ילד קטן-ילד גדול

בא לי לחבק אותך
בא לי להתכרבל איתך
בא לי לנשק אותך בתאווה אין סופית
בא לי לעשות איתך סקס עד ששנינו נופלים סחוטים.
בא לי לספר לך איך היה היום שלי
בא לי שתשאלי אותי שאלות מפגרות ואני אענה לך עליהם תמיד עם אותה סבלנות.
בא לי שתסתכלי עלי ותמיד תצליחי לראות את הילד השובב שקיים אצלי בפנים ולא את המבוגר האחראי שמדבר כרגע.
בא לי שתשתפי אותי בכל הסודות,הפחדים,התשוקות,והחרדות שלך.
בא לי שתרגישי מוגנת אצלי בחיבוק.
מוזר?

אבוש, אני רוצה שתכין לי אלפחורס לכיתה מחר

הקטנה שלי אומרת לי שנכנסת לבקר אותי אתמול.

מחר חוגגים לכל הבנות שהיה להם יום הולדת בחודש האחרון.

אז הנה אלפחורס

מאחורי רוב המסכות לא מסתתר סוד גדול.

בדרך כלל מסתתר שם צורך.

הצורך בנראות

הצורך בשייכות

הצורך במשמעות

הצורך בהכרה.

מעניין אותי כמה אנשים בכלל מודעים לצרכים שמנהלים אותם.

אני לא כועס,אני פגוע.

אני לא אדיש,אני מפחד.

אני לא צריך תשומת לב,אני צריך שיראו אותי.

כשהצרכים שלנו לא מקבלים מענה,הם מתחילים ללבוש צורה.

עם השנים הם הופכים לדפוסים.

הדפוסים הופכים להיות משקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על העולם.

אחרי מספיק זמן אנחנו כבר שוכחים שהם שם.

לפעמים סתם תוהה לעצמי כשאני נמצא מול מישהו אם הוא יודע שאני מצליח לקרוא אותו?

את האנרגיה שהוא משדר,את סגנון הדיבור שלו,את המימיקות הקטנות בפרצוף שלו,את שפת הגוף שלו.

המוח שלי התרגל לעשות הכל לבד

עוד לא החלטתי כמה זה טוב או רע לדעתי זה עניין סובייקטיבי.

אי אפשר להתעלם מזה.

ברכה או קללה?

מה שבטוח זה שאני מצליח  לראות דרך הערפל שאנשים מפזרים כדי להסוות את הבפנים שלהם.

אולי בגלל זה אני מעדיף אנשים שלא מפחדים שמישהו יראה אותם באמת

מוזר איך שיחה אחת טובה משנה את כל הוויב של היום.

ופתאום הכל נהיה יותר שקט