|
|
|
רוצה לישון, ופוחדת להכנס לשם.
הייתי רוצה שתבוא ללחוש לי נעימות פנימה
רציתי לבקש ממך
להגיד אני פוחדת.
כל לילה שלוש שעות שינה בממוצע במקרה הטוב.
והחלומות אינם פוסקים.
רוצה את קול ההגיון העיקש שלך שיפיג את החרדה החלומית הזו.
הייתי רוצה לחישות רכות שיערטלו אותי בעירסול אל רכות שינה חומקת.
ריקה.
ריקה בין זרועותייך.
צללתי עמוק מידי.
אני מרגישה בגוף,
בבפנים המגורה עד זוב
שאנסו אותי אתמול בלילה.
יכולתי להרגיש את הידיים
בעוצמה מחזיקות נוברות בירך.
לפתוח
את הגוף שמונח בשיתוק על שלי
בין שלי.
את הגוף שלי נע ונאבק ומנסה לנשום
מנסה ומנסה
ישבתי מכורבלת ומילמלתי
בבקשה שיהיה חלום.
בבקשה..
זה חלום חלום חלום חלום
את חייבת להתעורר.
להתעורר.
ולא הצלחתי להתעורר.
לא הצלחתי.
"ככה אני אוהב אותך."
אני עם החזה על הריצפה
אטבים מעוכים בין רצפה לפיטמה
תחת גבוה מפוסק ופעור בין ידיי.
ולא ככה?
וכשאני על שתיים סגורות?
כשהפה שלי נפתח ונסגר בהברות וצלילים של משמעות?
כשאני מחייכת אלייך. כשאני מחבקת אותך?
כשאני מסתכלת איתך במראה
נוברת בפגמים
מוציאה כמו כיסים הפוכים
לשיוף שלך?
ככה אני.
נגע.
לפעמים כשאני מסתכלת
אני מרגישה עד כמה
יש בי יותר אסור ממותר.
ועדיין פעם - הכל היה אסור.
לגעת באנשים
גברים לגעת
מלאים בפחד זר
היום כשאני מסתכלת עלייך.
אני רואה את הפחד שלך
מלהכאיב לי בנגיעה.
שעד כמה שמגע עם אנשים קשה לי
אני חושבת שלאנשים שיודעים קשה לא פחות לגעת בי.
זה עוזר להאיר את מה שמותר, את הגבולות ולמתוח אותם
להחזיר לעצמי את עצמי.
לומר לך בבירור לי מה נעים ואיך
איך לגעת
איך לחבק
בצלילות מול עיניים שבקישוב מלא.
רוצות לא להכא?ב.
תחושת הקלה ולקיחת השליטה לעצמי
מעניקה לי מחדש את מרחב הנשימה.
יש תחושה בקרן של מקום שאפשר יהיה להביע בו את הלא שלי.
אנשים חדשים שבאים איתי במגע מעוררים בי ביתר שאת את השאיבה לעבר.
אני חושבת שזה נובע מחוסר הנעימות שלי לעמוד מול אדם זר ולומר לא.
חוסר נעימות ופחד מול נסיון עבר וחוסר ניסיון מולו לתגובה של לא.
כי אם אני אגיד לא והוא יתעלם מזה זה יהיה יותר נורא מאשר אם לא אגיד לא
לא יהיה לו ממה להתעלם אז, ואני אוכל להתחמק מלקרוא לזה אונס.
נכון?
אז אני נשאבת בסוג של שיתוק לתוך פלאשבק שמותיר אותי משתנקת.
אני מודעת לנקודות הלחיצה שבי לכפתורים ואיך בנגיעות מסובבים אותם,
כדי להביא כאב לסף. לשפוך עצמי.
ולמדתי שהנקודות לחץ הללו יכולות להיות נעימות מאוד כשהן מתקיימות.
מתקיימות ביקום מלא בביטחון.
עוד לא קרה שבמהלך סשן באמת נכנסתי לפלאשבק.
בתוך סשן יש בי ניתוב הרבה יותר ברור של התחושות והמאפיין שלהם.
אני חושבת שזה נובע מהטקסיות של הכניסה אליו, שברור לי איפה אני ומה.
לפעמים אני בוחרת להתנתב אליהן בכאב לגעת ללחוץ להביא
את השבר לכדי פריצה של רטוב וד?מעיות מתגוללת.
ההרמה לאחר ההתגוללות בתוך הרפש הזוהמה המזפתת בבערה מאכלת,
בחיבוק שאינו מרפה למרות הכאב הדם הדוקר של מחטים מבקעות
משחרר בי מפלצת לאידוי. מרפה את הכיווץ המתוח של מנגינת לילה שן.
לא הכל כל כך חד וברור בי לא הכל ידוע לי ומנותב בי בנועם
יש מאבק עקוב שמגלם בי את עצמו בהתפוצציות התבוססיות ואיסוף שיירים.
ועוד יש בי פינות פרא מוגנות מלאות בת?ם של צחוק
ושיחרור עוז ערום המגן שאינו מתבייש בפיתוליו.
כשאני מסתכלת הרבה זמן במראה
כשאני בוהה בתוך עיגולי הכחול כהה שבי
שוקעת בצניחות רכה פנימה במעגל בליעה
אני רואה את קרני האור הנסתרות מלטפות בי החלמה והגנה
בטקטוניקת הציפה על לבת היקום שבי שלי.
אני בוערת.
ההבחנה החדה
בין מה שמותר לצייר
בדיו כבוש כאן
גבול ים יבשה מסתחרר לי.
מקשי המקלדת מרקדים בתוך כאב צף של ראש.
מהיר מידי ומסחרר
אני צריכה ללמוד להיות עיוורת.
לא לראות את המחול.
מישהי כתבה לי פעם שאני קול
של נשים. של פגעים.
וכעסתי שהיא תוחמת אותי באחריות כל כך כבדה.
לפעמים אני רוצה לשבת ולהיות יפה ולשתוק.
אישה אמיתית שיודעת להסתיר את כל הפגמים שברים ריסוקים
דימומים תחת סרט יפה עדין ומלאה ביופי מרגש של חותמת לאישה.
אני קוראת דיו כבוש וקשה מצומצם בחוסר נוזליות שנסחטה ממנו על דמע.
לפעמים המחול הזה מסחרר אותי בפיצולים אאפשריים
שמותירים בי סימנים
של העלמות.
לפעמים אני כל כך רואה את הפיצול הזה
אני רואה את עצמי שם
אמפטיה שקושרת בעוגן למעקה צלול וצלול
בגמיעות עבשות של יובש דמע רואה אותי נעלמת בין פיות פעורים
שנוסכים בי את משחת הצרב
הדבק לכל מענ
אתה משכנע אותי שאתה רואה אותי.
אתה משכנע אותי להסתכל קצת דרכך.
מסננת של ליכלוך עיוות וזוהמה.
מסננת על ידי חיבוק חזק שתופס ולא מוכן לשחרר.
ככה אתה מרגיש לי.
קשה ליצור מילים ואותיות שיציירו בשתי אמיתות מקובעות ברוח
את הזהירה שנוצרת.
כואב לשחרר אותך. ואין דרך אחרת לחבק אותך.
יש אמיתות קטנות בי שהבושה סביבן כמו כיס אצור שמכסה בחוץ.
ניגשת להתקרבות רגשית גופנית עם גברים בילתי פנויים
מראש חיץ שירחיק שיגן. גברים שיסתפקו בעיוות שלי.
יצאתי תקופה ארוכה עם אחד האנשים הביזאריים ביותר.
נדה בים שגיונות כדי לרצות למגע. כדי לחוש פחות מעוותת,
זה לא עזר הוא גרם לי לחוש יותר. ופחות מידי.
הקוצים נשלפים החוצה.
אתה כבר מתחיל לדמם מרוב שיופים של סכין מגלחת זיפים בילתי נראים פרט לי.
לי נמאס ממני, עוד לא לך, . העולם שמשתחרר מולך. מתערמת לפנייך בפישוט גמור של קץ קיץ קוץ
צועדת הכי לאט שיודעת לזחול
להגיע אלייך בזמן הנכון
מעוותת כחשופית.
בלי מחנק שמעצב.
עצב.
מפחדת שבלי המחנק
שבלי החיץ
שבלי
יוותר העיוות אחוז היטב במסננת המתכלה.
שהחיבוק יגמר
יתפורר בקור של הק?יץ
צועדת בזחל בכחל
על משטח אינסופי וחלק.
מדממת ברטיבות צלולה ונקיה
בזמן הנכון.
לא כואב לי כל הזמן.
אני לא מסתובבת בתחושת כאב וצער עמוק כל הזמן.
יש בי מתחם סגור של כאב שלפוחית של אונס.
אני מגיעה לכאן כדי לנקז אותה
כדי לחפור בה כשאנילא שולטת
כמו עקיצות יתוש וחוסר גירוד.
לא מחפשת את האנטי---.
לא מחפשת צדקנים ושיפוטיות
שיפקדו עליי את התרופה של דעתם.
יש תחושות שהן קולקטיב של קבוצת פגיעה.
סממנים מקובלים ומובנים.
חלק סממנים לא מקובלים על החברה גם אם פוש(ע)ים בקבוצה.
ויש סימנים אישיים כתמי כאב וצמיחה שמסמנים כמו על דלת התקדמות ורגרס.
סימני האונס שלי הם. חלק מקבוצה ושלי, פה אחד פתוח בתנועה של מילים של הוצאה.
בלי כותונת של ריסון וזריקות הרגעה כדי לשמוע את בליל השגעת שיוצאת.
כביסה תולים בחוץ, שתתנקה. שתתיבש. שתלבין באור של כדור לוהט של שרפה.
תליתי את עצמי שיראו,
ליכלוך נוטף בשובלי נקי שנשאר מול האש.
מעכלת.
תליתי.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=17471
הלכלוך הזה הדביק הבילתי נראה שלא נותן לאור ללטף.
מכירה אותו, מקרוב.
מנסה למצוא את הדרך לחיוך לנקיון לשיחרור של הכאב ואת כל אשר עצוב.
מקווה שהנישה הזו כאן החשוכה המוארת בזרקור מכוון היטב שלך,
יעניק לך ולו מעט שקט ומקום להניח בו את כל הטמאות רפש זוהמה ולכלוך שאינו שלך כלל,
אינך מעוותת כלל. אינך.
ויש מי שיחבק את הלכלוך ובנשיפה יפזר לגלות אותך
אותך שאולי איבדת בדרך.
נגע.
----
אולי אני עוד אאמין בזה גם לגביי, שאיני מעוותת שאני אכן נקיה
שהליכלוך הוא רק דבוק בחוזקה
ושיש אנשים שרוצים לגעת ולחבק את הכנפיים שבפנים
גולם של זוהמה
אולי עוד אמצא את הילדה שבי שברחה כה עמוק
אל תוך האיבוד
מחוץ להישג ידו של הזיכרון
רק גלי מניפות סחף עוד מזכירים לי
ילדה על שפה שולה אבנים
וצחוק בודד וגמלוני.
לחיצה קלה וכואבת שמוציאה מוגלה
מול מחט מסוכננת שחופרת ומנסה בכוח לפוצץ
להוציא מוגלה של בוסר.
תהום וגשר רעוע שנבנה ביסוריי חבלי הצער המחלים
מוגלה של בוסר צהבהבה בשקיפותה נוזלית ונשפכת נספגת במהרה
לא מותירה סימני שיחרור רק אנחת הספק של הבסת מבצר ההזנה.
בלחיצות רכות עקשות גולמיות לובן טהור של מוגלה צמיגית כזחל
תזחל מנקודת הזנות שלה ותחרר כאב וצער. המקום יסגר אחרי כתמול.
אדום פחות, צורב פחות, זוכר פחות את הביצה.
לומדת לטפח באיטיות משוועת למריטה את זחל טוהר המוגלה.
מניחה בחיוך ישר אזמל מלובן מחט מסוכנת מסוכננת
קרוב יש מחט וחוט בעבור שלפוחיות נודדות. ותו לא.
