.
"הכוס" שיש לכם לא קובעת, ואף לא תשנה את איכות חייכם.
לפעמים, כשמתרכזים רק בכוס נמנע מאיתנו להינות מהשוקו החם שקיבלנו במתנה.
אנא זכרו, אלוהים ברא את החיים, אבל הוא לא בוחר בשבילכם את הכוס,
האנשים המאושרים ביותר, אין להם את הטוב ביותר בכל דבר,
הם פשוט עושים את הטוב ביותר מכל דבר שיש להם!"