מילים, בעיקר.

שבסופו של דבר, עם כל הפאקים שאפשר למצוא, עם כל הדפקטים הגלויים והחבויים, עם כל האמיתות והשקרים, הדבר המעליב ביותר הוא "את לא נראית מספיק טוב בשבילי".

יותר מחמיא לחזור הביתה אחרי שבוע ומשהו ולגלות כמה צפיות בודדות בכל יום (לא רק שלא כתבתי, אפילו לא הייתי מחוברת לאתר), מאשר 100 פלוס צפיות בשעה שאחרי פרסום פוסט.
אבל היי, זה לא שכמות זה לא נחמד גם, כן?

פתאום, מאמצע שום מקום, התקף מופרע לחלוטין של חרדה. אין לי מילה אחרת. פחד מטורף ומשולל כל חיבור למציאות, שהנה-הנה הכל מתפרק ומתפורר ונעלם, וטלפון אליו למרות שאני יודעת שהוא הרוס ואולי אפילו כבר ישן.
ומלכוד - כי אם לא אסביר הוא יחשוב שאני משוגעת וייבהל ממני ויילך; ואני באמת משוגעת, אבל לא מהסוג הזה, באמת שלא, זה פשוט קורה לי לפעמים. ואם אני אסביר ואגיד בדיוק ממה אני מפחדת ואיך זה הוא ייבהל ויילך. המוח לא עובד בהגיון בזמנים כאלה.
"את ממש לא צריכה להרגיש ככה. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לתפוס אותך בשתי ידיים ולהחזיק חזק - כל כך טוב לי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא. לא נראה לי שממש יש סיכוי שאני אקום ואלך עכשיו".
[ובשנייה הזאת הוא התקשר, כי נראה לו שהשיחה האחרונה לא נגמרה בטוב והוא לא רוצה לסגור את היום ככה והוא באמת רוצה שיהיה לי טוב ורצה לדובב אותי ואני פשוט לא מסוגלת. הנשימה מקוטעת ואין לי מה להגיד לו. לא רוצה לזרוק את החרא עליו, ולא רוצה להטריד אותו, שלחתי אותו לישון. שולח נשיקות וחיבוקים בטלפון ולי אין מה כוח ליותר ממלמול-חלוש של "ביי".]

הוא כל מה שאי פעם רציתי והרבה-הרבה-הרבה יותר מזה. לא יכולתי אי פעם לייחל למשהו או למישהו טוב יותר. ואולי פשוט נהיה לי טוב מדי בימים האחרונים, והנה מה שבא לאזן את זה; ואולי פשוט נהיה לי רע מדי כי הוא רחוק ואני משתגעת, ואולי זה פשוט משהו בלתי-נשלט כזה וגם אני צריכה כדורים, בדיוק כמו ***.
הידיים רועדות והעיניים שורפות והנשימה מקוטעת ולא סדירה ואני מפחדת. פשוט מפחדת.
אני מפחדת שהוא ילך.

הוא שלי. לגמרי שלי.
ואין בזה שום שמץ-שמצה של שליטה.

מה עדיף? אני לא יודעת. לא אכפת לי.
לא מצליחה (ולא רוצה) למחוק את החיוך מהפנים.

שבור, מעוך, רמוס, שרוף, מאפיר, משחיר, מתרסק, נמרח, נמתח, מסתחרר, מתפורר, פיסות נסחפות מהאדמה הקרה ברוח הקרה עוד יותר.
ומתוך כל ההריסות והחורבות אני מרימה את הראש כמו ניצן חדש של פרח. ירוק בהיר וחי ונוצץ באור השמש.

אני?
אני בסדר, אני. תמיד נופלת על הרגליים. תמיד צומחת בחזרה, ועוד.
מכל ערימת חרא שנופלת מהשמיים אפשר להפיק גם דשן, ולצמוח גבוה יותר וחזק יותר.

וזה מה שיהיה.

(זו לא החלטה שצריך לממש או ציפייה שמקווים שתתגשם.
זה ההווה.)

נהנית מהיכולת שלך לתמרן אנשים?
יופי.
כי זה נגמר.

No more manipulating, no more bloodshed.

סוף פרק של CSI לאס וגאס, קשור איכשהו לבדס"מ. ומשפט הסיום, מפיו של גריסום האגדי --
"כל הזמן הזה שבילית אצל ליידי הת'ר לא לימד אותך שהנשלט הוא בעצם השולט?"

עדיין מנסה לסדר את הראש. עדיין מנסה להבין איך זה, ואת הניגוד המוחלט (כך נדמה לי) בין סיטואציה לתחושה. כאילו שכל האיברים הפנימיים מרחפים, לא קשורים יותר אל הגוף. והראש מרחף בספירות לא-נודעות, לא מחובר אל האירועים הארציים של כאן-ועכשיו.
עדיין לא הצלחתי להסביר את זה לגמרי. אפילו לא לעצמי, וזה לא שלא ניסיתי. רק לנסח את התחושה לקח לי יומיים. ההסבר עדיין נעלם ממני. אני רק יודעת שאני מוצאת עצמי רוצה דברים שלא רציתי מעולם. שלא חשבתי, אפילו פעם אחת בחיי, שאני בכלל יכולה לרצות.
לא יודעת אם זה טוב או רע. לא יודעת אם זה נכון או לא. לא יודעת אם זה האדם הספציפי הזה, או תחושה כללית.
לא יודעת מה הלאה.
אבל אני כמו מרחפת -- לא יודעת איפה הקרקע והאם ומתי אפגע בה, אבל גם ממש לא אכפת לי.


[פסקה מנותקת]
כל מילה הכי קטנה ממך? הופכת לי את העולם. זה כוח. ואני עושה את זה לעצמי, גורמת לך להשתמש בו. זו אשמתי -- אבל זה לא הופך את זה לטוב יותר, ליפה יותר. למתחשב יותר.

אני מרגישה כאילו נסחפתי אחורה בזמן, בחזרה ללפני ארבעה חודשים. וואו. לא ידעתי שמסעות-זמן עושים כזו סחרחורת.

אני מרימה ידיים, בחיי -- נמאס לי. לגמרי. אני לא מנסה יותר, אפילו. מה שיהיה יהיה. על הזין שאין לי.
ביום שבו, אולי, אני אצליח קצת להבין..
טוב, משהו בטוח יקרה. אולי השמיים יפלו (וישברו לכמה אנשים את הראש).

יום אחד מגיע השלב שבו אני מפסיקה לכסות חלקים מהאמת. הכל, בפרצוף. בשיא הכנות ובלי להסתיר דבר.

זה שם בשביל להכאיב. קצת.
זה שם בשביל שתבין אותי טוב יותר. אם תנסה ותחשוב על זה, אולי גם תצליח.
זה כי אני רוצה שיכאב לך. כמו שכואב לי.
זה שם כי אני מתחילה, לאט לאט, בשקט, לשנוא אותך.


בסופו של דבר זה תמיד מוביל לאותה תוצאה.
אני מרגישה כאילו איבדתי איבר חיוני.