מילים, בעיקר.

פעם בכמה זמן אני נהיית חולה.
פעם בכמה זמן קופץ לי לראש שיר שלא שמעתי די הרבה זמן, ומחזיר אותי אחורה -- לפעמים לתקופות טובות, לפעמים לתקופות רעות. לפעמים לתחושה, חמימה או קרירה, שכבר הספקתי לשכוח.
פעם בכמה זמן יש לי שיחה עם מישהו, שיחה שגורמת לי לרצות למסגר אותה. או לקעקע אותה על המצח.
פעם בכמה זמן קורה משהו שגורם לי לתחושת כבדות בבית-החזה. למשך כל היום.
פעם בכמה זמן קורה משהו קטן שגורם לי לחייך יום שלם.
פעם בכמה זמן אני עושה משהו שלא עשיתי המון זמן, ומרגישה טוב עם עצמי.
פעם בכמה זמן מישהו כותב לי או אומר לי איזשהו משפט שמקפיץ לי את כל הפיוזים ועושה לי קצר במוח. זה לאו דווקא רע.
פעם בכמה זמן אני עושה משהו שאני באמת יכולה להיות גאה בו.
פעם בכמה זמן אני מתחבאת כל כך עמוק שאני לא מצליחה למצוא את עצמי.
פעם בכמה זמן אני עומדת כל כך חשופה בפני מישהו, שאני מרגישה צורך לכסות את עצמי בכפות ידי.
פעם בכמה זמן, אני מתאכזבת.
פעם בכמה זמן, אני מגלה יופי.
פעם בכמה זמן, אני נהנית.
פעם בכמה זמן, אני מגיעה למצב שבו הדבר היחיד שמונע ממני להמשיך ולבהות בקיר הוא השעמום.
פעם בכמה זמן, אני מוצאת את עצמי מושקעת כל כך במשהו, עד שאני לא מסוגלת להתנתק ממנו.

פעם בכמה זמן מגיע יום כזה, שבו כל הדברים האלה קורים ביחד.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חשבתי שנעלמו לי המילים, שההפסקה תהיה ארוכה בהרבה. נו, זה רק מוכיח שאני לא אמורה לכתוב.
לסלוח לעצמי;
זה הרבה יותר קשה מאשר לסלוח לאחרים - עניין לא קל כשלעצמו. בסופו של דבר כל דבר שגורם לי סבל, כל סבל שגרם לי אדם אחר, מקורו בי. בשגיאות שלי, במחדלים שלי. במילה אחת -- מחוות יד אחת -- פעם אחת שלא עניתי לטלפון -- פעם אחת יותר מדי שהתקשרתי ---
משק כנפי הפרפר בסין.

כל כך הרבה פצעים שעוד לא החלימו; אין אפילו חלקה אחת פנויה שאפשר לפצוע.
לא מכות, לא הצלפות, לא השפלות.
(יש לי את זה מספיק)
יד, חיבוק, שפתיים על עור. שהפצעים יפסיקו לדמם
(ממגע ידו)

..אין.

אין תחושת-שייכות גדולה מזו של "כפיות". להצמד חזק-חזק, להתקפל בין זרועותיו ובטנו ורגליו של הנבחר, ופשוט לנשום.

***
בסופו של דבר הזכרון הטוב ביותר שלי מכל אחד שהייתי איתו הוא לא של סקס או שיחות או בדיחות. מגע, עדין, שלא מונע מתשוקה אלא מחיבה. מתחת לשמיכה, עם מספר זה או אחר של פרטי לבוש, שיחה שקטה או שקט קומוניקטיבי.

***
זה יותר מדי לבקש?
כנראה שכן.

אין דרך חזרה, עכשיו.
אם לא חזרתי, עד הצהריים, אחזור רק מחר.

לומדים מהכל, משכילים מהכל, מתפתחים מהכל.
ההתקפים האלה מרמזים, אולי, על זה שמשהו זז וקורה וטוב שכך, כנראה. זה לא נעים וזה כואב וזה טוטאלי כשזה בא, אבל בלי זה, הייתי יותר דומה לבול עץ מאשר לבן-אדם.

הקלה, עכשיו. וקצת שקט.
כמו להקיא רעל.

כל טיפת הומור עצמי נוקזה ממני.

הדבר משול לטיול תמים באחו כשפסנתר-רגשי נופל פתאום על ראש המטייל.
זה לא מגיע לי עכשיו. זה לא מתאים לי עכשיו. אני לא צריכה להתמודד עם זה עכשיו. אני רק רוצה לשכוח, לשכוח ולהמשיך.
או אולי להשאר.
והאם אני בכלל יכולה לסלוח? ספק. רוצה לסלוח? נורא.

כי בסופו של דבר שום דבר לא נסגר ולא נגמר, וזרועותיו הן-הן הזרועות שביניהן אני רוצה לשכוח את עצמי. ואני כועסת עליו ועל החוצפה שלו, וכנראה שעוד יותר אני כועסת על עצמי, שעוד אכפת לי, שאני עוד מוכנה לסלוח, שאני אפילו שוקלת לסלוח, שאני עוד מרשה לו לטלטל אותי ככה. כועסת על עצמי שאני יושבת וקוראת את המכתב הזה שוב ושוב, ומתחילה לבכות בכל פעם מחדש. ועוד יותר כועסת על זה שהדמעות לא באמת יוצאות, אין באמת שחרור, יש רק כאב.
המון כאב.
וכעס.
ועצב תהומי.

קיבלתי משהו שרציתי ממישהו שאכפת לו ממני ואני אפילו לא מסוגלת להגיד לו תודה. יושבת ומנסה לשחק אותה שאני לא מבינה מה הוא עשה, כדי שלא אצטרך להעמיד פנים שאני שמחה כרגע.
כי אני לא שמחה כרגע, לעזאזל, ואני אפילו לא יודעת למה, ונמאס לי לשבת ולבדוק ולחקור ולנסות למצוא למה בדיוק רע לי, ואם זה בגלל שאני מפחדת מיום רביעי או שאני בפרשת-דרכים או שזה בגלל שדרסו לי את הכלב שאף פעם לא היה לי כשהייתי בת שלוש. אני רק רוצה לישון - לישון עד שהכל ייעלם ויישקע ויימוג באיזשהו מפץ-גדול וחדש ושיעזבו אותי כולם בשקט, בחיי, ברגעים כמו אלה ההרדמה הכללית שמצפה לי בהמשך השבוע נראית כמו רעיון לא רע בכלל. ואולי באמת אני אתעורר עם ראש נקי מכל החרא ואפתח דף חדש ונוצץ ומבהיק ופתאום החיים שלי יהיו יותר טובים.
אנשים נורא אוהבים להמציא ולכתוב-על אבנים שמזילות דמעות מכל מיני סיבות. אז הנה אני, אבן-בוכה בשר ודם. ניסוח דבילי.
יושבת מול המחשב עם דמעות בעיניים ואבן בבית החזה ואפילו אין מי שיכתוב עלי, אני כותבת על עצמי, ובאמת שאני לא יודעת למה לעזאזל אני בוכה ולמה, לעזאזל-פעמיים עוד לא הלכתי מכאן וכיביתי את האור ונכנסתי למיטה, עד להודעה חדשה.

***
מרגישה שאני רוצה לטבוע, לשקוע. כמו אבן שנופלת אל אגם. לשקוע אל תוך הסדינים הקרירים ולא לקום. לשקוע.. במים, במיטה, בזרועותיו של מישהו שאינני יודעת בכלל מי הוא. להעלם, אולי בתוך משהו גדול ממני, אולי בתוך משהו דומם. להעלם, להרדם, לא-להיות-יותר.
לנוח.

שבהן אני רוצה לחבוט באמא שלי. אבל לפעמים זה קורה.
לעזאזל.

***
ובאופן כללי, התקופות שבהן אני שוקלת בשיא הרצינות להשאר בבית בערב ולשבת מול המחשב במקום לצאת (לא משנה עם מי) הן תקופות שבסופו של דבר ובדרך-כלל מובילות רק לרע. למזלי אין לי זמן לטפח את המצב הזה לאורך זמן (הוא נמשך כבר שבוע), הודות ליום רביעי הממשמש ובא. אפשר לקרוא לזה תירוץ ואפשר לקרוא לזה עובדת חיים.
תחת.

***
ומלבד זה, פחות או יותר כל העולם מעצבן אותי כרגע. שתי הפסיכיות הן פחות או יותר היחידות שלא, וזה רק בגלל שלא ראיתי אותן כל כך הרבה זמן. אז אראה אותן הערב ונראה מה יקרה, ואם גם הן יעלו לי על העצבים אוכל להכריז בפה-מלא שזה-לא-אתם-זה-אני, וללכת לתלות את עצמי או לעשות משהו מועיל אחר.

***
הלוואי והיה לי משהו חכם לומר, אבל אין לי. אז זהו, תם ונשלם. הפוסט הקודם מצא-חן בעיני יותר.

בעקבות פוסט של הכחולה-השחורה (אדם נסגד בלי שום קשר לאתר הזה) הגעתי למסקנה חשובה מאוד.
[*טאמטאמטאאאממם*]
במבט לאחור על החודשים האחרונים, לא הייתי עם אף גבר שהיה ראוי שאכרע ברך בפניו. היחיד שהיה כזה (בלי שום קשר לבדס"מ) שבר לי את הלב בצורה המכוערת ביותר שחוויתי מעודי וכך איבד את הכבוד שרחשתי לו ואת היכולת שלי "לכרוע" בפניו.
במבט לאחור מקיף יותר, על כל מערכות היחסים שהיו לי, אני לא יכולה להעלות בדעתי כמעט אף אחד שבסיכום כולל של כל הדברים שבו, אוכל לכרוע בפניו. לפני כמה שנים וכמה מינוסים בנסיון, ובמהלך אותן מערכות יחסים, מצב כזה אולי היה קיים - כי, הרי, הייתי שם, ויש אלמנט בדס"מי בכל מערכת יחסים שהיא. אבל בפגישה תיאורטית שתתרחש היום, או מחר, או אפילו אתמול - אני מרגישה שהם-הם אלו שהיו צריכים להרכין ראש בפני. אני יכולה להסתכל להם בעיניים ולומר "אני ראוייה לזה, ואתם לא".

[כן, זה אומר שאני צריכה הצדקה כדי להכנע. סיבה טובה. מניאקית, מה לעשות.]

המסקנה הסופית-למדי בעניין זה היא, שככל הנראה מה שאני מחפשת זה איכות. אין בי גאווה מוגזמת שתגרום לי להרים-ראש-ואף מעל אחרים בלי סיבה; להפך, ככל שאני חושבת על זה יותר אני מגלה שתמיד חיפשתי מישהו שיהיה יותר ממני, שאוכל להיות הקטנה-שלידו (מבלי להמעיט בערך עצמי, כמובן. יש גבול וכו'). ואולי (גם) בגלל זה תמיד יצאתי עם מבוגרים ממני.
אבל כדי שאוכל להרכין את הראש בלב שלם וכדי לקבל מרות של אדם אחר, אני צריכה סיבה טובה. אותו אדם דמיוני צריך להיות ראוי לזה - בעיני, כמובן - ולא סתם "שולט" או אדם כוחני. יש לי תחושה עמומה שיהיה לי קל יותר לכרוע בפני עדינות. עוצמה פנימית, כמו עוד אי-אלו תכונות שזה לא המקום לפרטן, לא צריכה תגיות ותוויות, גם לא במקום כמו האתר הזה.

וכנראה שבעצם זה מה שאני צריכה לבחון. האם הוא (שמו יהיה לרבבה, זה לא מישהו ספציפי) ואני עומדים על מדרגה שווה, שממנה יכול כל אחד להרכין ראש בתורו ולוותר על שליטה (או מישהו אחד באופן קבוע, בהסכמת הצד השני), או שהוא עומד מעלי ואני יכולה להרכין את ראשי במצפון שקט? שתי אלו אופציות סבירות. אבל השלישית, שבה אני ניצבת על מדרגה גבוהה יותר, מעולם לא משכה אותי ולא נראה לי שזה יקרה בעתיד.

חלמתי על סוודר, ועכשיו אני לא מצליחה להזכר אם הוא היה עשוי מקשירות או לא.
אם כן, מעניין מה זה אומר. בעצם, גם אם לא זה מעניין מה זה אומר.

***
אני אוהבת מילים. אני נורא אוהבת מילים. גם בעל-פה, אבל עוד יותר בכתב. מילים שאפשר להוציא אחר כך מהמגירה ולקרוא שוב - בשמחה, בהתרגשות, בעצב, בצער, בזעם. מילים. הן אף פעם לא באמת נעלמות.

***
יש נורא מעט שירים שאני יכולה פשוט להקשיב להם. לעצום עיניים, להשען אחורה, ולתת למוזיקה ולמילים לשטוף אותי. השירים האלה לא מתחלקים לפי ז'אנרים או אמנים. הם פשוט קיימים - דגלים אדומים בוערים בשדה אפור.
ברוך השד שיש כאלה בכלל.