לאחר שלוש עשרה שעות של צירים וצרחות עקרו אותו לבסוף האחיות מבטן אמו עם מלקחיים מנירוסטה שהותירו בו מומים. מהרחם יצא כחול ועברו מספר דקות עד שהמכות שהרביץ בו הרופא חילצו ממנו בכי דק ומתנצל. לאחר מכן הסבירו לאמו שהילד יסבול מפיגור שכלי קל וסביר להניח שיהיה בכסא גלגלים כל חייו. "לא, לא בגלל המלקחיים", כך הם אמרו, אלה רק יגרמו לראשו להיראות כמו ביצה, אלא בשל הסמים והאלכוהול שאמו המפונקת צרכה בעודו ברחמה. ככל שניסתה, לא הצליחה האם הצעירה להסתיר את סלידתה ממראה היצור שילדה. היא כלל לא התכוונה להיכנס להיריון. הרי נסיכות כמותה יכולות לעשות ככל העולה על רוחן מבלי לשלם את המחיר. גם הפעם המחיר לא שולם.
את שנותיו הראשונות העביר אופנבך בין הכתלים הלבנים והמנוכרים של בית חולים פרטי. אחיות משועממות ומרוחקות היו מטפלות בו כחפץ. הופכות אותו וצובטות בבשרו עם כפפות כירורגיות. "המפלצת מקומה חמש", היו מכנות אותו, מנצלות את העובדה שקרובי משפחתו, אמו הצעירה והמפונקת וסבו וסבתו המושאים מעם, מיעטו, אם בכלל, לבוא לבית החולים לבקרו. אם יכלו, כך נראה, היו שוטפים אותו באסלה מיד עם לידתו. הם לא יכלו ובמקום, עשו מה שידעו. שילמו לאחרים לעשות את מלאכתם. לגדל את נכדם. ואופנבך בכה. בכה ובכה, אך ללא הועיל. בכיו נבלע בקירות הקרים ובלבבות האטומים, עד שגם ליבו נחמץ והפך ללא יותר ממשאבה. חושיו כהו ובגיל שנתיים, שלושה חודשים, עשרים ואחד יום, בשעה 22:32:04 הפסיק אופנבך לבכות. דמעותיו יבשו. הוא לא יבכה עוד לעולם. לא על מר גורלו ולא על גורלם של אחרים.
לפני 18 שנים. 12 בפברואר 2006 בשעה 9:32
