נגיעות של אונס

אני לא מאמינה.
אני צועדת.

צעדים ראשונים לידיים מחכות.

יותר רגיש ממך זה כבר אב-נורמלי.
אב נורמלי, הלוואי.

יותר רגיש ממה שאני אני נהיית.
נלחמת ביתר הזה.
יכולה להרגיש אותו זוחל לי בגוף להשתכן
היכן שלא אבדוק.
קרוב קרוב לפני השטח בין שכבת עור לשניה
יושב בין קצוות חושים משריש תחושות לעומק
במרדף שווא של אווזה יוצאת לגעגע אחריו.
הצחוק של איד מגלגל ברווזים בעור
עדיין לא ורצה הלאה פנימה.
כיסוי מחניק אוטם מוציא סימורים החוצה לאותת
עמיקות שכזו.

הרוח בחדר עוברת בליטוף צווחות על גופה יבשה
על סדין לבן
שיראו כתמים ברורים. לסלק את הנמלים שבאות לנשוך בגרירה.
כל מגע מכאיב לי. כמהה למגע. הכאב קשה בי מידי.

למושכן בי שמתחפר שם קרוב לפני השטח
שידע באחרית יום שאני באה לקלף.
בעדינות ללא צלקות
כמו אחרי שריפה העור יחלים
אני מחלימה.

בגלל הנגע שבי אתה הולך הרחק ממני?

שאלות נוקבות
הייתי שואלת אותך מתוך השקט מעל התנינים.

כל פעם שנדמה לי
זה רק נדמה לי.

נגע מתחילה אלטרנטיבה לשיחרור.

אני קיימת
נושכת מבפנים
בוצעת חתיכות
ממלאת לי בריכה חמה בדם סמיך
בתוך המוגלה הצוחנת הזו.
עוד מעט לא יוותר אלא להקיא.
רכבת הרים לועית
סכינים נשלפות פנימה פנימה פנימה
לא נותנת לזה שוב לצאת
הכל בסדר.
מסתכלת במראה אור שב לעיניים.
המעגל של התבוססות צריך לשבור.
לדרוך על רסיסים ולדמם כל הדרך החוצה
ה ח ו צ ה.

עיוורון של חושך יתפרק כמו רסן
והיסוסים של הלאה יופיעו גחליליות
להאיר חושך אפשרי בבהיקות הזו
שאי אפשר לראות.
מרחבים שאי אפשר להחזיק.

ההחוצה נמצא

:)

זה מוזר כי יש בי המון געגוע אליו ויש בי כמיהה למישהו אחר.. אבל זה הכל מסובך מכל הכיוונים.
לפעמים אפילו אני כבר לא יודעת למי אני כותבת. מי הנמען של הכתבים שלי. מורכב ומבלבל.
אבל יש ברעב הזה גם שמחה. שהוא קיים.


--- אני מבינה
יכול להיות שאת רוצה משהו אחר?
ומתגעגעת אליו כי אין מישהו אחר להתגעגע אליו?
"יש בי המון געגוע וכמיהה למשהו אחר".

אני מניחה שכשיהיה משהו אחר הגעגוע אליו יפחת.


--- זה ברור

אבל לא בגלל זה אני מתגעגעת אליו
יש בי געגוע אליו שעומד בפני עצמו
ועדיין מתקיימת בי כמיהה לאחר
איכשהו אצלי בפנים זה נשמע הגיוני יותר


--- אני חשובת
שעצם זה שהכמיהה קיימת אצלך
משהו שם לא שלם..איתו

זה לא שלם


--- ואת יודעת את זה

כי הוא נשוי... כי אני רוצה משהו נוסף
משהו שיש לו את כל הפוטנציאל להיות שם
אבל לא את האפשרות


--- ומגיע לך גם.

בגלל זה הקושי


--- אני בתחושה הזו המון המון זמן
ואני חיה את הקושי הזה

ש..?


-- שאני רוצה הכול, אבל תמיד יש משהו שהורס את זה-
או שהוא נשוי
או שהוא לא מספיק חודר
ותמיד אלה שנוגעים ,נשואים.

מעורר תהיות לא?


--- מתסכל.

מאוד
ולפעמים אני תוהה
אם יש בי משהו שלא מוכן ליותר מזה
ולכן הנגיעה היא תמיד בגדר הבילתי אפשרי


---אולי זה עניין של בשלות
לי מן זמן בהתחלה לפחות, לא היה בי משהו שמוכן
ליותר

גם זה שיש בי כרגע רצון להיות איתו לא פנוי ובתהליכים.
לפעמים אני זועמת על כל התקיפה הזו
אני ממש יכולה להצביע על דברים ולקשר אותם לאיך שאני היום
ולפעמים יש בי המון הבנה אליה. לעצמי. ולפעמים אני מודה שפשוט אין קשר:)


--- כן, את זועמת.
קשה לא לקשר...
כלומר,
שיש משהו שמפריע לך בך
נורא לגיטימי לקשר את זה
כלומר, לכאורה נורא לגיטימי

רק שזה לא תמיד נכון הקשר.


--- בדיוק

וכי יש בזה מן הבריחה הקלה


--- אבל בגלל שיש כאילו סיבה,
כן נו..

ואני לא בורחת בקלות


--- הבריחה הקלה.

משתדלת לפחות


--- זה משהו שלא הרבה מסוגלות לעשות
אפילו ברמת המודעות לזה.

זה נראה לי חיוני
בשבילי לפחות
לעשות את ההפרדה


--- זה חיוני מאוד

ולצמצם את הכוח שאני מעניקה לה


--- כן...

ולא לברוח לשם
אלא משם
אם אפשר


--- מדהים

?


--- את 😄

כל פעם שאני מבינה שהקיץ הגיע על מנת להישאר.
אני מתרככת מבפנים קצת.
כל פעם שגלי החום מכים בי בין מיזוג אחד למשנהו.
הגוף זוכר מכות אחרות.
המעבר מנעימות קרירה של מקום אחד לחום של ארץ.
של הבית. מזכירה לי אותך.
מכות חום של מעבר ראשוני.
של הקבלה וקבלה

התחושה המעיקה הזו. החנק
תחושת פחד שמגיעה עם החום הראשוני
שמתקבל. שמתפנם בי.

זה קצת מזכיר לי אותך בא אליי.
את החום הבלתי מוכר
את החנק.
את הגוף שנמחץ.
סימנים כחולים שדהו.
וקליפות ארטיק שדוהות בשמש עד חוסר זכר.

הקיץ הזה אלבש לבן.
לבן דהוי שמש
של נקיון.

לפעמים אני יושבת לקרוא את המילים שלי.
נדמה לעיתים כי הרבה יותר קשה לקרוא מאשר לכתוב.
בגלל זה אני כותבת, שאוכל לחזור אל המילים שיצאו בקושי
ולקרוא אותן בקושי ולעמוד מולן מבלי להתקפל.

להיות מסוגלת להסתכל להן באותיות ולהודות שהן שלי.

מילים.
יש בהן המון כוח. אני מניחה בהן כוח ועוצמה.
והן שלי.
שלי לשים מעוצבות מרופטות מחוברות עם חבורות עייפות ומדממות
ושיעמדו ככה אל מול האור של עיניים של אצבעות חקרניות שנוגעות במלח
ויסתכלו דומם בחזרה.

לפעמים אני קוראת אותי ואני רואה קורבן. אני לא מרגישה קורבן
אין בי תחושה או רצון להתמסמס בתוך שלוליות של הגדרות קורבניות
אני רואה שם חולשה. אני רואה אותה ואני יודעת שהיא לא קיימת. לא כך.
יש בי רכות. המון מקומות רכים. פגיעים.
ואני שמחה שעוד יש בי מן הרכות הזו

רקמה מצולקת חזקה עשרות מונים
אני לא רוצה חוזק שכזה.

סימנים של חולשה עקבות שמובילים אל עצם הרוך.
אי אפשר לשבור מים הם רכים מידי.
ולמים יש את העוצמה לטלטל ולשבור.

ברגעים שאני רואה את המים שבי
הרכות הזו מערסלת אותי בנשימה חמימה
ולוחשת לי דברי שינה. יש בה את החוזק
לסחוף אותי לשאת אותי הלאה.
להחליק מעלי קוצים וצלקות.
לשייף אותי ברכות. חלוק נחלים.
נגעים.

רציתי לדבר היום עם האיש והנעימות.
רציתי לשתוק איתו המון.
אבל הריקנות לא מכלה את עצמה.
נועצת יתדים להאחזות

אני מסתכלת במראה ואני מזהה אותי
אולי יותר מאי פעם.
אבל זה לא מרגיש אני.
נעה במרווח הזערורי בין שתיקה לדיבור.
במרווחים נסגרים.
נעה הריקנות.

פגשתי ידיד שלא ראיתי המון זמן
והזמנתי אותו אליי הביתה
כנראה שזו הייתה טעות

--- את מרגישה שזו הייתה טעות שאת עשית ? שאת איכשהו יצרת את המצב?


אני חושבת שאם הייתי באותו מצב שוב
בלי הידיעה של מה יקרה
הייתי עושה את אותו הצעד שוב

--- אז אין לך כיום רגשות אשמה או ספקות נכון?


פה אתה כבר פונה לצד הרגשי שלי
ויש לי תהום
יש הבדל בין מה שאני מבינה ויודעת
לבין מה שאני מרגישה
כך שאשמה יש לי

--- מדוע לדעתך קיימת תחושת האשמה הזו ? מה היא באה לשרת ? או שאולי אין ממש תשובה לשאלה הזו


האשמה קיימת כי יותר קל לחשוב שמשהו קרה בגלל משהו שהיה בשליטתך.
הייתי בהרצאה אנתרופולוגית על אמונות תפלות
ועל מנהגי אלילים
ששיטפון והתפרצויות געשיות
הן באשמת האדם שפשע לאלים או לחבריו
קללות וכאלה
וזה הכל מתקיים כי קשה לנו לעכל את העובדה שדברים רעים קורים ולנו אין שום שליטה
אז אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מאותה תחושה
וזה מה שהיא משרתת
מהבחינה הזו
ומהבושה שמשהו קרה לך
משהו שאולי יכולת לשים לב אליו יותר
כי זה לא אסון טבע
זה בן אדם
שאני הזמנתי אליי הביתה
אליי לחדר
לבד
אולי לא אמרתי לא ברור מספיק
אולי לא נלחמתי מספיק: אולי התדממתי מהר מידי
אולי הייתי צריכה לעשות משהו אחרת באינטראקציה
יש המון שאלות
ויש שאלות נוקבות וקשות
ותשובות יש הרבה פחות אם בכלל
ואז יש אשמה.
כי אין תשובה אחרת
וכי אנחנו מחפשים תשובות
כמו דת
בגלל זה קוראים לזה חוזרים בתשובה
משהו מוכתב משהו שנוטל את האשמה ממך
שנותן סיבה ותשובות
או מתיימר לעשות זאת

--- לראייתי, אנשים שוכחים או לא מפנימים שלפעמים לשאול את השאלות הנכונות זה כל ההבדל.
וגם אם לא מקבלים תשובות...עדיין הכל בסדר והשמיים לא נופלים


זה נכון
לטעמי לפחות
ועדיין
לפעמים אני צריכה את התשובות הללו
כמו תקליט חורק
ושרוט משימוש חוזר על אותה רצועה
של תשובות פשוטות לשאלות קשות
בנושא הזה



--- אני לגמרי מבין.
כתבת לפני כמה שורות שלא היית עושה שום דבר אחר
יש תשובה יותר ברורה מזה?


לא. אני כתבתי שהייתי עושה את זה שוב
את אקט ההזמנה
אליי הביתה
בכל הנוגע למה שהתרחש שם
יש המון סימני שאלה
בצבעי מים
מאוד חמקמחקים
גם סימני קריאה שתניח שם
יתעוותו לשאלה

--- את מרגישה שאת מתקדמת בהתגברות עם הזמן ?
מרגישה שאת צועדת לכיוון נכון?


מה הדימוי שיש לך בראש כשאתה אומר התקדמות לכיוון הנכון?

--- אין דימוי. יש תחושה של "זה דבר שקרה לי, הוא לעולם לא יימחק אבל אני חזקה מזה ולא מסכימה להיות קורבן."
תחושה והרגשה פנימית אמיתית שהאשמה היא לחלוטין לא עלייך.



ההתקדמות הזו היא כל כך ערטילאית
בשבילי

--- למה?

כי אני לא מרגישה שיש כיוון אחד
מוגדר
שיש דרך שאני יכולה לצעוד עליה
לפעמים התחושה היא של שחיה נגד הזרם
ובמקום להתקדם אתה שוקע
ולפעמים התחושה שאתה צועד בספירלה
שההתקדמות למעלה היא כל כך איטית
שהיא בלתי מורגשת
ולפעמים אתה קופץ למעלה ולפעמים למטה. רוקד את הדרך בשתיים קדימה אחד אחורה
ואני בעיקר מבולבלת מהכיוון הנכון
אני צועדת
מתקדמת לאן שהוא
מקווה לא לעשות סיבוב שלם ולחזור לאותה נקודה
הלכו לי שם לאיבוד דברים, אבל במקום לשבת שם ולחכות שהם ימצאו אותי אני מחפשת אותם בחזרה
יש כיוון כללי
רק שהוא לא ברור תמיד
והוא חמקמק

ולפעמים הולכים לאיבוד