מילים, בעיקר.

לא כתבתי כאן כבר 57 ימים.
לא נכנסתי לאתר בדיוק חודש.
ידעתי שמנוי הזהב שלי ייגמר בקרוב, והנה נכנסתי בדיוק יום לפני שתוקף המנוי ייגמר לגמרי.

אין מי שיחדש אותו הפעם, ואין גם שום סיבה לעשות את זה. החיים הקודמים שלי נעלמו מאחורי אופק רחוק, רחוק, שתחילתו במלחמה לא ברורה לאף אחד.

זה בסדר.

השגעונות נמשכים. הפרוייקט הבא - הוא ואני, בדירה משלנו.
בקרוב אצלכם. או אצלי, יותר סביר.

נחמד להתחבר לכלוב מהבית. מערכת ההפעלה והדפדפן הפרימיטיביים שלי לא נותנים לי לקרוא את "מבזקי החדשות". כתוב רק "מבזקי חדשות" ותו-לא.
לא, אל תנו לי עצות איך לסדר את זה. זה מאוד נחמד לי ככה. את הבומים אני יכולה לשמוע לבד (כאן בכלל לא טורחים באזעקות. מתחת לאדמה, כל הזמן).
[/סוף הפוגה סרקסטית.]

הנה אני בבית של ההורים. זה לא היה מתוכנן והנסיבות עצובות, אבל בכל זאת - בית.
לא הייתי כאן שבועיים וחצי.
ארזתי כדי לנסוע "הביתה". כמה מוזר.
התחלתי להתגעגע אליו ברגע שסגרתי עלי את דלת המכונית כהכנה לנסיעה צפונה.
אני חושבת שיש לי בית חדש.

העברנו את הבגדים שלי אל תוך הארון. הוא פינה לי מדף.
התיק הגדול שאחסן את כל הדברים שלי עד עכשיו נדחף לפינה חשוכה, עלומה, להעלות בה אבק.
בחיי.

הכסא לא בדיוק נוח והמקלדת לא בדיוק מתאימה, ואני יושבת כאן מתחת למזגן שאין לי בבית, קוראת שוב את הפוסט האחרון שפרסמתי. העובדה שכאן זה לא שלי, אלא שלו, רק מגבירה את תחושת הפליאה. אז אני קוראת, ומתפלאת.
איך עברתי את זה, איך עברנו את זה, כי אני כבר לא לבד וזה נס כשלעצמו, איך אני כאן כבר ממוצאי שבת (ולפני זה הוא היה אצלי, מיום שישי בערב) והוא עוד לא העיף אותי החוצה. עוד לא נמאס לו ממני. למרות מצבי הרוח שלי, הנדנדה ההורמונלית-רגשית המזויינת הזאת של למעלה-למטה-למעלה-למטה שכבר התחילה (אבל לא לגמרי) להצטמצם רק לכאבים מטרידים ותחתונים מלוכלכים,והגב שנתפס מהמיזוג כי הוא לוקח את כל השמיכה, והרגל הדפוקה שכואבת שוב, כל הזמן, וזה כנראה מהלחץ, והלחץ - הו, הלחץ, והדאגה, והפחד, על ההורים ואחי שנשארו הו-כה-רחוק ממני, בצפון;
הוא לא עוד לא זרק אותי החוצה.
אתמול (שלשום? הימים מתבלבלים לי) אמרתי לו "אם הזמן הזה שאני תקועה פה איתך [ואני באמת תקועה, כי אין איך לחזור צפונה] לא יגרום לך לזרוק אותי, שום דבר לא יעשה את זה".
ואולי זה נכון.
להרדם לידו. להתעורר לידו.
אני עוד עלולה להתרגל לזה.

מזגתי לי משקה שעכשיו אין לי חשק לשתות. שותה בכל זאת - משאת נפשי מזה שנה כמעט, וסוף סוף יש לי בקבוק בבית. חבל לבזבז, אין איך לשמור. אלה החיים.
***
אחרי מספר גילויי-לב בקול חנוק, יוצאת מהמיטה ומתיישבת על הכסא. מדליקה סיגריה, ממשיכה לספר. לא יכולה לזכור מי מכל הגברים שהייתי איתם בשנה וחצי האחרונות שמע אפילו רבע מזה.

"זה השלב שבו רוב האנשים מחליטים שאני דפוקה מדי."
-"כן.."
"..ואז הם הולכים."
-"אני לא הולך לשום מקום. אלא אם תגידי לי שאת רוצה שאלך."
והוא לא יודע, לעולם לא יוכל להבין, ואפילו אני לא לגמרי מבינה את זה; כמה אני לא רוצה שיילך, כמה כל הגוף שלי צעק "לא!", וכמה קרובה הייתי ללחוש לו "כן". מדליקה עוד סיגריה.
וכבר הדמעות מתחילות לבצבץ החוצה. הן אף פעם לא באמת יוצאות, מספר הפעמים שבהן בכיתי על גבר קרוב לאפס. רוצה לשחרר, יודעת שלא יצא. זה לא משנה.
הוא מתכופף לחבק אותי. לא אומר שום דבר, וגם אני לא, ממשיכה לעשן ושורפת קצת את השיער. הוא לא מעשן. זמר. אני מניחה שהעשן מטריד אותו, אבל הפעם הוא לא מעיר על זה בכלל.
"אני רוצה שתכבי עכשיו את הסיגריה, ותבואי איתי למיטה". פעם ראשונה שמשפט בסגנון הזה יוצא ממנו.
לא מאמינה למה שאני שומעת, לטון, לכוונה, מכבה את הסיגריה וקמה אליו. מחבק, מנשק, מתחיל להפשיט.
"סקס לא פותר שום דבר", אני אומרת לו. והוא עונה לי, "נכון, אבל אני רוצה להיות איתך - ואני יודע שאת רוצה להיות איתי".

הקול שהוא משמיע.
שלא יגמר.

(אולי. בסופו של דבר.)

כשאהבה גוססת זה כואב בכל הגוף.
כשהיא תמות לגמרי, הגוף יהיה רדום.
ויום אחד הוא יתעורר מחדש.

וזה יעבור, ומחר יום חדש, אבל זה לא מפחית מעוצמת הכאב של עכשיו.

הרגשתי כאילו מזמן לא נגעו בי. באמת נגעו בי. מגע שדרכו שאפשר ממש להרגיש שהוא לא רוצה להיות בשום מקום אחר, עם אף אחד אחרת. ולא משנה איפה נחה היד, זה רגע שנמשך לנצח. נגיעה שמערבלת את הקרביים וגורמת לעיניים להבריק ולשפתיים להפתח ולנשימה להעצר. רגע שבו יש רק שניים, בכל היקום הרחב הזה, ואין אף אחד שיכול להפריע.

ואז עצרתי לרגע,
וגיליתי,
שזה ממש לא בכאילו.
ואילו הייתי מנסה, הייתי יכולה לומר בדיוק כמה זמן עבר. אבל זה משהו שעדיף שלא לעשות.

הצבעים כחלחלים. שטיח, מצעים, אולי גם קיר. ווילונות כחלחלים, שקופים-למחצה. מיזוג אוויר, קר מאוד. מיטה נעימה, לא רכה מדי, לא קשה מדי. שמיכת פוך. אור עמום, כחלחל גם הוא - מגיע מבחוץ.
מתחת לשמיכה, שום דבר מיוחד. שני אנשים, נעים להם ביחד. מתחת לשמיכה יש בדיוק את הטמפרטורה המתאימה, מחוץ לשמיכה יש משב אוויר קריר ונעים שמלטף את הפנים והזרועות.
שקט. שקט מסביב, שקט בחוץ. המיית המזגן וקולות שקטים זה כל מה שאפשר לשמוע.
אחר כך הולכים לישון.