נגיעות של אונס

השיחה האחרונה שלנו השאירה אותי תלושה ומלאה בסימני שאלה.
זה שאתה חושב שאני מבטלת את עצמי, זה שאני מרגישה בדיוק להפך.
זה שרק נתת לי במה שתארת כמאבק ארוך, למה בעצם רק נתת לי?
כי אתה רואה אותי כקורבן?
אולי לא התכוונת לזה אבל נודפת מזה תחושת התנשאות או רחמים כלפיי.
שני דברים שאני לא רוצה לקבל ממך.

אתה רוצה שניים שווים בקשר.
זה אומר שאתה צריך לראות בי מעבר לקורבן הזה שאתה מתאר.
אני לא מרגישה קורבן. אני הרבה יותר דברים.
כמה פעמים אמרת לי שאתה רואה בי אישה חזקה?
למה עכשיו אתה רואה קורבן?

למה שהרצון שלי לגעת בך.
לגרות אותך. לעשות לך נעים.
מעיד על ביטול עצמי.

הרצון לתת שונה מאוד לטעמי מהרצון להלקח.
והרצון לגעת בך נובע מתחושת חופש בטחון ועוצמה.
לא מתוך רצון לרצות אותך בלבד.

ועכשיו אני רוצה המון.

הייתי רוצה את ההתחלה
את הנגיעות המרפרפות
את היד שלך בשיערי
הייתי רוצה שתלטף ותחבק אותי ברכות
הייתי רוצה להניח את הראש בשקע הכתף שלך בדיוק מושלם.
לשים יד על החזה שלך לשמוע את הלמות לבך
לבקש רשות למצוץ את האצבע ולהרדם בך.

הייתי רוצה שתגע בי, שתלטף את הגב התחתון,
שתחליק יד פנימה ותגע בישבן שלי. שתעביר אצבע חקרנית
שתגע בי באיפוק איטי שמשגע בצורך למגע ממלא יותר.
הייתי רוצה שתפשק את רגליי בעדינות תעביר אצבעות על ירכיים
מעל לתחתונים תגע בלחיצה קלה בדגדגן הנפוח
שתחפון ביד שלך את הכוס שלי שארגיש את הרטיבות שמצטברת שם
תחושה שעוד קצת ואטבע מרוב
לדעת שהבד סופג ומעביר לך רק מעט מן הרטיבות שיש
הייתי רוצה להזדקק לאצבע שלך ישירות מחליקה על השפתיים
בתוך ים הרטוב שאני.
ולא לקבל את זה.
הייתי רוצה רק להזדקק.

הייתי רוצה להחליק את הראש שלך בין הרגליים שלי
ידיים שלך מחזיקות בי בתנוחת פרפר פתוחה ורק הראש שלך מונח שם
נשימה מלטפת את העור החלק של חיבור ירכיים.
ללטף לך את הראש באצבעות קלות, חזקות, אוחזות, מעסות.
לעבור על חיבורים ועפעפיים
להעביר אצבע מבקשת על שפתיים סגורות בחיוך.

הייתי רוצה שננוע לאט בתוך הרצון
שתדע.

הייתי רוצה להשכיב אותך על הגב ולשחק בך.
הייתי רוצה לשמוע את הגוף שלך מגורה נאנק למגע שלי.
הייתי רוצה להכיר כל חלקה שבך לגעת לרפרף ולהשאיר עוד
המון לחקור בפעמים אחרות
הייתי רוצה להשאיר את הבגדים עלייך ורק להשחיל מידי פעם ידיים
אל פיטמה. אל שקע הטבור
לטבול לשון

הייתי רוצה שתדע כמה עוד יש בי רצונות.
הייתי רוצה להיות חופשיה לגעת בך לשחק בך לחקור אותך באיטיות.
להרגיש את הקושיות שלך בין הרגליים שלי כשאני מתכופפת קדימה להסתכל בעינייך.
לדעת שבמילה אחת וגם בלעדיה אהיה בטוחה.
הייתי רוצה שתתן לי להניח את הפחד בצד.

הכי הייתי רוצה שתדע, שתרגיש שאין כאן צורך כלל או חובה.
רק רצון.

איך אני יכולה לרצות את כל זה
איך אני יכולה לקבל את כל זה
איך אני יכולה לצאת מקליפת הקורבן
אם זה מה שאתה רואה בי

איך?

נעים לי.
גם כאן.
גם מכאן.

תודה.

אחרי שהם גומרים
הם מסתכלים מעבר
וכבר לא רואים אותי
זה לא שהם אף פעם לא ראו אותי
זה שעכשיו אחרי שהם גומרים
אין בי כל שימוש.

ככה זה מרגיש
התאים האפורים חוזרים
לאפוריות המחושבת
הצבעים נמוגים

הם יושבים וסופרים סדקים
עד שיוכלו להפסיק להתעלם מנוכחותי
עד שאני אפסיק.

אני לא יודעת איזה ריק נפער בהם אחרי שהם גומרים
אני לא יודעת מה ממלא את הריק שבולע
לפעמים נדמה לי שיש שם אשמה
לפעמים נראה שהם רוצים לחרוט את עצמם
בעצם
לעיתים הצעצוע מיצה את עצמו

אני רוצה שיגמור עליי
אני רוצה שיכסה אותי קצת
שכשיסתכל עליי הוא יראה דרך הגמירה
אותי.

אני רוצה.
לא כי אני אוהבת את תחושת ההתמרחות
לא כי אני אוהבת כשהוא גומר ומנגב את עצמו בי
לא כי אני אוהבת את השימוש הנוסף בי

כי אני רוצה שאחרי שהוא יגמור
הוא יראה אותי. מבעד.
ויחבק.

תכה אותי.

כי אני מבקשת.

מטוס הרעים את עצמו מחוץ לחלון שלי
לילה וחושך והתחושה שיש עוד מישהו מקפיאה
אגרופים בתריסים מאווררים אותם כמו מצעים
ברעש שמרעיד אותי מבפנים
בפחד.

לרוח יש מהלומות
גם לה מותר אני ממלמלת בשינון לעצמי
מנסה להתכרבל חזרה בתוך האין שמיכה והערום
לשינה
שכבר לא תשוב בחושך הזה

משותקת מפחד 4 וקצת מפללת שמישהו יתקשר
מפחדת להעיר. קול אנושי מוכר היה מחליק את הזיעה לרטיבות
שנעים לפשות בה.

כשהפחד ממחיש את עצמו בנו
בתנועות גוף מוחזק נאבק
בנשיקה שלוקחת אויר בשאיבה שמרוקנת
כשהגוף מפרפר מוטל בעצמו
בשלוליות
אני יודעת שזו רק האפלה
זו רק הרוח
זה רק האגרוף שלו שנצמד לבטן שלי
זה רק עוד כר רטוב בי

סימני שיניים שלי בי
לכאוב החוצה
מזכירה לי
שהאור מסנוור
זה כואב.

מסונוורת באפלה

שברי זכוכיות ירוקות שקופות
בשלולית נמשכת בשמן
האור נופל בקווים ירוקים
האור נוזל בצמיגות הזו
מתעתע ביופי חותך

מלטפת בשירטוטים. מוכרים
עדר מצולק שפועה בי דרך לחורים
שיהיו
עוד נשימה

על הברכיים בשלולית מרוססת בירוק
ניגרת בטיפות אדומות
לא מתערבלת רק נעה בפנים
מחליקה חום בורח על קרירות

רסיס מראות שבור משקף דמעות מורעבות
צרויות במליחות

תעטוף אותי בסדין לבן בוהק
נקי
משוך מעליי את צבעי הרעל
הטבע את הליכלוך שאני
לפרוס אותי בדקיקויות על חבל, מתוחה.
שאקשיב לצבעים
שאראה את הטעמים

לשון חמקנית תצרוב
להוביל שיניים לוילונות עור
לכירסום קניבלי של מוות

מגרדת מעליי חלקים מתים
חושפת עור עוברי
למגע שלך

שנרגיש
מחדש

האוזן כואבת לי
מעבירה אותי על דעתי
יש כאב שאני לא יודעת איך להתמודד איתו
אני כאן עם דמעות בעיניים
והכי הייתי רוצה להתקשר ולבקש.
לא משנה מה.. רק לבקש

אני מרגישה הכי אני
לא אני כלל.

לשתוק בדממה של טיפות ברז לא אטום כראוי
כראיה הייתי שותקת איתך.
מעבר לבקשות
הייתי
אני
מ
ט


פ


ט



פ






ת




.

אני לא אוהבת לקבל החלטות.
האחרונה להזמין.
אם לא נוח לי אני נוטה שלא להביע את עצמי.
תחושה של חרב מרחפת אל מול אנשים.
מרגישה שאני כל כך ריקה ושטוחה שאין בי כלום.
שעוד רגע המסך יקרע מעליי
והם יראו עד כמה
אני אפס.

לפעמים אני כל כך מפחדת לומר מילה.
להגיד את הדבר הלא נכון להיות מושלכת הלאה.
מרגיש שאני יכולה רק לטעות.

ולפעמים אני מרגישה שאין מישהו אחר שיוכל להגיד את הדברים בעבורי.
שאני חייבת לומר אותם. להביע את הדעה שבי.
לפעמים הכל נעלם ואני חורצת את עצמי שם. להשאר.

מישהו כבר אמר את זה,
צורם לי הצידוד המהיר הזה בצד אחד רק בשל הכרות, מפאת הידידות.
ההתנהלות הפומבית של צד אחד לא בהכרח אומרת דבר על הפרטיות.
אם זה היה אומר, ידיד שלי לא היה תוקף אותי. בפרטיות. תוקף.

הידיד שלקח לי את הלא. את הקול שצריך להשאר.
לפעמים יותר ממעט אני לא מוצאת את הקול הזה בי.
את הלא.

התחוללות של סיפור ואמת.
סוג של ריקוד בתוך שיר.
מנסה לא ליפול לתוך עין הסערה
שם הכל רגוע רק איפה שאתה נמצא
מנסה לכתוב בצורה שתוכל לחצות
המערבולת, שתגע מתוכה החוצה.

שאשלח ידי מבעד למסך המערבל בתוכו
ואחוש את הרגיעה את החמימות של קרניים
את היד המחוספסת שתניח ברכות אין קץ להחזיק

במה שאתן לך.