ללא חמלה

"אתה לא חייב לעשות כל מה שהיא אומרת לך", לחשה לו יוליה באוזן. היא ישבה לצידו על המיטה, קצוות שיערה הארוך נפלו על פניו, דגדגו את אפו. הוא התעטש, מבזר, לשבריר שנייה, את תלתליה הבהירים לצדדים. פתיתי הרוק הזעירים שנקלטו עליהם דמו לפנינים באור הדלוח שהשתקף ממנורת הלילה. מהזווית בה שכב, מביט עליה מלמטה, נראתה לו כפית מים.

אופנבך חש קירבה ליוליה מיד עם הגיעה לבית הגדול לטפל בו. היא הייתה יתומה, או כך לפחות הרגישה. היא נמכרה לעמליה על ידי אביה לפני כמה שנים בגיל 15 בעד כמה שקי תפוחי אדמה וחבית שיכר שזיפים. זאת לאחר שאימה מתה בניסיון ללדת בן נוסף. כוח עבודה לחווה הקטנה. הוולד מת בבטנה. אביה לא היה איש רע, אך לא יכול היה לפרנס שבעה ילדים ולכן שמר את ארבעת בניו ואת בתו הגדולה ואילו את שתי האחיות הקטנות, יוליה ורוברטה, מסר לשתי משפחות אמידות ובעלות קרקע. עמליה, שהפכה לראש בית גולדהארט המפואר לאחר שהוריה נפטרו, הסכימה לקחת את הקטנה מבין השתיים. יוליה אפילו לא בכתה. רק עמדה בכניסה לבית המפואר לבושה בשמלתה הטובה ביותר, שיערה הארוך קשור במטפחת משי ירוקה שקיבלה מאימה. רכושה היקר ביותר. היא כלל לא הביטה על עמליה שליוותה אותה לבית. אביה לא אמר מילה. העמיס את השקים וחבית השיכר על מושב העגלה, היכן שלפני שנייה ישבה בתו, ונעלם כלעומת שבא. יוליה נשארה. עמליה הייתה טובה אליה. מרעיפה עליה חום וחומר על צייתנות וקור ואיומים מרומזים על סרבנות. בונה בהדרגה את תלותה בה, ככלב התלוי בבעליו. יוליה לעולם לא יצאה מתחומי המשק הגדול שהקיף את הבית. כל חייה התנהלו סביב עמליה ואופנבך. בוריס היה בועל אותה לעיתים במוסך. הוא תמיד היה שיכור ומסריח כאשר רכן מעליה והרים את שמלתה, אבל הדבר נראה לה טבעי שכן ככה אמרה עמליה: "לבוריס יש צרכים. הוא יבוא ואת תעשי מה שהוא אומר לך. אולי זה יכאב בהתחלה, אבל זה יעבור. את מבינה?", "כן גברתי", ענתה. רוזה שימשה בעבורה תחליף אם ועל חזה הייתה בוכה מידי פעם מבלי לדעת על מה. הדמעות פשוט היו מציפות את גרונה. לרוזה היו צרות משלה, אך לא יכלה לעמוד בבכייה של האישה הצעירה עם העיניים הכחולות הגדולות ותלתלי הזהב והייתה אוספת אותה אל בין שדיה הענקיים. "יהיה בסדר", תמיד ניחמה מבלי לדעת כלל על שום מה היא בוכה.

באופנבך טיפלה יוליה מיום הגיעה, זה כבר שלוש שנים. הוא היה הצעצוע שלה. חסר אונים ותלוי כל כולו בה. כך פיצתה את עצמה על אובדן זהותה. טיפלה בו מעמדה של כוח. הכוח היחידי שהיה לה. כעת שכב תחתיה, מביט בה בעיניו השקופות כפי שתמיד עשה. הוא תפס את ידה, היא אחזה בו בחזרה. לוחצת. "שמעת מה אמרתי?", שאלה. "כן", ענה אופנבך בקצרה. "ספרי לי שוב את הסיפור על פוקמיקורפי", ביקש. היא הביטה בו בחמלה ונאנחה חרישית. "חייבים לעשות משהו. זה לא טבעי מה שקורה כאן. היא מטורפת. היא עוד תרצח את כולנו בדם קר. היא איימה לשסות בי את הכלבים אם לא אעשה בדיוק מה שהיא אומרת. היא מהלכת עלי אימים ואז ניגשת נושקת למצחי כאם רחמנייה ומכניסה לי ממתקים לכיס הסינר. מה אעשה? שמעתי את השיחה שלה עם בוריס. היא תהרוס את רוזה. תרצח את נשמתה". היא הביטה באופנבך, הוא כלל לא הקשיב. "ספרי לי סיפור", הוא חזר על דבריו. "אתה כבר לא ילד אופנבכר. אתה כבר בן 14 . . . ", היא לא סיימה את המשפט. הבינה עם מי היא מדברת. "טוב סיפור. אתה אוהב את הסיפורים המפחידים שלי, אה?", צחקה את צחוקה העדין, הנשי. "כן", אמר, הפעם בהתלהבות, "פוקמיקורפי".

יוליה עצמה את עיניה, כפי שתמיד עשתה, שולפת את הסיפור מנבכי זיכרונה. היא החלה:
"היה זה יום יפה בעת הקציר. התקופה שכולם יודעים כתקופה העסוקה ביותר בשנה. ארבעת ילדיו של טום בוטומלס, שתי בנות, שרה ומיה, ושני בנים, נוט וקוב, ברחו כי לא רצו לעבוד ויצאו במקום לשחק בשדות. הם רצו דרך קני התירס הגבוהים שהשמיעו אחריהם קולות שירה. רצו ורצו, מתחרים ביניהם. לאחר זמן מה התעייפו והנה בקצה השדה ראו גל אבנים עם שיח תותי בר גדל לצידו. הם נשכבו על האבנים החמות מתנשפים בעייפות כאשר לפתע שמעו רחש מוזר. 'שמעתם משהו?', שאל קוב. 'משהו זז ליד שיח התות', ענתה שרה וקפצה ממקומה ללכת לבדוק. 'אל תזוזי', ציווה עליה נוט שאומנם היה גדול ממנה רק בשנה, אך היה הבכור ולכן האחראי. 'אולי זה נחש'. הילדים נותרו ללא תנועה, מקשיבים. "ששתת, שששתתת", נשמע לפתע רחש שהקפיצם. הם החלו נעים על קצות אצבעותיהם לכיוון השיח לראות מה מקור הרחש. לאט לאט התקרבו לשיח, מביטים דרך ענפיו העבותים. והנה, בגומחה בסלע בתחתית הצמח, ראו איש קטן, קטן יותר ממיה, הזעירה ביותר מתוכם. הם לא האמינו למראה עיניהם. האיש לא היה איש כלל, אלא שדון יער. פניו היו מקומטות, אוזניו מחודדות, ראשו היה קירח לחלוטין למעט שלוש שערות שצמחו ממרכז פדחתו. אפו היה עבה ופחוס, עיניו שקועות וכחולות ובפיו הוא החזיק מקטרת ארוכה והפריח עשן לבן. הוא היה לבוש כותונת סגולה ועל מותניו סינר מעור. לידו היה כד גדול שיכול היה להכיל רק אותו, קשור לשלושה בלונים ומהודק עם חבל לאחד הענפים כדי שלא יברח.

הילדים שמעו מסבתם סיפורים על פוקמיקורפי, שדון היער שעף ממקום למקום ברכב רתום לבלונים כדי לאכול ילדים שאינם מקשיבים להוריהם. כל הילדים פחדו מפוקמיקורפי ולכן סגרו את חלונות הבית לפני שהלכו לישון, אפילו בקיץ. לעולם לא ידעו אם להאמין לסבתם, אך הנה פוקמיקורפי יושב, בשר ודם, כאן מולם. הם פחדו להסיר עיניהם מהשדון שכן אומרים שרק הסט עיניך משדון והנה הוא נעלם כלא היה. הילדים, בהיותם ילדים, החלו להתקדם באיטיות לכיוונו. קרוב יותר ויותר, יותר ויותר ויותר . . . ובו".

אופנבך קפץ והוציא מפיו יללה זעירה. יוליה תפסה בידו. "זה רק סיפור", הרגיעה. היא המשיכה. "'מה שלומכם ילדים?', שאל לפתע פוקמיקורפי מבלי להסתובב לכיוונם. 'מדוע אינכם עובדים כמו כולם?'. 'זה ענייננו', אמר קוב בחוצפה וליבו החל פועם בחוזקה. 'אה, ילדים, מדוע להיות חצופים? רק רציתי להציע לכם ממתקים. רוצים?'. הילדים הביטו זה בזה משתאים. כמובן שרצו ממתקים, אבל סבתא הזהירה אותם מפוקמיקורפי. ממתקים, ממתקים, מילאו את ראשם. תמונות של שוקולדים עטופים בצלופן, סוכריות בכל צבעי הקשת, מרציפן . . . 'רוצים, רוצים', ענו הילדים במקהלה. 'אם כן בואו אחרי', אמר פוקמיקורפי".

"לאאאאאאאאאא", צעק אופנבך ויוליה שמה ידה בעדינות על פיו להשתיקו. "רוצה לשמוע את סוף הסיפור, או לא?". "כן, כן", ענה מיד. "'טוב', אמר פוקמיקורפי, 'אם כן בואו אחרי' וקפץ לתוך הכד, מתיר בדרך את החוט. הכד החל להתרומם עם פוקמיקורפי בתוכו, הילדים קפצו בצהלה ממקומם, ממתקים מסנוורים את עיניהם, ורצו אחרי פוקמיקורפי והנה הקרקע נשמטה תחתם והם נפלו לבור כל אחד על שיפוד חד. פוקמיקורפי נחת ליד הבור, הביט למטה וצחק. 'איזה ילדים טיפשים. מסנוורים מממתקים'. הוא החל רוקד סביב הבור בו גססו הילדים, גופותיהם מפרכסים, ממתין למותם כדי לבשלם וכל העת שר את שירו המתוק":

"הביאו לנו ילדים ורודים
נבשלם עם תפודים
מעט שיכר וקצת טבק
אנחנו שדונים שמחים.

אל תחסכו בעוללים
נשפדם על עמודים
הם כה רכים ונימוחים
נלך לישון מלאים"

יוליה ואופנבך החלו לשיר יחדיו. שרו ושרו והיה שמח. "נלך לישון מלאים. נלך לישון מלאים", שר אופנבך ועיניו החלו להיעצם. יוליה כיסתה אותו, קמה ממקומה, כיבתה את האור ויצאה מהחדר. למחרת סיפר אופנבך לאמו את כל מה שיוליה אמרה עליה. עמליה רק הקשיבה וכשסיים נתנה לו פיסת שוקולד ונשקה למצחו. "תודה", היא אמרה, "אתה ילד נפלא".

יוליה חזרה לסלון הגדול עם דלי מלא מים וסבון, מטלית ומגב. מתחת לבית שחיה בקבוק וודקה. היא התקדמה לתוך החדר לאט, משתדלת לא להפילו. עמליה ליוותה אותה עם עיניה בלכתה לכיוון בוריס כדי לנקות תחתיו, משחקת בידיה עם הסכין החד.