נגיעות של אונס

האותיות שלו מחליקות ממני.
נושרות עטופות בזיעה הקרה.
המילים מנסות לאחוז אחת בשניה למשמעות
וקצת חום.
וממשיכות להחליק ממני.

ריקה.

כל הגוף אדום ומעלה אדים
כויות מופיעות פה ושם.
אם הייתי יכולה לחטא את עצמי.

זו התמימות הזו לשהות בתוך נעימות
ואין מושג על חוקים.

שלולית של בוץ להתפשט ולהתגלגל בה
למרוח בכובד על כל הגוף
את החלקלקות הזו.
ולשהות.

לפעמים לצבוע את עצמי באדום חמים של פעימות אני.
לפרום תפרים ולהסתכל בזרם שלי
להתמרח ולחבק אותי מבפנים החוצה.

הבוץ שלי.
הליכלוך שאני.

אתה נוגע בי בצבעים.
מצייר בי עשן ציבעוני שפועם בי.
הסביבה משתנה עם הקול שלך
שמכתיב בי תחושות ומראות

למוח עוצמה לשנות.

להעלות מים במורד הנהר.
ולשצוף בי אורגזמה.

יש לי תחושה שזה עוד מעט יקרה.
אני נעה במעלה הנהר
בצעדים קטנים וקשים.

נאבקת על כל חלקה
אבל היא שלי.


אני חושבת שהשבוע
כשנפגש. אחרי שהגוף ירגע ויתרגל מחדש למגע.
אחרי שנצחק המון. ונעשה את עצמנו אנחנו.
אבחר לי מילת ביטחון חדשה.
אני חושבת שאבחר ב-לא.

השבועות האחרונים לא היו קלים.
עומס וקושי
המון תחושות מערפלות אותי.
תחושה של ריחוף אבוד.
וחוזק.

המוןן עוצמה שמנווטת מבפנים.

יש לך יומהולדת היום.
ואני מנסה לברר בתוכי אם זה נכון.
אם זה התאריך.

ונזכרת.. שלפני חמש שנים
הייתי טירונית ירוקה.
הייתי ישר אחרי התקיפה המינית.

ופתאום ההכרה נחתה בי
שזה החודש של התקיפה.

למה חודש?
כי אני מסרבת לזכור את התאריך.
ואם יכריחו אותי אני אוכל אולי לקבוע גבול של שבועיים
אבל יום?
אין לי.

אני מסרבת לחגוג לזה ימי הולדת.

אני מתחילה להרגיש שהמון מהתחושות של החודש
קשורות בו. בתקיפה. בנגיעות הללו.
פלאשבקים שתוקפים משום מקום.
חלומות וסיוטים.

ומיניות מאוד אלימה בזמן האחרון
או חוסר שלה בכלל.

ורצון עמוק להיות מוקפת
מחובקת ושקטה


זה החודש הזה שעושה בי שמות
זה הקורבן הזה שהוא רואה בי
בחודש הזה.


לקחתי החודש עוד צעד.
דיברתי עם הרופאה שלי.
ביקשתי וקיבלתי הפניה

וכתוב שם עברה תקיפה מינית לפני כ-חמש שנים.
זה לא כ- זה בדיוק.


זה הכאב המנסר אותי לחלקים
ומקשה עליי לראות את השלמה שאני.
ועדיין יש.


כי כמעט ועבר כל החודש מבלי שאשים לב
שזה החודש.

חמש שנים

מתישהו
אני אפסיק לספור.
ולא אשים לב בכלל.

רציתי לומר לו
בין השאר שהיה צדק במה שאמר לי.

רציתי לומר לו.
שבאחד הלילות האחרונים
הבנתי כמה זה ריק.

רציתי לומר עוד.

זה סבל להיות לידו מבלי לומר.
כי הגעגוע מצליף מעליי את העור.

עדיין נושמת שטוח.
הכאב מכה בי מבפנים.
כשהאחיזה קצת מתרפה
הוא מכה בי מלמעלה למטה
מנסה לפרוץ דרך הסרעפת
למעיים.
להתפלש.

מכה בי מאחורה לקדימה
בחיפור הצלעות
לשבור את צלעות הכלוב.
לפרוץ עצמו מעבר.

נושמת שטוח מגבילה מעברים מצמצמת תנופה.

מכוונת אויר יבש לעיניים
שיאדו רטיבות עוד לפני שהיא נמזגת.

וצוחקת. מחייכת וצוחקת.
נוגעת בי. מעבירה אצבעות שלי
מוחה עדות גלים על חול.
רק שפתיים באצבעות מתוחות לפתיחה
ולשון חמקנית רכה ואוהבת.
עוד מעבירה בי גלים
עקשניים.

רוצה לזכור.

מחיקה אוטומטית של תחושות שמעוררות עוד.
ובעצם למה.

לא חורטת את עצמי שם.

הלילה אחרוט גלים בבשר.
רטיבות שתמלא את היד.
הלילה ארכב על גלים .
גוף ירעד מתוח ומורפה.

הלילה אלקק עד גמירה
מליחות של גלים
כמעט מועלמים.

כמעט.
ושלי.

ישנן אמיתות שאני מכירה בהן.
מנידה לקראתן שלום אילם
מקווה שימשיכו הלאה
שלא יעכבו אותי בשיחה מעמיקה.

יש אמיתות קטנות וגדולות שאני רוצה להעלם לידן.
להעלים. יש דברים שאני לא מוכנה ולא רוצה להעלות.
לשטוח לפני.

אני רוצה להכניס אצבעות כרותות של אמת
לכוסות מעוטרות ונוצצות בפריזמות
מלאות עד דוק ברימות
שלא ישאר
דבר.
.


אם הייתי הדרקון הלא נכון. הייתי מורידה ראש פגוע
מחליפה עין תורנית באחרת
ונשמרת.

אבל אין.
לא דרקון ולא נכון.

תשמרי על הראש. על הלב.
הנפש חסרת הגנות
על הגוף כבר לא נותר על מה לשמור.

גוויות כן משאירים
לרימות.

ועשיתי את זה..זמן.
שהגוף זה כל מה שנותר בשדה.
נפש כבר מזמן משחקת באיננה.

נהרות של נוזלי גוף בין אדום ללבן. גוונים.
טעמי לוואי שמחוררים דרכי גישה אל נפש מבוצרת בשיכחה.

אני כואבת לדעת להסתכל לאמת התמימה הזו בעיניים ולומר לה
שהפקרתי. שחתכתי. שהזדיינתי. שזיינתי. אנשים.
והכרתי אחרים בכלל.

הפרדה מוחלטת בין מין לרגש.
מין כעונש.
מין כסיפוק.
מין כי מין יכול להיות רק ככה.
בתקיפות. בנעיצות. בגוף מכה גוף.
באחיזה קשה שלוקחת.
ולקחתי.
מעצמי. ולי.

-

אין בזה אמת היום.
הביצורים התפוררו מבפנים.
מהדי תקיפה של נפש צורחת.

כבר מזמן הגוף קבס בשובע הזה.
כבר מזמן הנפש הורעבה לשילדה.

כבר זמן שנימים פועמים עצמם בשבילים נעים
נעימים ביניהם. מביאים מאזן. צבעים. כנפיים.
חיבוק מבפנים.

כבר זמן שיש אותי.

--

תמימה קטנה בואי פינה רכה על ערסל של נימים.
בשיבה טובה. בואי.

ואת יודעת שכשתקומי בבוקר.
זה יהיה עוד צעד.

הלילה היה לי קר.
כיביתי קירור
היה לי קר
לבשתי חולצה ארוכה וכחולה.
לחמם אותי מבחוץ
ועדיין היה לי קר.

בבוקר אני אקום.
ואקח עוד צעד.

אלך לצוד רסיסים של תמונה
של אני
של עתיד שהכאב קושר אותי ממנו.

מנערת שלשלאות בבשר
וצועדת צעדים מדודים.
נושמת קצת יותר
למרות שצורב.

והולכת לגדול
ממקום אחר.

מותר לי לכאוב גם בלי להאשים.

ואין את מי להאשים.
האשמה לא משחקת בהצגה הזו.
המסך י?רד גם בלעדיה.

קצר בתקשורת .

לא נורא
זה צפוי שזה יקרה
אני לא יודעת איך זה התגלגל לכאן. ככה.
אני מניחה ששנינו רגישים מידי כרגע.


אני חושבת שכשאני ארגע
ואפסיק לכאוב
אני אבין יותר
אני יודעת שכואב לי כל העיסוק הקורבני הזה.
ואני יודעת שאני רגישה מידי
ואני יודעת שאם הייתי יותר חזקה אז הייתי מחליקה את האמירה הזו.

אבל אני לא.

אני כואבת.
יותר משאוכל להסביר או לתאר.
אני בסדר רוב הזמן עד שאני נושמת עמוק מידי.
והאויר נכנס לחלל שנפער בי.

אבל כל עוד אני לא נושמת
או נושמת לאט ושטוח.
החמצן לא מגיע למוח
האויר לא מגיע לראות
לא כואבת ולא חושבת.

מתרגלת שטוח.

למה זה..
שגם כשחותכים אותי במקום הכי רך.
אני לא חותכת חזרה?
.
.
.
.
אבל אין לי מה להגיד כדי לפגוע בחזרה.
אני לא רוצה לפגוע.

ואני עדיין חושבת שיש לך מזל שמה שקורה לך לא הופך אותך לקורבן.
כי עד הימים האחרונים.
לא באמת הבנתי שזה מה שרואים בי.

עכשיו כל מה שאני רוצה זה להעלם לקחת את הבלוג הזה
הטראומתי שנוטף כאב.
יותר מידי כאב.
שאנשים לא יכולים או רוצים לקרוא.
ולמחוק הכל.
להניח בקופסא עטופה
באבדון.

כי לתומי חשבתי שלכתוב על זה
יראה שיש בי יותר מקורבן.
הרבה יותר תחושות מלהיות קורבן.
שמישהו יבין כמה המילה הזו מגבילה.
שלא יקראו אותי מתוך רחמים.
שלא יקראו אותי מתוך התנשאות.

כי אני בוחרת כל פעם מחדש איך לבטא את הכאב שלי.
מה לעשות איתו.
כי אני בוחרת שוב ושוב בחירה פעילה.

הייתי פונה עכשיו לכמה חברים וחברות .
כאלה שמכירים אותי כנגע וכאלה שלא.
ומבקשת חיבוק ונחמה.
אבל אני לא רוצה רחמים.
אני לא רוצה לקבל חיבוק כי אני קורבן.
אני רוצה לקבל חיבוק כי אני שווה חיבוק.
שווה. מלב אל לב.