לפני חודש. 16 ביוני 2025 בשעה 13:41
לא יודע מרגיש מיותר העניין. למה לי לשבת בממד מפוחד ומכווץ, כשאפשר לשבת בממד ולצחוק על זה שכולנו הולכים למות מכל הלב? התגובה המיידית כשאני נכנס לממד היא אנחת רווחה. באמת לא יודע איך ולמה זה ככה, (אולי כי הצורך לחיות חונק) אבל יש בי משהו שפשוט כַּמֶה למוות מכל הכיוונים שלו כמו שצמח כמה למים. אם זה לעצור את עצמי בחניקה לפני שהפרטנרית מתה, או להרגיש איך אני בעצמי עלול בקרוב לשאוף אוויר בפעם האחרונה אל ריאותי, או פנטזיות מלאות בעצמות שבורות ודם. האותנטיות של החוויות האלו בעולם רצוף שקרים של אנשים שמנסים להוכיח שהם משהו חוץ מקוף נותנת לי תחושת רווחה עצומה. ואני מת שתצליחו להבין כמה זה מצחיק.
אני מתעב ולא מתעב את כך שהחיים הם שום דבר עם ככ הרבה עומק. שזה ייצוג נחמד ברמה הרגשית של הפרדוקס האינסופי שאף פעם לא יפסיק לייצר עוד ייצוגים של עצמו במאמץ להבין מה הוא ומה היא הבנה. הכול חסר ערך. אז למה יש בו ככ הרבה ערך? אולי כי בני אדם חסרי ערך וגם אני בן אדם אז להכול יש אותו ערך. ומתוך היותי בעל ערך זהה לכל דבר בבריאה לכל דבר יש שוב ערך והפרדוקס חוזר חלילה. אבל איך להכול יהיה אותו ערך? הרי יש לנו גם כמות של בעלי ערך והרי שניים גדול מאחד. אולי הרעיון מראש לא נועד להיות מתמטי. (זו בדיחה כי ערך זה דבר שהאדם מדמיין אגב)
מזעשע אותי נורא לראות בכל מיני מקומות וגם פה אנשים מדברים על כמה הם חכמים כשהם לא יודעים להסביר אפילו על תחום ייחודי אחד לעומק. כאלה שאולי אפילו למדו קצת איך לעשות כסף וחושבים שזה הופך אותם למה שהיה פעם אליטות. כאלה שחושבים שבגלל שהם יודעים לעקוב אחרי חוקים כמו מחשב מזויין אז יש להם משהו בין האוזניים. ולא רק יש, אלא מספיק כדי ללמד אחרים. מתחשק לי לפתוח סדנה בה אני לוקח אנשים כאלה אחד אחד ומסביר להם את ניטשה והתנועה הניהיליסטית בפילוסופיה כשהם על מודפיניל אמפטימינים ומעט אסיד ישירות לוריד. בא לי לתת להם לישון שעתיים ואז לחזור לעינוי המוזר הזה לעוד סשן לפחות 10 שעות. ואז להוציא להם עין ולשחרר לחופשי.