|
|
|
אני אוהבת אותך,
וזה עושה לי רע.
***
עד שתהיה שלי בלב שלם,
אני כבר אהיה במקום אחר.
***
מה שאי אפשר להשיג,
הופך לנחשק יותר.
***
כשכותבים בבלוג את המחשבות של אמצע הלילה, אבל עושים את זה בבוקר, האפקט מאבד משהו.
רע, רע מאוד, טוב, רע, רע, רע, בסדר, רע, טוב, צחוק, קנאה, רע, רע, כעס, רע, קנאה, כרית.
דיסקליימר:
קל להכניס אותי למיטה. נורא קשה להכנס לי אל תוך הראש.
שיעורי בית:
מה, מבין השניים, נחשב כ"להשיג אותי"?
יחליט בעצמו המנסה.
אני את שלי אמרתי כבר מזמן.
אז עכשיו, אחרי שמפלס ה"נסיון" עלה מעט, אני מגלה שזה בא על חשבון מפלס ה"סקרנות", שבהחלט ירד. הגיוני, אבל ההרגשה מוזרה.
אחרי שבחודש האחרון לא היתה לי סבלנות כמעט לשום דבר שמחוץ לכלוב, עכשיו אין לי כמעט סבלנות ל-כלוב. המגזין פחות מעניין פתאום (כל כך פחות עד שלא טרחתי לקרוא, בכלל, הפעם). גם הבלוגים (זה ממש לא אישי).
ובעצם, בסופו של דבר, זה נהיה הרגל. עוד אתר לבדוק באובססיה, לראות אם יש משהו חדש ונוצץ שאפשר לשחק איתו או לקרוא בו. זה פשוט נוסף לרשימת ה"לבדוק" שלי, ולאט לאט ההתלהבות תשכך עוד יותר.
כמו שכתבתי בפוסט הראשון שלי כאן -- בסופו של דבר, כל מה שאני כותבת נראה אותו דבר. אז זהו, נפלתי לתבנית. שוב אני נשמעת כמו עצמי, הצד שנחשף פה קודם חזר אל הצללים. האני-הרגילה חזרה מהמתים, ואני באמת לא יודעת אם זה טוב או רע.
מאהב טוב יקפיד על גינונים נאים לפנות בוקר כבכל שעה אחרת. הוא גורר את עצמו מהמיטה בפרצוף מדוכדך. הגברת מאיצה בו: 'הזדרז, ידידי, השחר עולה. אינך רוצה שמישהו יגלה אותך כאן.'
הוא נאנח מעומק לבו כאומר שהלילה היה קצר מדי, והפרידה קשה מנשוא. בקומו, אין הוא ממהר ללבוש את מכנסיו. תחת זאת, הוא קרב אל הגברת ולוחש את מה שלא הספיק לומר בלילה. אפילו לאחר שסיים ללבוש את בגדיו, הוא משתהה מעט, מעמיד פנים שהוא חוגר את אבנטו.
לבסוף הוא מרים את השבכה, ושני הנאהבים ניצבים יחדיו ליד הדלת הצדדית בעוד הוא מספר לה כמה הוא ירא מהיום הקרב, שיפריד ביניהם. אחר כך הוא מתגנב החוצה. הגברת עוקבת אחריו במבטה, ואת רגע הפרידה הזה היא תנצור בלבה כזכרון מתוק מאין כמוהו.
אכן כן, החיבה לגבר תלויה במידה רבה בגינוי הפרידה שלו. כשהוא קופץ מהמיטה, מתרוצץ בחדר, מהדק בחוזקה את אבנט המכנסיים, מפשיל את שרוולי גלימת איש החצר, האדרת או מדי הציד שלו, תוחב את חפציו מתחת לאדרת, סמוך לחזה, ומהדק בכוח את האבנט החיצוני - את מתחילה לתעב אותו באמת."
[שוב פעם: סיי שונאגון, מתוך "ספר הכר".]
אבל שקט. שום דבר נתעב לא היה פה.
..הרמת כוסית לחיי דברים חדשים, תגליות מעניינות (לגבי מה אפשר לעשות עם חבל אחד, לא ארוך במיוחד, ושני צעיפים), בחור חביב, ובאופן כללי לחיוך שמרוח לי על הפרצוף מאתמול.
(הציטוט מוקדש לך?, כפי שאמרתי.)
"מזמן לא היתה לנו שיחה טובה.", הוא אומר לי.
כמה שזה נכון. אני לא אוהבת לדבר כשאני מרגישה שכל מה שיש לי זה בכיות, התלוננויות, עצבים ועצב.
מעורר רחמים.
פאתטי, גם.
ובהחלט עצוב.
"דברים שעושים רושם מעורר רחמים:
קולו של מישהו מקנח את האף בעודו מדבר.
הבעת פניה של אישה שמורטת את גבותיה."
[סיי שונאגון, מתוך "ספר הכר"]
אבן מסוג אחר, הפעם.
הכל עובר לי מעל הראש. הנזיפות, האכזבות, המריבות, הצעקות והבכי. שום דבר לא מצליח לחדור פנימה.
הכל חסר משמעות, או חסר טעם, או חסר.
לא מרגישה.
אדישה.
ומדי פעם ניצוץ, פתאומי, לוהט, של.. משהו. תשוקה או חיבה או שנאה או קבס - ובדיוק כמו גפרור, נדלק בשנייה ובוער בחוזקה וכבה במהירות. נעלם, שוקע וכבה.
שום דבר לא חשוב,
ושום דבר לא משנה,
ושום דבר לא משפיע,
ושום דבר לא מוציא אותי מהאדישות המטורפת הזאת.
אני לא אכתוב שוב עד שיהיה לי משהו אמיתי להגיד.
אני שונאת את הימים האלה ששום רוח לא נכנסת לחדר שלי - אני יכולה לשבת שעות ולא להרגיש תנועה אחת באוויר.
העשן מהסיגריות עולה בשני זרמים, אחד כחול ואחד אפור, חם, מלוכלך. בטח גם הריאות שלי נראות ככה, וכל כך לא אכפת לי שזה מוציא אותי מדעתי. משתעלת. כל. הזמן.
מפזרת את ימי לרוח אבל אפילו הרוח לא אוספת את השאריות המדממות האלה.
בקרוב יהיה לי רשיון נהיגה אבל אין לי לאן לנסוע. או את מי לבקר.
גם את עצמי אני כבר לא מכירה, הפסקתי לדבר.
נעלמו לי המילים ואני לא מצליחה למצוא אותן בכלל - או שאני לא חושבת כלום או שיש לי כל כך הרבה מחשבות שאני לא מצליחה לסדר אותן אפילו ברבע שורה.
יש לי סחרחורת תמידית בימים האחרונים. זה די מקשה עלי לזוז. הכל בגלל משחקים בכדורים קטנים ומתוקים שלא צריך בכלל מים כדי לבלוע. אולי אם אסדר את זה הכל ייפסק וייעלם ויהיה לי קצת שקט בראש. נורא מתחשק לי לברוח מהבית,
אבל אין לי לאן.
אני כועסת עליך
כי אתה לא אוהב אותי.
