החדר היה שומם כרגיל. קירות חשופים, לבנים, ללא אף תמונה, למעט שלט אחד עם כיתוב אדום על גבי לבן - "העישון אסור". ליד אחד הקירות, אל מול הדלת, שתי מיטות בית חולים מאלומיניום, ביניהן וילון בד. ליד כל אחת מהן שידה מנירוסטה. על אחת המיטות שכב אופנבך, גופו הצנום אינו מותיר כל חותם מתחת לשמכת צמר מוסדית אפורה ורק ראשו הצנום מסגיר כלל את העובדה שדבר מה חי נמצא בחדר. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אך אופנבך לא ישן. עיניו השקופות היו פקוחות לרווחה, בוהות בתקרה מבלי למצמץ. דקות ארוכות יכול היה להחזיק כך את עיניו. למביט מהצד היה נראה כגופה. האחיות שהיו נכנסות מידי בוקר להעבירו לכסא הגלגלים על מנת לשנעו לשירותים כבר היו רגילות. הן כלל לא ניסו להחליף דברים עם הילד הקטן והמוזר בעל העיניים השקופות והמתות. הכול נעשה בדממה. הוא לא היה זקוק להן, היו לו חברים משלו. הם באו לבקרו בכל פעם שנמנע מלמצמץ בעיניו. יוצאים מתוך מערבולות הצבעים השקופים שהתהוו בחלל. יצורים מופלאים, נטולי צורה, מרחפים מעליו, מדגדגים אותו בכנפיהם שנראו כעשן. לפעמים היה מרים בכבדות יד כדי לגעת בהם, אך התזוזה הייתה מוציאה אותו מריכוז ואישוניו היו נסגרים לשבריר שנייה, מספיק על מנת לאפשר ליצורים המרהיבים להתחמק לתוך האפלה. הכי טוב לא לזוז כלל וכך עשה. שעות על גבי שעות. ממתין לרגע בו יפתח החלל מולו והיצורים המרהיבים שאירחו לו חברה יופיעו. כמה שאהב אותם.
כעת שכב בחדרו המנוכר, בוהה ביצורים הרוקדים בחלל. לפתע נפתחה הדלת והיצורים חמקו דרכה. לפניו, באור הדהוי שהתגנב לחדר מהמסדרון, ראה שתי דמויות. אישה וגבר. את האישה זיהה מיד. הייתה זו אנה, האחות שטיפלה בו מידי ערב לפני שהלך לישון. הם מעולם לא החליפו מילה. היא הייתה מפשיטה אותו, מנגבת את גופו במטליות לחות ומחזירה אותו למיטתו עטוף פיג'מה לבנה. לעיתים עורו היה מתחכך בעור החשוף של ידה. הוא זכר כל רגע כזה. מחזיק באלו כבתמונות בארנק של בני משפחה אהובים. כעת עמדה בחדר, שיערה סתור קמעה ומאחוריה צללית של גבר אותו לא ראה מעולם. "יוהאן, אנחנו לא יכולים, המפלצת כאן", אמרה לגבר. "עזבי אותך שטויות, הוא זומבי ובכלל מה הוא מבין, למי הוא יספר? נו בואי יש לי זקפה של החיים. תביאי את הכוס שלך לכאן" והוא נתן לה מכה חזקה על התחת על מנת לדרבנה. אנה פלטה צחקוק נשי מטופש והסתובבה לקראתו. "כן, הוא באמת לא מגיב לכלום. לפעמים אני חושבת שהוא מת. ממש פריק שואו. אף אחד לא מדבר עליו, אומרים שהוא יורש או משהו כזה שהוא . . . ", יוהאן סתם את פיה עם ידו בעוד את ידו השנייה השחיל מתחת לחלוק האחיות והצמיד אותה אליו בחוזקה. היא נאנחה בעוד ידו משחקת מתחת לתחתוניה, מותירה שובלים מתחת לבד החלוק הדק. לאט לאט, החל יוהאן להרים אותו מעליה, חושף לרגע קט את עכוזה הקטן. אנה השתחררה מאחיזתו ופסעה אחורנית לתוך החדר, הוא אחריה, סוגר את הדלת בעדינות עם רגלו. במהירות צמצם את המרחק בינו לבינה, תפס את מותניה ובתנועה אחת הרימה על המיטה הפנויה. "אההההה", זעקה אנה ואז בלחישה "הוא יתעורר". "אז שיתעורר המפלץ", ענה יוהאן, "לא יזיק לו להיות עד למעט פעילות אנושית בריאה". הוא עמד מעליה מקלף את חולצתו מעליו. אנה זזה פנימה על המיטה ויוהאן ניצל את ההזדמנות, תפס ברגלה הימנית והסיר את נעל האחיות הכעורה. אנה עשתה ניסיונות כוזבים של התנגדות בעוד יוהאן מסיר את גרבה ובבת אחת מכניס את הבוהן שלה לפיו. אנחת הנאה שברירית נפלטה מפיה והיא החלה מתפתלת על המיטה. יוהאן הרפה וכעת התיישב מעליה, מושך את החלוק מעל ראשה. "יא זונה, אוהבת ללכת בלי כלום מתחת, אה?", הוא הפטיר לעברה בצחוק ותפס את שתי שדיה הקטנים בידיו. אנה השתחררה מיד, הסתובבה וכעת הייתה מעליו. היא פיזרה את שיערה ובבת אחת פרמה את מכנסיו ומשכה אותן מטה ביחד עם תחתוניו. אופנבך, שסובב את ראשו בכבדות, ראה את ראשה של אנה עולה ויורד מעל לאגנו של יוהאן בעוד זה נאנח חרישית, ידו האחת מעל עיניו והשנייה מושכת בשיערה של אנה. "בואי מעלי", אמר לפתע יוהאן ואנה צייתה. המיטה החלה חורקת ומתייפחת תחתם כאשר סביבם מרחפים יצורים צבעוניים. אופנבך חייך וניסה לגעת בהם, אך במקום זאת הפיל על הקרקע בנקישה מחרידת אוזניים את קערת הנירוסטה שעמדה על השידה ליד מיטתו. יוהאן ואנה קפצו כאחוזי תזזית. "מה זה העיניים המפחידות האלה", הוא זעק לכיוונו של אופנבך. "אמרתי לך שזה לא רעיון טוב, יא מטומטם אחד. תתלבש מהר. עוד יפטרו אותי", זעקה אנה בבהלה. "שיט", ענה יוהאן, מגשש לבגדיו באפלה היחסית. אנה מצאה את החלוק והחליקה אותו מעליה במיומנות. עם נעלה האחת בידה דחקה ביוהאן החצי לבוש והם רצו מהחדר לא לפני שהסתובבה לכיוון אופנבך והפטירה, "מה אתה מחייך? אתה מגעיל אותי".
בכל יום המחרת נותר אופנבך ערני. הוא דאג למצמץ בעיניו והתנגד לתחנונים של חבריו הצבעוניים להיכנס. הוא המתין לבואה. בדיוק בשעה 20:00, כבכל יום, נכנסה אנה לחדר. יוהאן עצר מלכת. אישוניו חדלו לפעול וכל גופו קפא. אנה התיישבה בכסא ליד מיטתו, הניחה כמה חפצים מתכתיים על השידה לידה ותפסה בידו בחוזקה. הכאיבה לו קמעה. היה זה זמן קציצת הציפורניים השבועית. אופנבך תמיד חיכה לרגע זה. אז אנה הייתה נוגעת בעורו למשך דקות ארוכות. אך כעת אחיזתה הייתה שונה. היא נעצה את ציפורניה לתוך בשרו, התקרבה לאוזנו ולחשה בכעס דרך שיניה, "יא פריק, נהנית אתמול?" ובידה השנייה הסירה לפתע את השמיכה מגופו של אופנבך ותפסה בחוזקה באשכיו, חוט של רוק ברח משפתיה הקפוצות ונחת על לחיו הסמוקה. אופנבך התקפל מכאב ופלט ציוץ חסר אונים מגרונו. "אתה אוהב את זה, אה? רק תעז לספר למישהו מה קרה אתמול ואני אמלוק אותו, מבין מפלצת?", היא זעקה חרישית לתוך אוזנו וחיזקה את אחיזתה. דמעות הציפו את עיניו של אופנבך שהתכווצו בכאב והוא התהפך לכיוונה, ראשו ספון כעת בתוך חזה. באינסטינקט הרים מהשידה את הפצירה שהייתה מונחת שם ובתנועה אחת בלתי רצונית תקע אותה בעינה הימנית של אנה. הפצירה נכנסה בקלות כחצי הדרך וידה הרפתה. אנה פלטה זעקת שבר מצמררת והתרוממה על רגליה מנופפת בידיה לכל הכיוונים כמחפשת משהו, אך רגליה כשלו. כל גופה נפל כעת קדימה וראשה נחבט בעוצמה אדירה בזווית השידה. קולות פיצוח נשמעו וגופה של אנה התמוטט אחורנית. הכלים המתכתיים שעל השידה התפזרו על הרצפה, ממלאים את החלל בקולות מלחמה. השידה הכבדה ביצעה מספר תנועות ריקוד אחורה וקדימה ואז התמוטטה מעל לאנה שפלטה אנחת מוות.
אופנבך הסתובב באיטיות וגרר את גופו לשולי המיטה. הוא הביט למטה. למרגלותיו, גופה של אנה פרכס כולו וזרמים אדירים של דם פרצו מעינה וכיסו את פניה ואת רצפת הלנוליאום דמוית השיש. ראשה היה רכון על כר של דם. מפיה הפיקה קולות בלתי מזוהים, משתנקת לאוויר, יורקת דם וקצף. בית החזה עולה ויורד כמשאבה שהשתגעה. מבין רגליה הזדחל לו בנחיל דקיק נוזל צהוב וריח חריף מילא את האוויר. אופנבך הרגיש כפי שלא חש מימיו. כל חושיו התחדדו והוא הרגיש את האוויר סביבו סוגר עליו בחיבוק חם. רעידות עזות עברו בו ופניו הרגישו אדומות מהתפרצות הדם והאדרנלין למוחו. הוא אהב מה שראה ומה שחש וכעת הפיל עצמו מהמיטה על גופה של אנה ובצרחות האדירות ביותר שריאותיו האומללות יכלו להפיק החל הולם בפרצופה עם אגרופיו. על שפתיו הרגיש נוזל חם עם טעם מוזר. טעם ברזלי, דומה לטעמו של קצה המדחום שאחות הבוקר הייתה מידי פעם דוחפת בגסות לפיו. בית החזה שלו היה על שלה והוא הרגיש את פעימות ליבה המקוטעות. תחושה אדירה של עוצמה התפשטה בגופו הקטן והנכה. הוא המשיך להלום בפניה וכעת תפס בשיערה, שהפך לפקעת לחה, והחל מושך בכל כוחו, אחוז טרוף. גרונו מפיק קולות בלתי מזוהים, חייתיים, חלקי משפטים, יללות. כל העת לא מצמץ ולו פעם אחת. הוא היה צלול כפי שלא היה מעולם. אנה הוציאה קולות משונקים שעצבנו אותו. בניסיון להשתיקה הניח את כף ידו על פניה וכעת חש את קצה הפצירה עדיין נעוץ בעינה, מדגדג את אגודלו, ובתנועה חדה דחף אותו פנימה עם הפצירה לתוך גולגולתה, הבשר סוגר מעל אצבעו. אנה פלטה יבבה ומפיה נפלט פרץ של דם ורוק שכיסה את פניו של אופנבך, שורף בעיניו, מתערבב בדמעותיו. הוא שלף את אגודלו מתוך בית העין ותחושה עזה של כעס אצילי הציפה אותו. כעת תפס בצווארה עם שיניו והחל נושך בכל כוחו. פיו התמלא כולו בנוזל החם והסמיך שחדר לגרונו ולקיבתו, מחממו, עושה לו נעים. הוא הרגיש תחת לשונו את בשרה נחתך ומשך בכל כוחו. פיסת בשר נקרעה מגרונה וגופה קפץ מעלה בעוצמה אדירה מעיף אותו מעליה לתוך שלולית של דם, שם נותר מתנשף ובאפיסת כוחות עד שידיים בלתי נראות תפסו בו והוא חש דקירה קלה בישבנו.
החדר היה שומם כרגיל. קירות חשופים, לבנים, ללא אף תמונה, למעט שלט אחד עם כיתוב אדום על גבי לבן- "העישון אסור". ליד אחד הקירות, אל מול הדלת, שתי מיטות בית חולים מאלומיניום, ביניהן וילון בד. ליד כל אחת מהן שידה מנירוסטה. על אחת המיטות שכב אופנבך. גופו הצנום אינו מותיר כל חותם מתחת לשמכת צמר מוסדית אפורה ורק ראשו הצנום מסגיר כלל את העובדה שדבר מה חי נמצא בחדר. הוא בהה בתקרה שואב בחוזקה אוויר דרך אפו, מוציאו בעדינות דרך פיו, מסנן כל מולקולת דם, וזיעה וחרדה שעוד נותרה בחלל החדר. פיו התמלא ריר. הוא נשך את שפתיו בחוזקה מתענג על הטעם המוכר. עיניו השקופות עצומות. סביבו שיחקו יצורים צבעוניים.
לפני 18 שנים. 15 בפברואר 2006 בשעה 11:32
