יש מוזיקה שמפרקת אותי לחתיכות, משאירה איברים תלושים מפוזרים ברחבי החדר. מנערת אותי וחודרת לכל פינה, צורבת קצות עצבים. דורכת על פצעים שחשבתי שהחלימו מזמן. זה מדהים. היום הקשבתי לאלבום כזה. הידיים נפלו לצד הכסא, לא יכולתי להקליד. לא יכולתי לחשוב. נבלעתי בתוך המוזיקה. פעם בכמה חודשים אני חוזרת ללהקה הזאת. תמיד חוזרת. זה עדיף על פני סוגי עינוי אחרים. עינוי שקט, מדוייק. אף אחד לא שם לב חוץ ממני.
מי שמכיר אותי טוב כבר יודע, שאם הם נמצאים בפלייליסט או שהדיסק ירד מהמדף, צריך להשגיח. אבל זה עובר. ערבול-מעיים נוראי, ואחר כך מים שקטים. טו?ל. ארבעה אלבומים של מסע אישי אל תוך הכאב. מזכירים את התקופות הכי רעות, הכי טובות. זה גם כלי לתיקון עצמי, אני מניחה.
יש גם סוג אחר של מוזיקה. המוזיקה שמחברת את הכל בחזרה. שבלי לשים לב טווה קורים קטנים שתופרים את כל החתיכות המדממות בחזרה, מרימות אותן מרצפה, מאחות את כל הפצעים. מוזיקה שמחליקה את כל הקמטים מהמצח, ומשאירה רק שלווה. מוזיקה שפותחת את כל הקשרים ומעבירה את כאב הראש.
גם מוזיקה כזו יצא לי לשמוע היום. היה לי ערב נוראי, מסוג השעות האלה שמקווים שלא יחזרו לעולם. התייאשתי כבר לגמרי וביקשתי מההוא (אחד מהם) שיחזיר אותי הביתה, בבקשה. אחרי שעה וחצי של עיכובים הוא באמת לקח אותי הביתה, ובדרך, להפתעתי, שם את Wish You Were Here של פינק פלויד. בכלל לא שמתי לב שאני צריכה לחבר חתיכות בחזרה, אבל זה הספיק. כבר בסוף הקטע הראשון, הכל כבר כמעט חזר למקומו הטבעי.
ואם כבר ההוא, ראוי לציין שבאמת קשה לי להיות בסביבתו, ולצערי זה קורה די הרבה לאחרונה. בין אם אצלו בבית, עם חברים, או בפאב השכונתי. לשבת לידו באוטו, פחות מחצי מטר מפריד ביננו, ולדעת שאני לא יכולה לדעת ושזה בעצם הדבר העיקרי שאני רוצה לעשות. אני רוצה שיתאהב בי. נואשות. שירצה, שיתחנן. שישתוקק. אחרי שבוע וחצי של קשר הוא העיף אותי לאלף עזאזלים ועכשיו אנחנו מנסים לשמור על סטטוס-קוו של ידידים. לנתק איתו קשר יגדע חלק נרחב מהמעגל החברתי שלי כרגע, מה שאני לא רוצה, ובסופו של דבר הוא בידור זול. מצד שני, חצי מהמחשבות עלי כשאני לידו בכלל לא קשורות למה שהוא אומר. שישתוק כבר, הוא לא מעניין אותי יותר. הוא מדבר על דברים שאני לא מבינה בהם (מבחירה) ומתחכם התחכמויות שאת הפאנץ' שלהן אני יכולה לראות מקילומטר והעברית שלו לא נכונה ובמבטא כבד. אילו הוא רק היה שותק, אילו רק היינו לבד, פשוט הייתי מורידה ממנו את הבגדים וזהו.
אבל זה לא יקרה יותר. מה שלא קרה קודם כבר לא יקרה, ויש גבול לכמה נמוך שאני מוכנה לרדת בשביל קצת מגע פיזי.
לפני 18 שנים. 8 בפברואר 2006 בשעה 23:35