|
|
|
אם זה היה בבית
הייתי יכולה לקום בשקט
ללוות לדלת אל השער לנעול אחרי
ולהתקפל פנימה בטינופת שנותרה.
עוד מעט אני אכחיש הכל.
אבל בדקות הקרובות אני עוד מסוגלת להתבונן בעצמי
ולראות את הדם. רגע לפני המהלות במי האמבט.
אני עוד מסוגלת להישיר מבט ולהודות שנפגעתי.
מחר, כבר לא.
בתגובה ל- http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=14437
דבר ראשון, תודה על האזהרה.
לא אוהבת להכנס ולקבל בעיטה במקום הרך שלי.. אבל בשילוב עם האזהרה והכתיבה הרגישה
שלום למקומות הרכים שבי.
הרצון הזה קיים בי, להגיד מאיפה הוא מגיע או למה מורכב כבר הרבה יותר.
ויש את המסקנות הברורות רק שאני לא חושבת שבמקרה הזה ההסבר הכי פשוט הוא הנכון. נושא שבגלל שהוא כל כך קרוב בראש ובהרגשה שלי לתקיפה שעברתי מלווה בהמון אשמה נוספת, בפחד ובנגיעות שמביאות לאיבוד בעבר ההוא. זה משחק מאוד עדין על הקו הזה.
אני לא באה להגיד איך צריך, רק אומרת ששימוש רק במילת הביטחון עשוי להגביל את שני הצדדים. אבל זה תלוי מאיזה מקום רוצים לממש, אני מוצאת שאצלי המקום הזה הוא מחוץ למערכת המוטיבים של יחסי השליטה שאני מקיימת. בצורה של שווים שאחד הופך ל*תוקף* והשני ל*קורבן* ושתי ההגדרות הללו הן קשות לנשיאה. מימוש כזה צועד על הסף ועל קו עדין שבין חזרה לתקיפה שבאמת חוויתי לבין עונג של החוויה הזו בסיטואציה שונה לחלוטין, שנובעת ממקום אחר לחלוטין. מכאן שיש צורך במוטיבים מגדירים אחרים.
השימוש רק במילת ביטחון המביא לעצירה מוחלטת וחדה לא מתאים לי.
אני חושבת שיש צורך במערכת מוגדרת של מילות ביטחון. שהשימוש בהם יותר קליל, עם יד קלה על ההדק. סימנים להקלה וסימנים לקושי וסימנים שיראו את הדרך הזו על הסף. כי יש שם משהו עוצמתי לשני הצדדים ומפחיד לשני הצדדים.
סיורי הכרות מסומנים עם השטח הזה עשויים לעזור לממש בסופו של דבר עד לרמה שבה יש רק מילת ביטחון אחת. אבל לשני הצדדים יש ידע, אותו ידע שמצטבר אחרי הכרות עמוקה. אותו ידע שמצטבר אחרי הכרה כשולט ונשלט בתוך היחסים. זה אותו הידע רק בהתמחות שונה.
אני עוד לא מביאה את עצמי לשם.
בי עוד יש יותר מידי אשמה וקושי והסף הזה עודנו מחובר במפרצים רחבים מידי לתקיפה. אבל באופן אישי לחלוטין, מקל עליי לדבר על הרצון הזה ולמצוא דרך לקיים אותו מבלי ליפול. כך שכל האמור לעיל נובע ממוחי הקודח ולא מניסיוני.
אני מרגישה לפעמים שהמיניות שלך
בינינו רומסת אותי.
משטחת את המימדים לכדי דוק
אולי זו לא המיניות שלך אלא שלי
היא עצורה ומבעבעת
היא נוטפת ומצטברת בריח עז
שמתפשט
שמפשט
מפשיט אותי
וטועם את הדם שנוטף משיפשוף תמידי
אחוז אמוק, כל הזמן על הסוף. על הסף.
מורטת את הדגדגן כידית כניסה עקשנית
נעולה.
תהלום בדלת.
תפרוץ דרך מבעד לרסיסים המגואלים.
בגאולה. יבואו הספים אליי ויחתכו בבשר אל
עצמם של המעבר.
גשר שיקשר שיקשור עוגנים לחופש.
בינתיים קשורה בנגיעותך בנגע רגע
רגועה בחוסר המימד.
מכה במפתח חזה ספים עמוקים
לעקור מיניות.
למצוץ בידיים מינ
ניצלת או נוצלת?
בלי תשובות ביניים בלי חניות בלי הנחות בלי רגעי הסבר או נשימה בסופו של דבר
בתחושה שלך, נוצלת את ניצלת?
נוצלת-אני עונה לו. ללא ה יוד ללא השייכות הזו. לנוראיות של המילה.
הזו.
יש שקט ולהבים
מפסיקות לשקשק מסתכל בי, בהקשר המיני
לחלוטין מיני ביני בי וגם בינינו.
שווים- אעלק,
צדק מי שאמר שאת הקושי לומר מה אני
צריכה רוצה ולא רוצה בקול רם
חיוני לי.
גם פה נוצלתי.
מהרגע שגלימת הגרוזיה. הורמה.
בפלאש לחצאית של כיתה ב'
שנה לפני הסלמנדרה של ק.צטניק.
בודקים שהמוזרה הזו בנויה כמונו.
כן, יש לי שתי רגליים גם יש לי בין הרגליים
אם אתה כבר מכניס את הראש שלך לשם
לפחות תוציא את הלשון..
לא יכולה להסביר את הפחד שנבלע בי כשנגעת
כך, בהפתעה בהלצה להצלה מפללת תפרים לשם.
שאלת כמה כמה כמה כמה שאלת כמה פעמים
לאחר נגיעת הפתע עשית כבר מה שרצית בחצי.
להסביר כמה זמן לקח לך לגדול לגדל לצמוח בחזרה
הלאה לראות בפיצולים את הנשיות שלך.
אחרי תסתגל בי. את יודעת כמה שאת אישה?
לא, אני לא. לא אישה, עכשיו אני מסתכלת לא מסתגלת
ורואה את האונס מביט בי בחזקה בחזרה.
את הפתע שהביא את הפ.באק. שהביא לחוסר יכולת לנגד.
לא בריא, פיצולים לחתוך לישר קווים רכים משורטטים במכניות
לקטיעה כירורגית מתוכננת היטב, חבל שלא אמרו לי
רציתי נעים, קיבלתי אותך איבדתי.
מתבוננת זרה לעצמי.
האורך שבו החזיק האורך בו טמן ראש לריח טוב יש לך
בכל השעירות שלך, מתבדח על חשבוני, ככה זה.
כשזה בהפתעה, תמיד על החשבון.
שקלים חינוכיים, שקל ללא. לחנך את עצמי להתבונן
במראה שמחייכת לנגדי נגדי לפני 4 שנים, צריחה צריכה
התמודדות.
אי של אפשר לברוח לאיבוד.
כמו הילדה שהייתי ביסורים של צמיחה לאחור.
גזימה קלה, לבונזאי פתאומי. קטנה.
בנומך קטנה במחשבה
אבן נגף שאין להתחשב
לבעוט הלאה שתתקדם בקצב.
מיותרת, נוצלת, הרגשתי, עכשיו נותר
לגדל שוב חצי ופיצולים
הפיצולים שאני
הייתי צריכה לבקש שתחבק. בעור.
באור. בעור. אותי. חלקה ולא מפוצלת.
המדוזה שלך.
מיותרת בין שני אדונים נכבדים.
כבדים. מעושנים. רטובים באדים.
מיותרת בחלל הקטן.
הלילה אבכה שוב את עצמותי החוצה.
שיהיו קביים שלמות בשברים
לעיסה שאמצא.
לרכות המעוכה הזו.
שאוכל לקום ולהמשיך
הלאה.
לאות
לא
זרקת אותי
בדחיפה כוחנית
בהצמדה לקיר
לריצפה
משטח אותי
משטח חלק בפגמי האגרוף הנקמץ שלך
נפילה חופשית
שלא מבחירה.
מנסה לתקוע ציפורני בגבך הארום.
אויר ריק. נופלת בפחד
רואה את ההתרסקות חסרת עצמות
רק רסיסים ואבקה כתושה.
וממשיכה ליפול.
למשטח הבא
תחתיות עיני כמשקע ספל הקפה.
זרה לעצמי
מתבוננת בי חזרה מהמשקפת
מראה.
כל פעם שנפגשות
אני מתחילה לבכות.
החזרת לי את הנגע של התקיפה.
במחי חצי.
מזל שאתה לא קורא כאן.
צוחקת בקלילות אטומה לאור.
לראיה, צוחקת בדיבור מולך.
תוהה אם אתה מצליח לראות מבעד למסכים.
אם אתה מרגיש שיש שם נחש שצופע
מתפתל ככה בכריכה. תכריכים רכים של לובן.
המון צבע משוח באלימות בנעימות מוכרת.
כמו דם על מים. צף,
צפה.
צופה. צופע.
מאות למילה הנשימה נעלמת.
הרגליים נלחצות בסגירה.
השרירים כואבים ואין תחושה.
תמשיך לדבר אליי נחשים מתולעים.
המשך. המשך..
זה עצב שמתפתח בי בתנועות קצובות
בנשימה נרגשת.
יש לי ריח של סקס.
לקרצף מעליי.. ריח נודף חזק
שולט בי ריח של סקס.
מתפלשת ברטיבות המין.
מתבוננת בך מהכי למטה
מהקושי הזה.
וצוחקת.
אתה מצליח לראות את תנועת מאחורי המסך..?
מחזה צופע.
אני מתפרקת, דבק השינה שלי
מתקלף
מתייבש לפירורים
הלילות האהובים אליי מעוררים בי מורא.
כשמתחיל להחשיך.
כשהעייפות מנקרת בי פחד גדול.
לשקוע לרכות של המיטה
להכנס מתחת לשמיכה
הלב פועם במירוץ סוסים
מזיע, רודף נרדף הולם
נחריים פעורות
גוף מאומץ בהלמות רגליים בלב
אין בי רכות ויופי תם של עצימת עיניים
מהעולם שמסובב בי..
הידיים ממשיכות לבטוש.
