בוריס הסתובב עם תמונת הטבעת בראשו כל אותו היום וכל אותו הערב. הזוהר של היהלום מילא אותו, השתלט עליו, התפשט בנשמתו כמו סרטן. מוחו עבד ללא הרף. אלפי מחשבות חבטו במציאות אותה הכיר ללא רחם. מפרקים אותה לרסיסים. כעת ישב בתוך רכבת דמיונית מביט החוצה על חייו הופכים למריחה צבעונית. בדמיונו כבר ראה עצמו לבוש בחליפות טובות, מעונב. נעליו החדשות מצוחצחות. מגולח ומריח מבושם יקר. אך רק התיישב לו במסעדת יוקרה ויד נעלמה מילאה שולחנו בכל טוב נקניקים ודגים מלוחים ותבשילי קדרה, והנה אשתו הופיעה מולו אוחזת בידיה שלושה תינוקות צווחים וסביבה עוד מאות ילדים, בוכים. משהו זז בתוך בטנה הנפוחה. ירכיה מכוסות דם עכור. הוא הסיט מבטו בחופזה והנה הוא שקוע עד ברכיו בחרא של חזירים. מרוח על הכול. טעם של חרא בפיו, חרא באוזניו ובנחיריו. משהו נגע ברגלו, היה זה אחד מילדיו. מזדחל מתוך הצואה כתולעת, מטפסת במעלה רגלו. הילד פתח את לועו וזו מלאה ניבים חדים, עיניו צהובות, נשך את אשכיו. בוריס קפץ בבעתה והתולעת נפלה על הקרקע, נמעכת לעיסה תחת כף רגלו הענקית. אך כעת חש לשון חמה על איבר מינו. נעים. הוא התמסר בקלות להרגשה. הניח ידו על ערימת שיער יבשה. הביט למעלה ורוזה הביטה בו בחזרה בעיניה המקומטות. היא התרוממה והפכה ברפרוף כנף לוואגינה ענקית שבלעה את כולו. כעת טבע בתוך נוזל סמיך. ריח חריף של כוס במחזור הציף את חושיו. הוא לא יכול לנשום, משתנק לאוויר והנה נפלט, עירום ורטוב על חוף עלום. מחזיר נשמתו, פותח עיניו והנה עמליה מעליו, אוחזת בידה מגל ובתנועה אחת כרתה את איברו הזקוף. קילוחים אדירים של דם וכאב הציפו אותו. בוריס קפץ מהמיטה, מפיל את בקבוק הוודקה הריק על הרצפה. קולות הזכוכית המתגלגלת על קורות העץ העירו אותו. הוא שפשף עיניו, העביר יד מבוהלת על איבר מינו לוודא שזה עדיין שם, ניגש לחבית המים מחוץ למוסך, שטף פניו לאור הירח ובכה.
בשעה 22:00, על הדקה, נכנס בוריס לסלון הגדול באיטיות זהירה. ערום למחצה. את תחתוניו לא העז להוריד. הוא ידע שיהיה מחיר. עם כל פסיעה לתוך החלל הגדול התגלתה לעיניו פיסה נוספת מהתמונה הביזארית. ראשית ראה את עמליה. ישובה אצילית וזקופה, שיערה השחור, הארוך והמבריק קלוע כחלה בצמות עבות סביב ראשה ומהודק למעלה בסיכה מרהיבה מזהב. קצה הסיכה היה מעוטר בפסלון קטן ועדין של פיה מאבן ברקת ירוקה וחצי שקופה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה יפיפייה ומעוררת השתאות. השמלה התחילה בצווארה, סוגרת מעליו בחניקה ענוגה, נצמדת ברוך לשדיה, מדגישה את צורתן היפה, הבד כמעט נמס סביב פטמותיה הזקורות. על אגנה התרחבה מעט ומשם נפלה כמפל על ירכיה. היא ישבה אל מול שולחן העץ הענק ולכן לא יכול לראות את המשכה. כמה רצה שתקום. מולה הייתה צלחת גדולה ועליה נתח בשר צלוי עצום שוחה בתוך שלולית נוזל אדומה. אפונה ירוקה ליד הנתח וגם בריוש עם כיפה מבריקה. עמליה החזיקה בידיה העדינות מזלג וסכין ופרסה לעצמה באיטיות מרגיזה נתחים זעירים מהבשר. כמעט ואינה מותירה בו סימן. כעת הרימה את המזלג לפיה ותוך כדי כך הרימה מבטה, ראתה את בוריס, קמה ממקומה במהירות ולפני שיכל כלל להזיז את גופו המגושם בעטה באשכיו. בוריס התמוטט על הרצפה בכאבים, כולו מכונס כעובר. כעת רכנה לעברו, קפלי שמלתה ליטפו את רגליו העירומות. "מה אמרתי לך?", היא שאלה בעדינות של אם המשוחחת עם ילדה הקט. בוריס חיפש אוויר לנשימה. מביט בה בעיניים דומעות. עמליה תפסה את רצועת תחתוניו וביתקה אותן עם הסכין בידה. איברו החצי זקוף נפל כצלופח על פנים ירכו. "מה אמרתי לך?", היא שאלה שוב והצמידה את המזלג לשק אשכיו. "אמרת לי להגיע ערום", אמר בוריס דרך נשימות כבדות. "אז למה לא עשית מה שאמרתי?". "התביישתי", ענה. "היא דחפה את קצוות המזלג החדות עמוק יותר ובחוזקה לתוך הבשר הרך של אשכיו, מאיימת לחוררם. כל גופו הזדעזע מכאב. "היית רוצה שאשפוך את הביצים שלך כאן על הרצפה ואתן לרומלוס וראמוס לאכול אותן?". קור הרוח בו אמרה את הדברים זעזעו את אמות הסיפים של תודעתו וכעת כל גופו רעד. "לא גברתי", ענה. מזווית עינו יכול היה כעת לראות את שני הכלבים הדניים הענקיים והשחורים יושבים ללא זיע בצייתנות מוחלטת, שריריהם מתוחים, ליד כיסאה של עמליה. מביטים במתרחש בעיניים שחורות ואטומות. היא הסירה את המזלג מאשכיו ובוריס הוציא משב אוויר אדיר של הקלה מראותיו. עמליה התרוממה וכעת עמדה מעליו, שמלתה מכסה את אגנו. "אתה תעשה מה שאומר לך מעכשיו?", שאלה בקול רם. "כן גברתי", ענה. "מה אמרת, לא שמעתי" והפילה את המזלג ליד ראשו. המתכת קיפצה לה על רצפת השיש מותירה שובל קול מתכתי. "אני אעשה כל מה שתאמרי לי גברתי", אמר במהירות ובקול הרם ביותר שיכול היה להפיק. "מצוין. עכשיו תרים את עצמך ואת הזין המדובלל שלך מהרצפה שלי ולך לעמוד שם בפינה, ליד האח". היא הסתובבה וחזרה לשולחן עוברת בדרך לצדו של אופנבך, מפטירה לעברו כבדרך אגב "אתה רואה יבחוש. למד מאמא. ככה משיגים מה שרוצים". אופנבך לא העז להביט בה בחזרה. בוריס, בתורו, התרומם בקושי מהרצפה. משפשף את אשכיו בהקלה. גורר עצמו לפינה. מנווט לפי החום, עיניו סומות מדמעות כאב ופחד. לאט לאט התבהרה מודעותו וכעת יכול היה לראות את החדר כולו.
מולו, בצידו השני של השולחן העצום ישב אופנבך על כיסא גבוה. מלפניו גם כן עמדה צלחת זהה. לידו עמדה יוליה, המשרתת, שעסקה בפריסת נתח הבשר והבאת מנות קטנות לפיו של אופנבך שאכל בשקיקה ובפה סגור. יוליה הייתה אישה צעירה, למעשה בקושי אישה. היא הייתה קטנת ממדים ודקיקה. מבעד למדיי המשרתת שלבשה, היה ניתן לראות את צורת שדיה החצופים. בוריס תמיד הביט אחריה, נובר בעיניו בתחת ההדוק שהציגה. היה מפנטז עליה בלילות. כעת עמדה בשקט מעל אופנבך. סינר לאגנה. על פניה נראה היה שבכתה.
יללות דקיקות משכו את תשומת ליבו של בוריס לצידו, לחלל מול האח הגדולה שדלקה באור יקרות, מטילה צלליות על קירות העץ ועל רצפת השיש השחורה. שם על גבי שולחן הייתה קשורה רוזה. מפושקת. היא נקשרה עם פניה לכיוון השולחן. רגליה מהודקות לשתי רגליו בצידו הצר וידיה מתוחות ומהודקות לשתי הרגליים בצידו השני. היא הייתה עירומה ובטנה ושדיה הענקיים נזלו מתחת לגופה כמו שלולית שומן מומס. המסה שלה עולה ויורדת מזיזה את כל משמניה כמו לוויתן גוסס שנסחף אל החוף. התחת הענק, המקומט והנופל שלה היה מופנה לכיוונו וכמה שניסה לא להתרכז במחזה, לא יכול היה בוריס שלא להבחין באיבר מינה המפושק כאוהל סיירים. קצוות שיער מדובללות מצידיו כמו דשא שיבש. בוריס הרגיש את מעיו מתמרדים כנגדו ופרץ אדיר של נוזל אפור, ירקרק וצהוב זרוע בפיסות של מזון לא מעוכל פרץ מלועו והציף את מרגלותיו. ריח של קיא, דגים מלוחים ווודקה התערבב עם ריחות הבשר הצלוי וריח הפחד שמילאו את האוויר. עמליה כלל לא הרימה מבטה מהצלחת. היא רק סימנה עם ידה לכיוון יוליה ואמרה "לכי לנקות את זה והביאי לו מגבת לחה עם בושם להתנגב בה ובקבוק וודקה מהמזווה". יוליה עזבה את מקומה מצידו של אופנבך, שכעת הביט דרך בוריס בעיניו השקופות, וניגשה למלא אחר הוראות גבירתה. בדרכה החוצה הביטה על רוזה שתחתוניה הענקיים והלבנים כיסו את פניה, ספוגים בדמעותיה ורוקה.
לפני 18 שנים. 25 בפברואר 2006 בשעה 15:43
