סערה עדינה

יום הזיכרון,

ואתם יפי הבלורית והטוהר,

מהלכים בליבי,

מצווים אותי לזכור את שהייתם..

אבל השנה אי אפשר לשכוח.

גם לו רציתי..

אני זוכרת אותי בתיכון ..הימים האלו היו ימים מיוחדים עבורי, מאוד.

תמיד היתי עולה להופיע בטקסים, משחקת בהצגות, ושרה כסולנית המקהלה...

זה היה ממלא אותי.

המילים העתיקות נותנות לי כח, בקולות העתיקים אמצא מרפא,הם עוזרים לי לחיות עוזרים לי לצמוח לברוא עולם יותר יפה...

ואולי אליהם היתי בורחת בעצם?

לגעת ביום הזה זה לגעת בכאב חשוף של מדינה ועם שלם, זה להיות זו שצריכה לשיר את המילים בפני כולם ופתאום מרגישה מחנק בגרון והראש כבר לא שם....אני זוכרת את הרגע הזה... שכחתי את המילים. המילים שהיתי אמורה לשיר...

ומה יותר טבעי בעצם?

אני מתגעגעת, מתגעגעת לימי הזיכרון התמימים,

אל ימי הזיכרון המלאי תוכן ודרכי התמודדות לקרב את הכאב אל הלב , ולהתמלא בכוחות חיים צעירים, ימי הזיכרון בבית הספר..

אם היתי צריכה לשיר השנה,

היו לי מילים?

ואומר לך בדמייך חיי.