ללא חמלה

אף אחד לא הזכיר עוד מעולם את התקרית עם אנה, אך מאותו היום הריחוק הרגיל שבו ניגשו אליו האחיות הפך ממש לאוטומציה זהירה. אופנבך אהב לנעוץ את עיניו השקופות והבלתי ממצמצות לתוך הגולגולות של הצוות. היה מכור ליכולתו לנטוע טרור באנשים מבלי לזוז. בסך הכול ילד נכה בן שש, אבל אפילו בוריס, הסניטר הענק שהופקד להעבירו לכיסא הגלגלים, כעת שהיה גדול וכבד יותר, היה נמנע בכל מחיר מליצור עמו קשר עין. מסובב את ראשו כל אימת שאופנבך ניסה להביט לעברו. הדבר הפך מעין משחק. יהודית, אחות הבוקר, הייתה נתקפת בגל של רעידות זעירות וכמעט בלתי מורגשות בכל פעם שנאלצה לגעת בו. אופנבך הרגיש. היה מעביר עליה את אצבעו בכוונה. חש את השערות הקטנות על ידה סומרות. ליבו היה מתחיל לפעום בחוזקה. הוא הבין. הוא לא הבין הרבה, אבל הוא הבין. פחד. פחד נותן לו כוח. אהבה, חמלה, חום ומגע, אותם כל כך רצה, להם ייחל, בהם לא יזכה מעולם. אבל הוא יכול לגרום להם לשים אליו לב. הם יפחדו ממנו. ירעדו. חיוך קטנטן עלה על פניו והוא הישר מבט במהירות, ככדור מאקדח, לתוך פרצופה של חווה, מחליפתה של אנה, שנשימתה נעתקה לשנייה לפני שהשפילה מבטה ונטלה צעד זהיר אחורנית. למחרת היא כבר לא הגיעה. את מקומה החליפה שולמית. שולמית לא ידעה את מה שאירע לאנה ואף אחד כבר לא העז לספר. הכול נשמע בכל מקרה כבדיה. רק הזהירוה שהילד מוזר, מפחיד. "הוא סתם גוזל מסכן ונטוש", ענתה שולמית ועיניה הכחולות התמלאו אדווה קלילה של רחמים ואנושיות.

שולמית התיישבה בכסא ליד מיטתו, הניחה כמה חפצים מתכתיים על השידה לידה ותפסה בידו בעדינות. "מה שלומך גוזל?", שאלה. היה זה זמן קציצת הציפורניים השבועית. אופנבך תמיד חיכה לרגע זה. אז יכול היה להטיל חיתתו על האחיות שמיהרו לסיים מלאכתן ולצאת. דואגות כל העת לשמור מרחק ביטחון מהמפלצת. משחקות בראש תרחישי הימלטות. אופנבך ראה דרכן. "איזה עור חיוור", אמרה שולמית וליטפה את כף ידו. "מחר חייבים לפתוח כאן את הווילונות, לתת לשמש להיכנס". אופנבך היישר אליה מבט, אך היא הביטה חזרה וחייכה. "למה אתה לא ממצמץ חמוד? זה לא בריא". היא נגעה באצבעה באישון עינו וזו נסגרה לשנייה. אופנבך התכווץ לאחור והיא חזרה לכיסאה. "טוב, הבה נקצוץ את הציפורניים הקטנות האלה ונשכיב אותך לישון. מה אתה אומר?", היא שאלה את אופנבך. אף אחד מעולם לא שאל אותו מאום. הוא היה חפץ. המילים האחרונות ששמע מכוונות אליו היו לפני חצי שנה, אז אימו הגיע לביקור נדיר ואמרה לו שכנראה יאלצו להעבירו למקום אחר. הוא לא ענה, רק הביט בה במה ששנים אחר כך יבין כשנאה. אך כעת האישה הזו לידו דיברה אליו. שאלה לרצונו. הוא שתק, אך בזהירות הרים את כף ידו ונגע לשבריר שנייה בלחייה. היא נרתעה לרגע ואופנבך משך מיד את ידו לאחור, מסובב ראשו. אך שולמית תפסה את ידו ברוך והחזירה אותה ללחייה. "נעים לך?", שאלה. אופנבך, רק הביט בה, ממצמץ בכבדות באישוניו, מעביר את אצבעותיו על פניה החמות. לשנייה רצה לקרוע ממנה את העור. לתלוש את שיערה. התגעגע לתחושה של אגודלו בתוך עינה. אך המחשבות הללו התפוגגו וחיוך ילדותי עלה על שפתיו. "איזה חיוך יפה", אמרה. "טוב, בוא נתחיל" והיא נטלה את ידו הקטנה והחלה קוצצת בעדינות את ציפורניו מלטפת את ידו כל אימת שעברה אצבע. אופנבך עצם עיניו והתמכר למגע. רעידות קטנות של הנאה עברו בגופו. הוא לא הבין כלל מה שחש ולפתע נוזל חם התפשט בין רגליו וריח של שתן עלה באוויר. "אוי", אמרה שולמית בהבנה אימהית, "לא נורא, זה קורה. בוא נרים אותך ונחליף לך פיג'מה ומצעים" וכך עשתה. היא הרימה את אופנבך לכיוונה ורכנה מעליו על מנת למשוך את כותנתו ופניו היו כעת בין שדיה הגדולים. הוא הרגיש את הבל פיו בגומחה שבינו לבינה ובאופן בלתי רצוני איגף את מותניה כמה שיכל וחיבקה. חזק. היא חיבקה אותו בחזרה. חיש מהר ניקתה אותו במטליות לחות, החליפה את בגדיו ומצעיו וקצצה את ציפורניו. כל העת מלטפת את שיערו, מחייכת ושרה שיר בלתי מזוהה מתחת לשפתה. לכשסיימה התרוממה מכיסאה, אספה את כל החפצים, שמה ידה על מצחו ושאלה "עוד משהו גוזל לפני כיבוי האורות?". אופנבך לא ענה, הוא לא ידע מה לענות. רק הביט בה בעיניים גדולות מלאות במה ששנים מאוחר יותר יבין כאהבה. היא הנהנה בראשה, התכופפה, נשקה למצחו ויצאה מהחדר לא לפני שכיבתה את האור וסגרה את הדלת בעדינות.

לאורך ימים ארוכים טיפלה בו כך שולמית במסירות ובאהבה והוא החזיר לה באלפי דרכים. ללא דיבור. במבטים קטנים של תודה. משתדל לא לתפוס את עיניה. נבוך. מחייך לפרקים. שלא תראה. היא הייתה מדגדגת אותו והוא היה צוחק חרישית, מתמוגג. בכל פעם, לפני שעזבה, הייתה מחבקת אותו ונושקת למצחו. לא היה אכפת לו כבר כל השאר. התעלם מהטיפול הקר של אחיות הבוקר והצהריים וממגעו הגס של בוריס. הייתה לו שולמית. שולמית שלו שבאה כל ערב ב19:00 בדיוק. כך עברו להם חמישה חודשים וביום השישי לחודש השישי אמר אופנבך בפעם הראשונה "שולמית" והביט לעברה. "גוזלי, אתה מדבר", הביטה בו בהפתעה ואז חיבקה אותו חזק. "שולמית, שולמית, שולמית . . . " אמר שוב ושוב והם צחקו יחדיו. שנה עברה ושולמית עשתה לה מנהג לשבת בכל יום ולספר לאופנבך סיפור. היא קראה לו אגדות מכל העולם ושירים וקטעים מהאנציקלופדיה לילדים. הוא אפילו למד לומר "פלטפוס". אופנבך היה מאושר.

השעה הייתה 19:00 בדיוק ודלת חדרו של אופנבך נפתחה. כולו היה דרוך מצפייה לשולמית. כל גופו צחק. בפתח עמדה יעל, המנהלת שמידי פעם נכנסה לראותו. "שולמית", אמר אופנבך חרישית, ספק בשאלה, ספק בתחינה. "שולמית מתה. הייתה לה תאונה", ירתה יעל לעברו ומיהרה לעזוב את החדר.

עברו כמה דקות של דממת מוות. אופנבך החל דופק את ראשו בגב המיטה המתכתית. תחילה חלש ואחר כך חזק יותר ויותר, עד שכל המיטה הזדעזעה. מפיו מלמל בלופ אין סופי "מתה, מתה, מתה, מתה . . . ". מכה ועוד מכה, "מתה, מתה . . ." יותר חזק ויותר חזק ויותר חזק. צעקה. ראשו מכה בברזל לפי הקצב. נוזל חם החל נאגר על עורפו והכרית האדימה לאיטה. בום, בום, בום. מכה וצועק, מכה וצועק. כל העת בוהה בתקרה מבלי למצמץ.

כמה חודשים לאחר מכן, מבלי לדבר עמו כלל, הלבישו אותו האחיות, ארזו את מעט חפציו ובוריס בא וגלגל את כסאו לרכב גדול שחנה בכניסה. "אמא שלך לוקחת אותך הביתה", אמר. אופנבך לא ידע מה זה הביתה, אבל נהנה מהנוף שחלף מבעד החלון. היה שקוע בו לחלוטין. לאחר כשעתיים נסיעה, חנה הרכב ליד בית גדול ועתיק ובוריס גלגל את אופנבך לרחבת הכניסה הענקית. אופנבך הרים ראשו מביט על המנורה הגדולה התלויה מעליו. כשהוריד את עניו ראה את עמליה, אמו, עומדת מולו. "שלום בני", אמרה, "אל תדאג, מעכשיו אני אטפל בך".