מילים, בעיקר.

כן, את, שם במראה. זאת שישרה את התלתלים היום. תנשמי עמוק. את חייבת ללמוד להרגע קצת.
ותהיי קצת פחות רצינית, לעזאזל.



הכאב הזה
הוא כבר
כמעט
פיזי

אני לא אוהבת ללכת לישון בשמונה בבוקר.
[בוקר טוב עולם.]


היתה מסיבה. היו בה אנשים. גם אני הייתי במסיבה, אפילו. מי היה מאמין.
כפות הרגליים שלי לא רוצות לדבר איתי.

נהניתי, אפשר לומר. בעיקר בסוף. היתה אחלה מוזיקה, במיוחד.

ולסיום -
"כמה סבלת במסיבה?"
--"לא מספיק בשביל לקרוא לזה סשן."

יש למה לחכות.

תוסיפי לרשימה מהפוסט הקודם את ההודעות שמנסות לנתח לי את האישיות. הו כן, תמשיכו, אני מתה על זה.
פויה.

מתעוררת. מפעילה את המסך של המחשב.
שבע הודעות חדשות בכלוב. שלוש מאנשים מוכרים. תודה על הצומי. ארבע אחרות. אחת מחמיאה, מנומסת, מעניינת. תשובה באותם טונים נשלחת בתגובה. אחת מטופשת במיוחד, תשובה החלטית במילה אחת (אתם יכולים לנחש) נשלחת בתגובה. אחת ממישהו שמעוניין להכיר ולתהות על קנקנים. תשובה נשלחת.
ועוד אחת.
"למה בענייך קשה זה טוב? מה רע בדרך הקלה?"
תודה לכם, אנשי כלוב יקרים, על שאתם מוכיחים לי פעם אחר פעם, כמעט בלי יוצאי דופן, שיש לכם רק דבר אחד שמעניין אתכם.

לא זכור לי שכתבתי בשום מקום (ובייחוד לא בפרופיל) על קשה מול קל. גם לא זכור לי שציינתי בשום מקום שהוא שקשה להכיר אותי. להפך, קל מאוד להכיר אותי. אני נורא אוהבת אנשים חדשים. אבל בשביל זה אתם צריכים קודם כל להיות אנשים, ולא סטריאוטיפים שקופצים ישר מתוך רשימת ה"אני בחיים לא אדבר אתכם אם אתם כאלה" שלי. ולא, זה שאמא אמרה לך שאתה נורא מוצלח, וזה שיש לך שפחה קטנה שמנקה לך את הג'יפה מבין האצבעות ברגליים ומברכת על כל פירור לא אומר בהכרח שגם אני אחשוב שאתה שווה משהו. אופס. אני שומרת לעצמי את הזכות לשפוט בעצמי, ולא אכפת לי אם כל נשות הכלוב מזילות עליך ריר. הן לא אני, בפעם האחרונה שבדקתי.
אבל זה לא מופנה לאף אדם ספציפי, ומה שרציתי להגיד הוא כזה --
מה הבעייה עם דרך ארוכה יותר? למישהו חסר זמן? אין נחמד יותר מלהכיר לאט לאט, לגלות לאט לאט. למה לדחוס את הכל לתוך ארוחה-לחימום במיקרו, שתיים וחצי דקות וקיבלתם עבד/אדון/שפחה/גברת אינסטנט. איזה קשקוש. אני לא אוהבת את הסטריאוטיפים המפגרים האלה, אין כאן משהו מוחלט. אנשים שונים ורצונות שונים. אז הסטריאוטיפים האלה לא עושים לי שום דבר, ואני ממש לא רוצה להכניס את עצמי למשבצת של סטריאוטיפ כלשהו. שמתם לב שאין לי שום "סטטוס" ליד השם? זה לא מקרי.
אז תסלחו לי. לא מתחשק לי ללכת בדרך ה"קלה", אעלק. אני מעדיפה את הדרך הארוכה. אפשר ללכת לאט יותר, אפשר להנות מהנוף. נוף זה טוב, מטאפורי או לא מטאפורי. ולא, המטרה ולהגיע אליה הם לא הדברים היחידים שמשנים כאן. יש גם דרך, ואני נהנית גם ממנה.
אז די לזבל לי בשכל. תפסיקו כבר להתגרות בי, לגרום לי לרצות להוכיח לכם שאני לא נחמדה. זה לא לגמרי נכון, הרי. כאילו שלא ידעתם.

[לא.]
החיבוק הזה, כשהידיים עוברות מתחתי, מתחת לגב, בצמוד למיטה. הזרועות והידיים סביבי, מחליפות את המגע של הבד שהיה שם לפני רגע. ידיים נשלחות אחורה ונאבקות בסוגר של החזייה. ואחר כך הידיים עוזבות, ממשיכות למקום אחר, ואני נחה על הגב אבל זה כאילו שהונחתי שם, הוא הניח אותי שם, בעדינות, הדבר הכי יקר ביקום.


[כן, נו, וניל באמצע הלילה. תפסיקו עם צליפות השוטים האלה, אני מנסה לישון.]

אל תצפו בסרטים הו-כה-רומנטיים-ועצובים כשאתן לבד בבית.
זה רק יזכיר לכן כמה אתן לבד.

ריח של לחם טרי, מתפשט מחוץ למאפייה אל הרחוב וגורם לך להאיט את צעדיך ולשאוף עמוק. הריח באיזור הבשמים של המשביר לצרכן יכול לגרום לכאב ראש לכל היום. ריח של חמאה נמסה ממלא את הבית (והלב) ברוגע.
לפעמים אפשר ללכת ברחוב ולחצות קו-ריח של מישהו שעבר שם לפניך, מישהו שמשתמש בבושם שלך, או בבושם אהוב עליך, לעצור רגע מהסידורים ולהרגע, לנשום. אולי אפילו לעקוב. ריח של סבא וסבתא. ריח של ילדו?ת, ריח של תינוק. ריח של התבגרות. ריח של מין. לאהוב או האהובה שלך יש ריח מיוחד, ריח שלהם. ריח שלכם. ה-ריח. אפשר לשכב אחד ליד השני ולהריח עד שהאף כואב. ואחרי שהוא או היא הולכים, הריח נשאר במיטה, על הכרית, מעלה זכרונות יחד עם מולקולות של ריח.
לפני כמה שנים, עוד לפני שיכולתי בכלל להבין את מה שהוא אומר, אבא אמר לי "לא משנה כמה תאהבי בן-אדם, לא תוכלי להיות איתו אם לא תאהבי את הריח שלו". והריח לא צריך להיות רע, מספיק שהוא לא-מתאים. דודה שלי לא יכולה לסבול כמעט אף אחד מהבשמים שאני משתמשת בהם, למרות שהם משגעים (לחיוב) כל אחד אחר בסביבתי הקרובה.

וכמה שאני אוהבת את הריח של אדם כלשהו, הדבר הראשון שאעשה כשאחזור הביתה בבוקר, או אחרי שהוא ילך, יהיה לשטוף ממני את הריח שלו. במקלחת ארוכה-ארוכה, למחות מגופי כל זכר לניחוח שלו - הזכרונות הטובים נשארים, אבל הריח חייב להשטף.

לפעמים אני יפה.

כמה דברים שכרגע אני פשוט לחלוטין לא מסוגלת לחשוב עליהם, לא בסדר כלשהו:
התאהבות.
אהבה.
סקס.
שליטה.
מוזיקה.

אני רוצה כריות נוחות ורכות, שמיכות, מזג אוויר מושלם (חמים, עם רוח קרירה), צל-ושמש, ולנוח.
קצת משככי כאבים יעזרו, גם כן.

כאב מתיש. פיזית, מפריע לגוף. מאוד. אני מוצאת את עצמי מסוגלת לישון 16 שעות מתוך כל 24. הפכתי לחתול. אני לא באמת ישנה כל כך הרבה, אני מפחדת לדפוק כל מיני דברים שאני לא מבינה בהם. לא זוכרת מתי אי פעם בחיי ישנתי כל כך הרבה, ובכל זאת אני כל כך עייפה.
מצחיק קצת לכתוב על כאב פיזי מתמשך באתר שמוקדש, לפחות בחלקו, לכאב. להנאה מכאב, אפילו לסגידה לכאב.
כואב.
אי אפשר להשוות בכלל בין שני הסוגים.
כואב. אלוהים, כמה שכואב.
מכרסם מבפנים (ומחר יתברר האם זה גם מילולית, או רק מטאפורית) ומפריע לחיות. לנשום. ללכת, כמובן. לחשוב. לא מסוגלת להתרכז בשום דבר. לא מסוגלת לגרום לעצמי לעשות אפילו אחת מבין (מעט, מעט מאוד) המטלות שיש לי במצבי הרעוע, ואפילו אם זו רק שיחת טלפון.
כואב.
מכרסם. אוכל. מרחרח, והשפמות הקטנים שלו רועדים. מכרסם עוד קצת. מתקדם, וממשיך להתקדם, לכיוון אזורים שלפני חודש לא היתה איתם שום בעייה. וכואב. כואב כל הזמן. יש לו שיניים קטנות ומחודדות, הרבה מהן. וכשהוא לועס את דרכו שם בפנים זה כאילו שמישהו מגרד או משייף. שיניים קטנות. חדות.
כואב.
שרק יפסיק כבר. אני במרחק של בערך שני סנטימטר לפני שאצא מדעתי.