ללא חמלה

אופנבך ישב על כיסא הגלגלים באמצע שדה פרגים. השמש זרחה באור יקרות והשתקפה מאלפי מראות זעירות על גבי טיפות הלחות שעיטרו את עלי הכותר סביב. השדה כולו נצנץ כאילו יד נעלמה זרתה עליו אבקת כסף. אופנבך נשם עמוקות והאוויר שיצא את שפתיו התאבה מיד בענן סמיך של אדים לבנים שכיסה את משקפיו הגדולות. הנוף מולו היטשטש ונגלה שוב לאיטו. תחילה נקודה ירוקה קטנה שהלכה וגדלה ככל שהאדים הוסרו באיטיות מהזכוכית כרעלה. למרות שהיה זה יום מקסים בתחילת האביב, האוויר בחוץ היה קפוא ואופנבך ישב מכוסה שמיכת צמר חומה, צעיף סגול מלופף כמה פעמים על צווארו וכובע צמר אדום על ראשו. כמה שיערות בלונדיניות דלילות ברחו מתחת לכובע והתבדרו ברוח הקרירה והמחושבת, מכות מידי פעם בהצלפות עדינות על מצחו.

שדה הפרגים היה מצולק. שובל פרחים שבורים היכן שעברו גלגליי הכיסא ולצידן טביעות גדולות של נעליים שמעכו את עלי הכותר העדינים לעיסה. בוריס עמד מאחורי אופנבך כמגדל, עטוי מעיל אפור וארוך. הוא הרים ראשו ונטל לגימה עצומה של אוויר דרך נחיריו משחררה בפרץ קיטור מפיו, שיערו האפור העבה רוקד ריקודים סלוניים איטיים על פדחתו, שתי כפות ידיו העצומות מונחות על ידיות העץ של הכיסא, אוחזות בהן כברכוש רב. בוריס הרכין עיניו וחזר להביט בסצנה למענה הסכים אופנבך לחרוג ממנהגו ולצאת מהבית. שתי הדמויות הגרוטסקיות עמדו על תלולית קטנה, מביטות על מספר אנשים שהיו עסוקים במלאכתם. בעודם מביטים, נזכר בוריס במשפט שפעם אמר מפקדו בצבא בעת שהתפעלו משריפות קוצים: "ישנם שלושה דברים בפניהם אדם אינו יכול להישאר אדיש", אמר והוסיף לאחר כמה שניות הפסקה לטובת המתח המתבקש, "אישה יפה, אש בוערת ואנשים זרים העובדים עבודת כפיים". מולו היו כל שלושת הדברים הללו והוא מצא עצמו מהופנט.

ההינטרלנד סביב האחוזה היה זרוע כמה כפרים קטנים אותם אכלסו רועי צאן וחקלאים. אנשים פשוטים ויראי שמיים שעבדו קשה רוב ימות השנה, מוחזקים יחדיו במבנה קהילתי איתן ועתיק יומין. את דמויותיהם הקטנות היה ניתן לראות מחלונות הבית הגדול, מנקרות כעורבים בשדות סביב. אך אלו לא היו התושבים היחידים של עמק הפורה. היערות העבותים שכיסו את ההרים השחורים סביב היו מאוכלסים בסוג אחר של אנשים, הציידים. קבוצה מוזרה ומסוכנת של גברים שנעו בחוליות קטנות, מנותקים למשך חודשים ארוכים מכל מגע עם אחרים. לעיתים היו מגיחים מהיער וגולשים לכפרים בעמק, מגודלי זקנים ועטויים מעילי פרווה מלוכלכים, מוקפים כלבים גדולים ורעים למראה, סוסיהם רתומים לעגלות מאולתרות עמוסות בפרוות שנגררו על הקרקע בשאון רב. צחנת המוות שהביאו עמם נשאה למרחקים. בדידות מזהירה של חודשים זה בחברתו של זה הייתה נפרקת בפרץ אדיר של מאוויים גבריים. הכפריים השלווים, בדרך כלל, נמנעו מלצאת לאזורים הציבוריים ולבית המרזח המקומי עד עבור זעם וקולות הצחוקים הרמים וריח הבשר הנצלה על האש נישאו למרחוק. כעת אופנבך ובוריס הביטו על קבוצה כזו של כעשרה אנשים או יותר שהתמקמה לה בשדה הקטן לא הרחק מהאחוזה.

האנשים מולם היו בתזזית של פעילות. שאון של צעקות, מלמולי דברים, נביחות כלבים, רקיעות סוסים, להבות לוחשות, פעיות מבוהלות של כבשים, ניצוצות של להב על אבן משחזת, נפיחות חלולות של בדים מתנופפים, קריאות של עורבים מולהבים ממרומי העצים, רחש ובחש שהתערבב יחדיו בסימפוניה קקופונית שלמה של קולות וריחות, נישאת במערבולות עם הבריזה הקלילה, מתנפצת לרסיסים כנגד חומות השקט והשלווה בפאתי היער. המחנה המאולתר היה מורכב מכמה אוהלים בחצי מעגל כאשר באמצע הועמדה מדורה, מעליה סיר גדול עם מים רותחים שגעשו והתיזו מידי פעם קיטונות של זעם על שוליו. עדת כלבים גדולים ומצורעים למראה הייתה קשורה יחדיו ליתד אימתני שהיה נעוץ עמוק עמוק בקרקע. המפלצות לא חדלו לנבוח, לנהום, ולמשוך באלימות בחבלים הקשורים לגרונם, שיניהם חשופות, מפזרים ריר לכל עבר. אחד מהם, שחור ושתום עין עם צלקת גדולה ומכוערת על ראשו וכתם לבן מלוכלך על גחונו, נראה כאילו מכוון את זעמו כלפי אופנבך שישב על כיסאו כמה מטרים משם על תלולית קטנה ולא נראה מוטרד במיוחד. ליד הכלבים היו זרוקים שני שקי יוטה גדולים, תכולתם מתנועעת וחיה.

בצדו השני של המחנה עמדו מבוהלות, קשורות זו לזו, כארבעה כבשים שהתגודדו יחדיו בערמה של צמר ופעיות, חגות סביב עצמן בצפייה מתוחה לבלתי נמנע. מאחוריהן עמדו כעשרה סוסים עצומים ומרשימים, שריריהם מתוחים ומבריקים בשמש והם רוקעים בקרקע מידי פעם, מבזרים את שמלות השיער שכיסו על פרסותיהם, נושפים מאפם אדים דרקוניים. בינות לתזזית הפעילות התמקדה עינו של בוריס באדם מזוקן, ראשו מורכן כלפי מטה בריכוז בעודו מעביר קדימה ואחורה סכין על משטח אבן למרגלותיו. עם כל מעבר ניצוצות זהובים ניצתו לשבריר שנייה ונעלמו כגחליליות עד המשיכה הבאה של מתכת על אבן. לידו עמד אדם נוסף, גדול ממנו פי שניים, עטוי מעיל פרווה חום ששיווה לגופו מראה גדול עוד יותר. האיש היה כולו בתנועה. אגנו התקפל מעט מטה, נוטל תנופה, זרועותיו העצומות הונפו באיטיות מעלה, אוחזות פטיש פלדה שכובדו כופף את כל גופו אחורנית כאלון עתיק בסופה, ואז, בתנועה חדה, הונחת, חותך את האוויר, על ראשו של יתד מתכת שננעץ עוד כמה סנטימטרים באדמה הקפואה והקשה. מטבעות הכסף שציפו את אבנט המתכת שהידק את המעיל לאגנו, רשרשו עם כל תנועה אימתנית. בומים חזקים נשמעו מעל השאון הכללי עם כל הנחתה אדירה, מספקים קצב מוזר להתרחשות.

שריקה עזה נשמעה. האנשים במחנה עצרו באחת את מלאכתם ומבעד הדממה הפתאומית התבוננו מעלה על בוריס שהוציא את אצבעותיו מפיו וצעק לכיוונם "חברים, הבא נמשיך, המסטר הצעיר מתחיל להיות חסר מנוחה". האוחז בסכין סימן לבוריס בראשו, ניגש לאחד האוהלים וצעק משהו לתוכו. לאחר כמה דקות הגיחה מתוכו באיטיות דמותה של תמרה. נשימתו של בוריס כמעט ונעתקה.

שיערה הצהוב היה קשור בעשרות צמות קטנות וארוכות שנפלו כשיבולים על צווארה וכתפיה. היא הייתה עירומה לחלוטין, גופה התמיר והחם מפיץ אדים במפגשו עם האוויר הקפוא. עיניה היו כחולות כים האגאי, עיגולים שחורים מצוירים סביבן. כל כולה הייתה מעוטרת קעקועים מרהיבים. שיח שושנים מפותל צמח ממפשעתה, עשרות ענפיו מכוסים פרחים אדומים קטנים כנשיקות על עורה הצחור וקוצים שפצעו את בשרה בעשרות נקודות מצוירות. גזעו המחושל עולה משיערות ערוותה הצבועות חינה ומטפס במעלה ביטנה, שלוחותיו מתפצלות אל אגנה וסביב שדיה, ענפיו הולכים ונעשים עדינים ורבים יותר ויותר, מטלטפים כחוטי משי במעגלים סביב פטמותיה שנצבעו אדום אדום. שני ענפים עבים התפצלו ימינה ושמאלה שולחים עבותיהם משני צידי חזה, מתפתלים סביב כתפיה ומקיפים בשבילים הרריים את זרועותיה, בסוף כל אחד מהם, על פני כף ידה שושן אדום ופתוח, עלי הכותר נעים בבריזה הקלה של תנודות שריריה. רגליה היו מכוסות שיירות של אותיות, מילים ומשפטים בכתב שחור מוזר ומעוגל. המשפטים עלו כשיירת גמלים במעגלים שהלכו ונהיו יותר ויותר צפופים מכפות רגליה ועד אגנה, שם התלכדו בנקודה סגולה על טבורה. על צווארה סגרו בעבודת מחשבת גיאומטרית פיתוחים שחורים עדינים שדמו לטפרים של ציפור ציד, המשכם יורד על גבה במפלים של דיו. דמותה הייתה מכשפת ומטרידה באחת ונראה שלרגע הטבע כולו עמד דומם וירא כבוד מולה. עם כל תזוזה מדודה שנטלה, נוף שלם, ענפים, פרחים, קוצים, אותיות ומילים, קווי אופק וזרועות דיו דקיקות, התנועע עמה בהרמוניה פראית של תנועה וחושניות. אם אי פעם הילכו אלים על פני הארץ.

האנשים במחנה עזבו את מלאכתם באחת והחלו להתגודד סביב המדורה במרכז המחנה. חמישה מהם נשאו תופים בגדלים שונים, כאשר פני העור המתוח של הגדול מהם היה עצום ונדרשו שני אנשים לשאת אותו. החמישה התיישבו בחצי מעגל מאחורי האש והעומד מאחורי התוף הגדול, פלג גופו העליון חשוף, שריריו העצומים משוכים צבע חמרה חם, נתן את אות הפתיחה כאשר הכה בפני התוף בכף ידו. החלל כמו התפוצץ בסופרנובה של צליל ותחושה. שלושת הנגנים האחרים נכנסו לפעולה בקצב מדוד ואיטי. בום, בום . . . בום, בום, בום . . . בום, בום . . . תמרה החלה לנוע לכיוון ההתרחשות, צעדיה מלווים בקולות התופים ששברו את האוויר לרסיסים והרעידו את הלבבות. הכלבים נראו כמשתגעים, קופצים באלימות בניסיונות להתנתק מכבליהם, נוהמים ונובחים. העורבים מהעצים סביב לא חדלו מלצעוק בפגאניות מקפיאה.

הכבשים שעמדו לא רחוק החלו לפעות בעוצמה הולכת וגוברת, מתכנסות זו לתוך זו בבליל של צמר ופחד. אחד האנשים מהקבוצה, פרא עצום ממדים, ניגש לחיות המבוהלות שהחלו להסתובב סביב עצמן, תפס אחת מהן, כבשה לבנה צחורה, בצווארה ועם סכינו חתך את החבל שקשרה לשאר הקבוצה. הכבשה ניסתה להתנגד, רגליה האחוריות ננעצות בקרקע ומגרונה פעיות מהירות ומשתנקות, אך כוחו של האיש היה רב מידי והיא נגררה, מותירה אחריה שובלים בקרקע, לכיוון האש והתופים. שני גברים אחרים, חסונים לא פחות, ניגשו לשני שקי היוטה המתנענעים, הניפו אותם על כתפיהם ונשאו אותם למרכז המחנה. שם פרמו את ראשם ומתוכם נשפכו שתי נשים צעירות, אדומות שיער שאך יצאו מכלאן ניסו להימלט, גוררות רגליהן על הקרקע. ידיים גדולות תפסו אותן. הנשים צעקו וצרחו, אך קולן כמעט ולא נשמע מתחת לחרדת התופים. הן השתוללו ובעטו ונשכו, מכות את הגברים שתפסו אותן ללא הואיל. הנשים הורדו לקרקע וידיהן ורגליהן נקשרו מפוסקות לארבע יתדות, כעת כל שיכלו להזיז היה ראשן ואגנן, אותם הזיזו בתזזית מבוהלת. אחד הגברים ניגש לאחת הנשים המבוהלות ובתנועה אחת אדירה קרע מעליה את שמלתה ואז את תחתוניה, מותירה עירומה, פטמותיה הקטנות זקורות מהקור והפחד וערוותה האדומה בוהקת כנגד עורה הלבן. זרמים של דמעות זלגו על לחייה והרטיבו את הקרקע תחתיה. האישה השנייה לצידה איבדה את הכרתה ושכבה כעת כגוויה, רק בית חזה עולה ויורד בנשימות חלולות.

תמרה הגיע למרכז הקבוצה והאש הרותחת מהמדורה הפכה את עורה החיוור לאדמדם, מדגישה את הציורים על גופה. בידה היא אחזה בידית הקרן של סכין שבהקה בכתום וכחול לאור האש. היא הרימה את הסכין מעל ראשה בשתי זרועותיה, מותחת את כל גופה כלפי מעלה. קולות התופים הלכו וגברו, הלכו וגברו. הגברים היושבים סביבה החלו נוהמים. הכבשה שכעת כבר הייתה בתזזית של תנועה, מנתרת וקופצת לכל עבר בניסיונות נואשים להשתחרר, הובאה לפני תמרה שם הושכבה על גבה ונאחזה על ידי שני גברים, שרירי זרועותיהם זעים כנחשים במאמץ. קולות התופים היו מחרישי אוזניים, מתעלים מעל לכל. תמרה הורידה את הסכין ובתנועה אחת עשתה לעצמה חתך על גבי אחד הענפים מעל לשדה השמאלי. דם החל זורם מהפצע, מתעקל סביב שדה ונאסף במהירות לתוך קערה שהחזיק תחתה אחד הגברים. הגבר זז ותמרה הניחה את כף ידה האחת ונתנה לעורה להיספג באדום שנטף בין אצבעותיה ועל כפות רגליה ולאחר מכן חזרה על הפעולה עם כף ידה השנייה מרימה את שתיהן אל מול הקהל המשולהב, רוכנת מטה ומטביעה את חותמה, שתי טביעות ידיים אדומות, על בטנה של הכבשה. עיניה נעצמו בעודה חשה את פעימות ליבה המהירות של החיה, מתערבבות עם פעימות התופים. בתנועה אחת חדה תקעה את הסכין במותנה של הכבשה שקפצה מעלה וקול צעקתה גבר לרגע על שאון התופים. לאט לאט החלה תמרה לפעור פס מדמם בצידה של החיה המתפתלת והצועקת. נהר של דם זרם על ידה של תמרה ועד רגליה ולתוך אותה קערה שאספה את דמה שלה. הסכין החליקה עד שהגיעה כמעט עד רגלה הקדמית של הכבשה, כעת הוציאה תמרה את הסכין ונעצה אותה במכה חדה בתוך הקרקע שהפכה בוצית תחתיה. עם ידה האחת עדיין על ליבה של החיה, הרימה ידה השנייה לכיוון הקהל ובצעקה עזה הכניסה אותה לתוך השסע שפערה בגופה של הכבשה ממששת את דרכה ובתנועה אחת שולפת אותה החוצה, מתרוממת לרגליה ומחזיקה מעל ראשה את ליבה, דם זורם מעורקיו הקרועים על שערותיה, פניה וגופה המצויר בנחלים אכזבים המתמלאים חיים בגשם הראשון. התופים חדלו לפעום בבת אחת ודממה מוחלטת השתררה למעט צעקתה של תמרה שהדהדה בחלל, מותחת את יכולות ריאותיה עד הקצה וכאשר לא יכלה עוד, השפילה מבטה והטילה את הלב המת לתוך האש החיה שאספה אותו אליה בחיבוק משולהב. התופים חזרו להרעים.

כאשר רק עיניה בוהקות כחול מבעד למסכה האדומה שכיסתה את פניה, ניגשה תמרה לאישה העירומה שהייתה קשורה ומפוסקת, עיניה פתוחות לרווחה בזוועה טהורה ממאנות למצמץ, נשימתה מקוטעת ומואצת, שדיה הקטנים עולים ויורדים במהירות. תמרה רכנה לכיוון האישה שעצמה את עיניה למראה דמותה מעליה, טבלה את הסכין המגואלת בקערת הדם לידה כמכחול ובתנועה איטית ציירה על גופה הרועד צלב מדמם שנמתח תחילה במאוזן על פני חזה ומתחת לשדיה ואז במאונך בין שדיה ועד מפשעתה. הסכין גלש באיטיות אל בין רגליה של האישה, שם נעצר. שריריי ידה של תמרה התכווצו והיא חרטה פצע דק על פנים הירך. דם מחומצן החל זורם, נאסף גם הוא לתוך הקערה. האישה למרגלותיה איבדה הכרתה וכעת, כחברתה לידה, שכבה דוממת על הקרקע, ממנה עלו, כמתוך השאול, אדים לבנים.

מאחורי תמרה היו עסוקים שני גברים שהפשטת העור מהכבשה. ראשה היה כרות והביט בעיניים מזוגגות ותמות על אופנבך שהשמיכה שכיסתה את גופו נפלה לקרקע וידיו רעדו בעודן אוחזות בעוצמה את ידיות הכיסא, וורידיו בולטים ונשימתו מהירה. בוריס, מעליו, עטה על פניו ארשת מהופנטת, שרוך דק של רוק ירד מצידו של פיו ועל דש מעיל הצמר שלבש. "הבא נלך", צעק אופנבך לבוריס שנפל אחורנית במכה אדירה עת יצא בחטף מהחלום בו שרה. הוא הרים עצמו לרגליו וחצי מדדה ניגש לקבוצת האנשים. תמרה, מתעלת ממנו לחלוטין, חלפה על פניו ולפני שהספיק לזוז, כבר התנשאה לפני כיסאו של אופנבך. היא הושיטה את הקערה לכיוונו ואופנבך טבל בה את ידו, מרימה מגואלת בדם שעדיין היה חם ומהביל. תמרה הגישה את הקערה לפיה ונטלה ממנה לגימה אותה החזיקה בפיה ובנשיפה אחת התיזה את הדם על פניו של אופנבך שראשו הועף אחורנית. בוריס ניסה לרוץ לכיוונו אך שני גברים עצרו מבעדו. פניו של אופנבך והצעיף שלבש היו כעת צבועים אדום ותמרה ניגשה מעליו, הרימה את הקערה ובצעקה רמה שפכה את תכולתה באיטיות על ראשו. אופנבך הרים פניו לכיוונה מתענג על הנוזל החם שמילא את אפו בריח ברזל, ליבו איים לפרוץ מחזו מריגוש. כעת הסתובבה תמרה, חושפת את הקעקוע המרהיב על גבה, ובהרמוניה עם פעימות התופים חזרה לאוהל ונעלמה בתוכו. הגברים עזבו את בוריס שרץ מבוהל לאופנבך. "מאסטר, מאסטר, אתה בסדר?" שאל והטיל עצמו למרגלותיו. אופנבך נשם חזק וניסה לאסוף את עצמו מעוצמת החוויה. "כן", הוא ענה בקצרה. "הבא את הנערות ונלך". שני גברים מהקבוצה עם עקבו אחרי אופנבך ובוריס לכיוון הבית, הנשים המעולפות על כתפיהם. בוריס הסיע את כיסאו של אופנבך נושא על כתפו שוק ענקית של הכבשה. לכשהגיעו לבית סימן בוריס לגברים להטיל את הנשים על הרצפה בסלון הגדול ליד האח. זאת עשו והלכו. את השוק לקח למטבח והטילה במכה רמה לפני רוזה ההמומה.